שתיקת הכלבים
הן נמצאות רחוק מהעין, בדרך כלל ליד בתי מטבחיים וסמוך לריכוזי פסולת. הכלובים שבמרביתן צפופים, מזוהמים, חשוכים, ודייריהם סובלים מהזנחה ולעתים גם מרעב. אלה הן תחנות ההסגר של הרשויות המקומיות, לשם נשלחים כלבים שנשכו או נתפסו משוטטים ברחובות. "סופשבוע" מביא תמונה מדכאת מכל רחבי הארץ ובודק למה לעזאזל אי אפשר לספק לחיות יחס קצת יותר אנושי
במקומות המדכאים האלה, בתוך כלובים אפלים, רטובים ומעופשים, חיים כלבים מקסימים שכמהים לקצת אהבה וליד מלטפת וגם לדברים בסיסיים יותר, כמו אור שמש ואוויר צח, לעתים אף לאוכל ולמים. לרובם אין סיכוי לצאת משם אי פעם אלא כדי לקבל את זריקת המוות.
בחלק מהרשויות המקומיות רואים כנראה בכלבים מטרד שיש לסלק מהרחובות. רווחתם ואיכות חייהם אינם מעניינים איש. נוח לתרץ את המצב העגום של תחנות ההסגר בבעיות תקציב, אך יש כאן ללא ספק גם חוסר אכפתיות, אטימות ולעתים אף אכזריות של ממש.
תחנות ההסגר נועדו במקור להחזיק כלבים שנשכו, לצורך תצפית כלבת בת עשרה ימים, אבל מגיעים אליהן גם כלבים שננטשו ונמצאו מסתובבים ברחוב או כאלה שבעליהם מסרו אותם מסיבה זו או אחרת. כי נמאס להם, כי הילדים עזבו את הבית, כי הם מתגרשים, כי הם נוסעים לחיות בחו"ל, כי פיטרו אותם מהעבודה. רבים מהכלבים ה"מיותרים" הגיעו לעולם כי אנשים נותנים לכלבות שלהם להמליט, ורק אז מבינים שאין להם מה לעשות עם הגורים.
כלב שמגיע לתחנת הסגר רשותית אמור להיות מורדם בזריקה כעבור עשרה ימים אם אין לו דורש, אבל חלק מהכלבים נמקים במשך שבועות וחודשים בכלובים מבלי לצאת מהם במשך כל התקופה ולו פעם אחת. במרבית הרשויות המקומיות לא נעשה שום מאמץ לפרסם את דבר קיומם כדי למצוא להם בית, ובסופו של דבר, אחרי תקופה של סבל מתמשך, הם ככל הנראה מורדמים. ברוב המקומות שביקרנו בהם לא הודו בגלוי שמרדימים כלבים. כשכן הודו, לא נקבו בפרק הזמן שעובר עד אז.
באגודת צער בעלי חיים ישראל-תל אביב החליטו לברר מה מתרחש בתחנות ההסגר, בחצר האחורית שאיש לא פוקד אותה ושאיש לא רוצה לדעת. התלוויתי לגדי ויטנר, דובר האגודה, לנעמה בלו, פעילה למען זכויות בעלי חיים ולצלם חיים שוורצנברג. במשך שלושה ימים חרשנו תחנות הסגר ברחבי הארץ כשאנחנו מבקשים "למצוא כלב לאימוץ". במרבית המקומות התגלתה תמונה מדכדכת של לכלוך, צחנה, עזובה וחוסר אכפתיות לגורל הכלבים. שתיים מהתחנות שביקרנו בהן, ויש עוד כמה כאלה בארץ, נבנו לאחרונה ומציגות אלטרנטיבה אופטימית למצב הקיים.
מצבה של תחנת ההסגר תלוי במצב הכלכלי של הרשות המקומית, ברמת המודעות והאכפתיות של הווטרינר הרשותי ובאלה של תושבי המקום. בערים מסוימות בישראל, בהן ראשון לציון, הרצליה, ערד, רחובות וחדרה, הקימו אוהבי בעלי חיים עמותות מקומיות, שהצליחו למצוא מסילות ללבם של הווטרינרים הרשותיים. הללו מרשים להם, לעתים אחרי מאבקים לא קלים, להיכנס לכלביות, לטפל בכלבים ואף למצוא להם בתים. חברי העמותות האלה ממלאים את פיהם מים כשמדובר במצב בתחנות ההסגר. מילה לא במקום, הם אומרים, ולא ירשו להם להתקרב שוב לכלבייה. מי שיפסיד מזה בסופו של דבר יהיו הכלבים.
