שישי בראשון
סוטה. "הצלם". אהרן ברק. אגרוף. רבין. קצב. מוזיאון תל-אביב. פרץ. יורו. יקירתי
במהותו, לפי ההלכה, הניאוף הוא מעשה בהמה. זו הגדרתו. הניאוף מערער את הבית, את הקהילה ואת האומה ומרבה ממזרים. ובכל גינוני הטקס המשפטי (הדתי) סביב הנואפת (הקורבן, הלבוש) יש גסות, עליבות וביוש: מידה כנגד מידה. ראי מסכת סוטה (תלמוד בבלי). בהלכה , בעניין זה, אין נסיבות מקלות, אין פסיכולוגיה. מעשה בהמה - מודעות עצמית של בהמה. ההלכה נכתבה על ידי גברים.
הנשיא משה קצב נשא דברים בערב לזכרו של רבין שהיו בהם אסירות תודה מופלגת לארצות-הברית, וכמעט כניעות של מדינת חסות.
איך הם יסגרו על עמיר פרץ? מבחוץ יגידו עליו שהוא שמאל, ומבפנים, מתוך מפלגתו שלו, יגידו עליו שהוא שמאל קיצוני. לשום שמאל ממשי אין בישראל של היום סיכוי לראשות ממשלה. היהודים דישנו את השמאל; הישראלים ניוונו אותו. ועמיר פרץ עצמו יעשה טעויות של חסרי ניסיון ושל אחוזי בולמוס. הטעות הגדולה: ניסיון להיות הרמטי, מזוקק, אחד.
פרץ יקים עליו את הימין המתון, את המעסיקים, את המעמד הבינוני, את התעשיינים, את הסוציאליסטים המתונים, את המרכז, את היבואנים, את שוק ההון, את אנשי ארץ ישראל השלמה, את הדתיים-חרדים. את כולם גם יחד. ואת הגזענים, את הצבועים ואת הצדקנים.
כי פרץ בעד מפלגה ערבית בקואליציה שלו. כי פרץ בעד העלאה ממשית של שכר המינימום. כי הוא יתערב בשיטת המיסוי. כי הוא פתאום ייזכר במס ירושה. כי הוא יתערב בגיור (מתוך דאגה למשפחות מעורבות). הוא יתערב בכל גם יחד, או לפחות יתבטא בעניינם גם יחד, אפילו ללא שיהוי טקטי. הוא יתערב בתהליכי ההתאזרחות (חוק השבות). האוקטן התרבותי שלו חילוני. הוא פתאום ייזכר בפוטנציאל של הברחת הון, ויתערב בתנועת הכסף.
ברית עם מרצ טבעית בעיניו. הוא בעד מומנטום הפינוי. הוא יהיה פרולטריון אגרסיבי בעיני שארית המעמד הבינוני. גם ש"ס וגם שינוי יציגו אותו כשמאלן קיצוני. הדימוי הזה עלול להכריע אותו, כי אנחנו תמיד היסטריים. קל למדי לייצר את הדימוי הזה, ולהפיץ אותו. עמיר פרץ והעבודה לקראת גורל ומעמד של נישת שמאל?
אהרן ברק יצא בגלוי נגד מועמדות רות גביזון לעליון: "התפישה שלה איננה ראויה לבית המשפט העליון". מה התפישה? גביזון מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי של ברק. לדעתה, חברה הממליכה על עצמה רק את המשפט סופה שתתנוון אינטלקטואלית ורגשית.
לא כל הערכים חייבים להיקבע בבית המשפט. האתיקה של דן חלוץ כמפקד חיל האוויר? לא בבג"ץ. קו העוני? לא בג"ץ יקבע אותו אלא החברה הישראלית, באמצעות הפוליטיקה, התרבות, האקדמיה, החיים, הרחוב. ולפי גביזון, אם העליון מתערב ללא היסוס בערכים עצמם (דת, אתיקה, מוסר) - אזי על הרכבו (השופטים) להיות ייצוגי יותר. כי ערכיים = ייצוג.
