כלכלה נוסח עזה
דן מרגלית מסביר שישראל אינה אמורה לקחת אחריות כלכלית על 1.2 מיליון עזתים, גם במחיר של קטיושות שיעברו לגדה. אך עדיין יש לה מה לתרום
זה היה במהלך דיאלוג ישראלי-אמריקני של "פורום סבן," בחסות "מכון ברוקינגס" ו"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" באוניברסיטת תל-אביב, ועורר תזזית מיידית. מפני שוולפנזון האשים את ישראל, כאילו היה עוזרו של אבו-מאזן. היא מייאשת את 1.2 מיליון תושבי הרצועה. הוא איים להתפטר תוך 48 שעות. מתוזמן היטב לקונדוליסה רייס, שכבר היתה בשערי הארץ.
התגובות הפתיעו. כמעט כל אנשי העסקים והמחקר האקדמי תמכו בוולפנזון. אם לא ייפתחו המעברים, הזהירו בלשון חריפה, תהיה התפוצצות בעזה. חבל שכללי ההתנהלות בפורום אוסרים את זיהוי הדוברים. שכן גם בכירים בדימוס ממערכת הביטחון שותפים לדעה זו. אין זה סביר, העירו, שכאשר יחידת אבטחה בת 10 שוטרים מאחרת להתמקם בעמדותיה, נותר המעבר סגור.
אמנם יש בעיות ביטחון ממשיות. ישראל מערימה אותן. היא רוצה ציוד שיקוף נגד מחבלים? מצוין. בסכום זניח אפשר להציבו. במקום זאת היא עוסקת בסחבת. חוששת מזרימת מרגמות וקטיושות ממצרים לרצועה דרך מעבר רפיח? בסדר, אבל מתי אריאל שרון ושאול מופז גילו את הסיכון? הרי הם הסבירו לכנסת ולאומה, כי פריסת הצבא המצרי בציר פילדלפי תשפר את הביטחון, ולשווא זועק יובל שטייניץ ממרום שבתו בוועדת החוץ והביטחון: "זאב, זאב."
טיעוני וולפנזון אינם בבחינת כזה ראה וקדש. הוא עצמו מודע לסכנה ותובע מישראל לא לראות בביטחון את חזות הכל. מבחינת הממשלה, זה מרשם לצרות. כמה קטיושות לתוך עזה, או ממנה לגדה המערבית - ועם מה בדיוק ילך שרון לבחירות, שהפכו כה קרובות? עם בנימין נתניהו וד"ר עוזי לנדאו בעורפו? לפניו? לבד מכך עושה ישראל כל שטות אפשרית. יש לה התחייבויות מפורשות והיא נמנעת מלממשן. איך תתמודד עם מחויבותה לארה"ב, לאפשר מעבר בין עזה לבין יהודה ושומרון? ברגע בו יתרצו הפלשתינים למעבר תת-קרקעי בפיקוח חיילים מהאיחוד האירופי, יסתתמו טענותיה.
צה"ל מחפש פתרונות משככי כאבים. אלפיים פועלים יורשו להיכנס מעזה. אחר-כך עוד אלפיים. הנה זה מתחיל, הגלגל חוזר לאחור. משגה לא רק ברמת סיכוני הטרור, אלא בתפיסת ההפרדה. עד שהבינונו כי הם שם ואנחנו פה; ועד שהכלכלה הלאומית לחצה על מקבלי קצבאות השווא בארץ לצאת לעבודה והחלה לראות שביב - רק שביב - של הצלחה, והנה שוב הפתרון הרע הזה. העזתים יעבדו, והישראלים יתוקצבו.
פועלי עזה ראויים לעבודה הוגנת ומכובדת באזורם, ולהשקעות גדולות במחוזם, אבל לא כאן. לטובתם ולטובתנו. עד לרגיעה הנחוצה כדי להזרים השקעות ועבודות תשתית רחבות לרצועת עזה, היא נזקקת גם לסיוע חירום. ישראל יכולה לסייע באורח חלקי. הנה, למשל:
• רווחים אומדנים שונים כמה השתכרו העזתים בעבודתם בארץ. חלקם היו שוהים בלתי חוקיים. אבל ההנחה היא כי השתכרו כ700- מיליון שקל בשנה. רבים מהם מחזיקים עדיין בכרטיסים
• ייפתחו כמה קופות לאורך גדר ההפרדה. בעלי רשיונות עבודה יוכלו לבוא מדי חודש ולקבל את החלק ה12- מהסכום הכולל, שהשתכרו בשנים בהן הועסקו בארץ, כלומר, כ20- מיליון שקל בחודש. התשלום החד-צדדי יינתן בלי תמורה, וייקבע מראש לשנתיים בלבד. עד שייפתחו מקומות תעסוקה ברצועה.
• כך תזרים ישראל סכום מסוים לעזה, מאחורי גבם של ארגוני הטרור, ולא באמצעות המנגנונים המושחתים של הרשות הפלשתינית. יהיה לה ביטחון, שהכסף יגיע לאזרחים עצמם. אם הרשות והחמאס ימנעו מהעזתים, בכוח ובאיומים, לקבל את כספם - תזכה ישראל, לפחות, ברצון טוב ותיצור התחלה של חיכוך בין התושבים הנתונים בחוסר כל לבין ההנהגה הפלשתינית. גם זה משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
