ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

לחייו או למותו?

רון עמיקם חושב שלצד האבל הפרטי, יש לציין ביום הזיכרון לרבין, כי היה כאן רצח פוליטי

אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הפך הימין לרוב נרדף. אם לא הזדהת עם רבין, ולא הצבעת לו בבחירות 1992, היית שותף למעשיו הנפשעים של יגאל עמיר, ואם גם היום אינך שותף רחמנא ליצלן למורשת רבין, אין לך זכות דיבור. רצח רבין השריש בישראל קודם כל את מורשת הפוליטקלי-קורקט, בחזקת מה שהיה מותר קודם להגיד, איננו עוד. כל אמירה נגד המיעוט הערבי מתפרשת כגזענות, כל האשמה כנגד נבחר ציבור מתפרשת כהסתה. הרצח לא רק שלא עשה רוויזיה בעומק הפלגנות, הוא פער תהום בלתי ניתנת לגישור, בעיקר מצד הפלג הנפגע, עד כדי כך שנדמה שיגאל עמיר רצח לא רק ראש ממשלה, אלא גם את העם שלו.

במסגרת הפלורליזם המפורסם שלו, הצליח השמאל, שניכס לעצמו את רבין ופועלו, להתנפל היום על יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, על כך שהביע דיעה מסויגת מפסטיבל רבין. אף אחד לא ניסה להקשיב לריבלין שרוצה להעמיד את י"א בחשוון בפרופורציות המתאימות, כי ריבלין העז להביע ספקנות ביום הקדוש הזה.

ריבלין מבטא את מה שרבים חשים: בתוך 10 שנים נשכח מותו של רבין, אבל חייו הפכו לזכרון הקולקטיבי. בעוד 10 שנים דוד בן-גוריון, מנחם בגין, שמעון פרס או אריאל שרון יהיו אבק בארכיון העצמאות, אבל העליה לקברו של רבין תיראה כמו עליה לקברי הצדיקים בצפת.

לא זו בלבד שילדי ישראל ציינו היום בבתי הספר את יום הזכרון ליצחק רבין, גם מהדורות החדשות התעלמו מהטעות הסמנטית. יום זה הוא יום הזכרון לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ורצח ראש ממשלת ישראל הוא מאורע חסר תקדים, שעליו יש לתת את הדעת. אילו רבין היה מת בעוד עשר שנים, בשיבה טובה, בגיל 93, הוא היה נקבר בכל מקרה בחלקת גדולי האומה, אבל אילו לא היה נרצח על ידי אותו בן עוולה, הרי שפועלו-מורשתו היו נדחקים למקומם הטבעי בגלגל ההיסטוריה: בין הקמת הכור האטומי בדימונה להקמת רצועת הבטחון בדרום לבנון.

רבין לא היה הראשון להתחיל בתהליך השלום, ואין שום דבר מהנעשה היום בשטח (פיגועי התאבדות, גדר הפרדה או התנתקות) שהם סעיף בהסכמי אוסלו. רבין גם היה הרבה יותר ניצי והרבה פחות פציפיסט ממי שהפך אותו לקורבן השלום. רבין היה ראש ממשלה שלקח החלטה אמיצה ועליה הוא נרצח. הסיבות, הנסיבות, הדינמיקה והתוצאות הם אלה שראויים להיות מוזכרים ביום הזה לצד האבל הפרטי של כל אזרח על הליכתו של אדם מצויין, מלח הארץ, וישראלי למופת.

הפסטיבל, ממש כך, שמתקיים בימים האלה לזכרו של האיש, חוטא למטרה העיקרית שבגינה החליטה ממשלת ישראל (אגב, בראשותו של נתניהו) להפוך את היום הזה ליום זכרון ממלכתי, בדיוק כפי

שבכ"ז בניסן, יום פריצת מרד גטו ורשה, מציינים לא רק את יום הזכרון לשואה אלא גם לגבורה, בחזקת חלק אינטגרלי ובלתי נפרד.

רצח פוליטי בישראל היה לפני רבין ויהיה גם אחריו, אבל מדינת ישראל, שגאה בדמוקרטיה הייחודית שלה במזרח התיכון ובכלל, לא פחות מהיותה מדינת היהודים, היתה חייבת להשריש בעם את התפיסה ,לפיה ראש ממשלה עולה ויורד לפי רצון העם, בבחירות, ולא בכל דרך אחרת, ודאי שלא בדרך הקטל. המדינה היתה צריכה להשתמש ביום הנורא הזה להטמעת מסרים חינוכיים לדור שלא ידע את רבין. במקום זאת המדינה נגררת לאבל ליגיטימי שהופך להיות דביק, וגרוע מזה: סגור לחברים בלבד. חברי מועדון השלום.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

רון עמיקם

סופר ועיתונאי ספורט מזה 23 שנה. חבר מערכת הספורט של מעריב זה 18 שנה, וסיקר בעבורה בין השאר את נבחרת ישראל בכדורגל במשך עשור. כתב וערך שלושה ספרים בהם 'ספר מלכים', על 100 הכובשים הגדולים בכל הזמנים

לכל הטורים של רון עמיקם