איך ייצוגי? לייצג את סך כל החברה הישראלית ולא להיות עשוי מאותו מין, מאותו אקצנט תרבותי ומשפטני. ייצוגי? יותר עממי, יותר עדות, יותר דתות, יותר מיעוטים, יותר מגמות וכו'. אבל אהרן ברק מבין את התביעה לייצוגיות כראשיתה של פוליטיזציה מסוכנת של העליון. כי ייצוגי הוא בהכרח פוליטי. ובהקשר זה, ייצוגי הינו אף פופוליזם, לדעתו.
ומדוע ברק יצא כך ועכשיו בגלוי נגד גביזון? מדוע לא המשיך לפעול נגד מינויה לעליון באמצעות מקורבים? מדוע חשף לציבור את הקרביים של העליון? אולי כבר מתוך תשישות. אולי כי הקרב הזה כבר נמרט כמעט עד סופו, ולא הוכרע, ולפנינו שגיאה טקטית של ברק, הנמצא כשנה לפני סיום כהונתו, מותש והולך.
אגב, ההתנגדות לגביזון מעכבת מינוי שלושה שופטים חדשים לעליון. עיכוב שהוא גם עינוי דין לציבור המתדיינים. עיכוב המציג את העליון כעוד מקום ישראלי שאינו מסוגל להתגבר על שיקולים אישיים, על בלאי טבעי, על כוחנות ועל קשיי ירושה.
"נוקאאוט: תולדות האגרוף", מוצר חדש של הבי-בי-סי המוקרן מהשבוע בערוץ 8, ראוי לצפייה מרוב הבחינות. הוא עשוי נכון כסדרת טלוויזיה (לא דידקטי מדי) והוא מחיה היטב את הזיכרון ואת הדרמות, בעזרת תצלומים שחלקם לא נודע עד כה. ובאותה שעה זו סדרה מתכונית למדי והטקסט שלה מעט דרמטי ומפאר.
האגרוף, ככל הנראה, או לפחות על פי הבי-בי-סי, עדיין מחפש לגיטימציה. כך או כך תפגשו בסדרה את ג'ק דמפסי ואת לה-מוטה, ואת מי שלפניהם ולאחריהם בזירת האגרוף, כשהם מנסים לתרבת את האגרוף לכדי ספורט מוסדר, מחוקק היטב, הוגן. סדרה שווה.
תמו ימי הזיכרון השנתיים ליצחק רבין, מר ביטחון, פטריוט ישראלי, לוחם שלום, ובמהלכם שוב התעצמה האדרת "מורשת רבין". האדרה שאינה הולמת חברה מודרנית, ביקורתית. מורשת רבין?
נזכור שיצחק רבין, כראש ממשלה, גילה עוינות כלפי בג"ץ ("יפי הנפש האלה") וכלפי אינטלקטואלים ("ברברנים") ; רבין נחלש מול בעלי הון (פרשת מס הבורסה); היה מרוחק ממורשת ישראל סבא (יהדות כתרבות) ובאותה שעה כמעט מגורש מכל מודרניזם תרבותי (חילוני).
חלק ניכר מתכונותיו הטובות (נאמנות, התמדה, יושר) זרחו כשלעצמן, אבל גם לעומת אלה של משה דיין, יגאל אלון, שמעון פרס. הביוגרפיה של רבין כוללת את איוולת ההפצצה המאסיבית של ביירות (1982). ההפצצה סיפקה אז סימפטיה ותנאי קליטה טובים לחיזבאללה בלבנון. ובמבט לאחור, תגובת רבין להתאבדות יעקב לוינסון ("איש-איש לגורלו") ולהתאבדות אברהם עופר, אנשי מערך מרכזיים, אולי אינה רק שיאו של ניקיון כפיים אלא היא גם התנכרות מעציבה.
רבין לא הבין לאשורה את האינתיפאדה הראשונה ("לשבור להם את הידיים והרגליים"). אור השלום אולי נגה על רבין רק משעה שהבין כי הישראלי נחלש, התפנק, התנוון מעט, איבד את הלוחמניות הישנה, ולא קודם לכן. כך או כך: "מורשת", גם במובנה המתנוסס, הנוח לציטוט, וגם במובנה הקמאי, המעט מסתורי, רבין לא בדיוק הותיר אחריו.
