היסטוריה, לא פחות
הפרטת בנק לאומי מסיימת תהליך ארוך של הוצאת השליטה בכלכלה המקומית מידי הממשלה
בדיוק לפני 20 שנה התרחש כאן אירוע מכונן של ממש, כאשר המשק נכנס למשבר הגדול ביותר והמאיים ביותר שידע בתולדותיו: משבר ההיפר-אינפלציה. זה היה זמן קצר ביותר לאחר שהממשלה נאלצה להלאים את כל הבנקים שקרסו קצת יותר משנה קודם לכן (משבר המניות הבנקאיות).
המשבר תפס את המערכת הפוליטית שלנו, כשהיא סוחבת על גבה גם את המערכת הבנקאית כולה, גם אינפלציה של 400 אחוזים בשנה, גם קופה ריקה מדולרים, גם מערכת הצמדות מטורפת וכמובן - פניקה ציבורית אמיתית. היא לא יכלה לעמוד במשקל הזה. ברגע נדיר של תושיה ואיחוד כוחות פוליטי, הציגו שמעון פרס ויצחק מודעי את "תוכנית הייצוב" הנודעת, והצליחו במהלך חירומי וכואב מאין-כמותו לעצור את ההידרדרות ולמנוע פשיטת רגל לאומית של ממש. באותם ימים זה עוד לא זכה לכינוי "ארגנטינה", אבל זו היתה סכנה ברורה ומיידית של ממש.
מאז אותה שנה טראומטית (1985) מנסות כל הממשלות לעשות רק דבר אחד: למשוך את ידיהן מניהול ענייני הכלכלה. בניגוד למה שנהוג לחשוב אצלנו, זה קורה
פחות בגלל השקפת עולם, ויותר מתוך פחד עצום מאחריות על ענייני המשק. המערכת הפוליטית הבינה שאסור לה להסתכן שוב במצב שבו המערכת הבנקאית והמשק כולו מתרסקים לה בין הידיים. אם כבר נגזר עליה משבר כלכלי, שיהיה בידיים של מישהו אחר.
תהליך הפרידה מניהול הכלכלה והעברתה לחסדי כוחות השוק מסתיים היום. בנק לאומי הוא אחרון הבנקים שהולאמו בסוף 83', והוא יעבור היום בחצות חזרה לבעל בית פרטי. באופן מעשי זהו גם מהלך שסוגר פחות או יותר את תהליך ההפרטה כולו. השנה מכרה הממשלה את קרנות הפנסיה, את בזק, את בנק דיסקונט, ועכשיו את לאומי. היא אמנם שולטת בעוד כמה מונופולים בתחום התשתיות, אבל הסחורה החמה על המדפים שלה אוזלת היום.
למרבה האירוניה, נסגר המעגל הזה בדיוק בשבוע שבו מתחיל מחדש הוויכוח על תפקידה של הממשלה. בעודה מבצעת את השלב האחרון של משיכת ידיה ממעורבות כלכלית, מציפה מחדש בחירתו של עמיר פרץ את השאלה עד כמה צריכה הממשלה להיות מעורבת בתהליך הכלכלי.
לפרץ יש המון רעיונות ודגלים. אבל אם רק יהיה לו זמן לעצור רגע ולראות איך לאומי עובר היום לידיים פרטיות, הוא יבין שמעשית הוויכוח כבר הוכרע.
עדכון אחרון : 17/11/2005 12:13
נא להמתין לטעינת התגובות