לפני כחצי שנה רוב המומחים קבעו שהדולר יירד ושהיורו יעלה, כי הכלכלה האמריקנית, כי הצריכה האמריקנית, כי רמת החיסכון האמריקנית הפרטית, כי המלחמה בעיראק, ועוד ועוד - והנה הדולר עולה והיורו יורד כי המהומות הגזעיות בצרפת מאיימות לגלוש לגרמניה, לאירופה כולה, כי המהומות מערערות את הכלכלה ואת היורו וכו'.
מה, לפני כחצי שנה המומחים לא ידעו שבאירופה כ-32 מיליון מוסלמים מאוזרחים, אבל מובטלים, מודחים, מותססים וכו'?! מה, המומחים לא ידעו שמוסלמים אלה עלולים להצית את אירופה ולהטות את היורו למטה?! כן, המומחים ידעו שזה יקרה מחר, אבל הם לא ידעו מתי זה מחר, אז בינתיים הם לא ספרו את האפשרות הזו, ובינתיים האפשרות הזו הופיעה.
אין כלכלה בלי פוליטיקה של כלכלה. אי אפשר להתעלם מ-32 מיליון מודחים, מובטלים. דיון כלכלי אינו יכול להתעלם מעזובה, מחינוך לקוי, מפונדמנטליזם. גם הדיון הכלכלי הישראלי הינו סרק גמור כשהוא מתעלם מהעוני, מהדור השלישי לעוני, מרמת החינוך המקצועי, מרמת הייצוא, ממעמד הפועל.
מדוע רוב המומחים הישראלים, במשאל הנ"ל על יחסי היורו-דולר, התעלמו מ-32 מיליון המהגרים? כי הממשל הצרפתי נראה נינוח, עצמאי ביחסו לאמריקנים, מנהיג את אירופה, גובה דיבידנדים על תרבותו האלגנטית. והמומחים הביטו בפניו המסמאות של הממשל הצרפתי. לא בפני המהגרים מחוסרי העבודה.
סמי ואביבה עופר תרמו למוזיאון תל-אביב 20 מיליון דולר, ומעתה שמו מוזיאון תל-אביב לאמנות על שם סמי ואביבה עופר. כמו היכל התרבות של תל-אביב על שם פרדריק מאן. כמו בית הספר הירושלמי לקולנוע על שם סם שפיגל.
במשך כארבע שנים ניסיתי למכור את שם בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה לאיזשהו תורם. אבל מוזיאון תל-אביב נשאר מוזיאון תל-אביב: רק שמו הורחב, ורק מעטים יציינו שהוא על שם סמי ואביבה עופר. איש לא התחרה בסמי עופר על התרומה. ניהול המוזיאון יישאר בידי מועצת המנהלים, הוועדות הציבוריות, האוצר הראשי.
לסמי ולאביבה עופר אין אג'נדת אמנות משלהם. לעניים יש אג'נדה. לא ידוע שלעופר עמדה ביחס לאמנות הישראלית: בעד מחיקת הכפר הערבי שליד קיבוץ צובא בידי הצייר יוסף זריצקי, או בעד האוהל במחנה הפליטים של האמן פנחס כהן-גן. אבל, בכל זאת, 20 מיליון דולר הינם תמורה כספית בינונית עבור הכבוד הגדול הזה: השם שלהם על כל המוזיאון, לתמיד. כלומר, זו לא מי יודע מה עסקה מצד המוזיאון.
העסקה עוררה לא מעט תמימים שטענו כי המוזיאון מוכיח שאנחנו (ישראל) בית זונות אחד גדול: הכל תמיד למכירה. אבל אפשר להירגע. 1. מוטב בית זונות שמשלם משכורות בזמן. 2. קדישמן , תומרקין, גרשוני וכהן-גן לא יחרימו את המוזיאון רק משום ש"מכר את זהותו". אבל רון (חולדאי), ידידי , את המשא ומתן הבא שלך בתחום תרבות-כסף תשאיר לי: הייתי מוציא מסמי לפחות כפול (40 מיליון).
יקירתי, הילרי, את, מישהי מהליגה הזאת.
adambaruch@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