בחדרה למשל הוקמה לאחרונה, אחרי מאבקים ממושכים, עמותת "חדרה אוהבת חיות". אוהבי בעלי החיים בעיר החליטו להתארגן לאחר שהתבררו להם ממדי ההזנחה בכלבייה. "ראינו כלבים שוכבים על הרצפה ומתבוססים בצואה ובשתן", מספרת נגה וולף, תושבת העיר וחברת העמותה לשעבר, "חלקם היו רק עור ועצמות ולא היו אוכל ומים בכלים. המקום היה קר, רטוב ודולף בחורף והעובדים שטפו את הכלובים בצינור כשהכלבים בתוכם. הכלבים לא ראו אור יום והיו מלאים בקרציות". תושבת אחרת, סיגלית, שנאלצה להסגיר את הכלב שלה לאחר שנשך, מספרת שאחרי עשרה ימים בתחנת ההסגר קיבלה כלב במצב נפשי קשה וחולה בקדחת קרציות. "לקח לי שלוש שעות להוציא ממנו את כל הטפילים", היא מספרת, "הוא נראה כמו כלב שהיה זרוק
כיום עיריית חדרה משתפת פעולה עם העמותה. היא הקצתה שטח משלה למתקן, שאליו מועברים כל הכלבים שסיימו את תקופת ההסגר וניתן לנסות ולמצוא להם בית. בביקור בהסגר העירוני מתגלה מבנה ישן ורעוע עם גג אזבסט שבור הממוקם בפאתי אזור התעשייה, מטרים ספורים מבית המטבחיים העירוני. השוחטים, בחלוקיהם המגואלים בדם, הם האחראים גם לתחזוקת הכלבייה.
כשהגענו לשם בשעת בוקר הכלבן לא היה כלל באזור ואישה העובדת כמזכירה פתחה את השערים. הכלבייה אפלה ומעט האור שבה חודר דרך חרכים צרים. בכלובים, ולא בכולם, דרגש אבן צר למרבץ, שיכול לאכלס רק כלב קטן אחד (כשבכל כלוב יש שניים-שלושה כלבים). הכלבים המדוכדכים לא מוצאים כוח אפילו לנבוח כשמישהו נכנס.
קשה להאמין, אבל הכלבייה של חדרה נראית כמלון חמישה כוכבים כשמבקרים בכלביות של נתניה ושל פתח תקווה. כלביית נתניה סמוכה גם היא לבית המטבחיים העירוני. גם בלי דוקטורט בפסיכולוגיה של כלבים, יש להניח שזעקות הנשחטים וריח הדם הבוקעים ממנו גורמים לחיות ללחץ נפשי.
תחנת ההסגר מחולקת לשני מבנים. האחד סביר יחסית, השני הוא פשוט גיבוב של רשתות חלודות שחוברו יחדיו למעין מכלאה. הכלבן מתפנה באי רצון משיחות הטלפון הרבות שהוא מנהל במשרד ובא לפתוח את מכלאת הגרוטאות שבה מרוכזים הכלבים שאין להם בעלים. שישה כלובים יש שם. באוויר צחנה כבדה ורצפת הבטון מכוסה בעיסה של מים, שתן וצואה. נראה שהמקום לא נוקה כבר שעות רבות.
הדרך היחידה שיש לכלבים להימלט מהרטיבות והזוהמה היא לקפוץ אל שולחן פורמייקה גבוה הניצב בחלק מהכלובים וששטחו לא מספיק לכל דייריהם. באחד הכלובים מוטלת נבלת עכבר. הכלבן מביט בה בשוויון נפש, לא מראה כוונה לאסוף אותה ומציין שיש באזור "מיליונים כאלה". הכלבים משוועים למגע, תוחבים חוטמיהם מבעד לרשתות הצפופות עבור ליטוף קטן ומלקקים את היד המלטפת בהכרת תודה.
דובר עיריית נתניה, רמי גוברניק, מזכיר שתחנת ההסגר של נתניה היא אחת הראשונות שהוקמו בישראל, בשנת77', ומודה שמצבה אכן מחייב שיפור יסודי. לדבריו, העניין ידוע היטב לעירייה, כבר הוחלט לבנות כלבייה חדשה ואף הוקצה לכך שטח. העירייה ממתינה עכשיו לאישור תקציבי ממשרדי הממשלה על סך מיליון וחצי שקלים. גוברניק מבקש להדגיש שאין לערב את המראה החיצוני של תחנת ההסגר עם הטיפול המסור והמקצועי שהכלבים מקבלים מהווטרינר העירוני ומצוות עוזריו.
כלביית פתח-תקוה דווקא לא נמצאת ליד בית מטבחיים אלא בתוכו. המבנה הישן והמתפורר שבאזור התעשייה סגולה הוא כבן 50 שנה. בעבר נשחטו בו פרות ותרנגולות, היום הוא משמש כביתם של כלבים וחתולים. בתוך המבנה האפלולי, שריח נורא עומד בו ושרצפתו מנוקדת בשלוליות מי מדמנה, ניצבות שורות של כלובים. הדרגשים שבתוכם שבורים בחלקם, באחרים הפתרון הוא ארגז ירקות הפוך. על הרצפה מוטלים בתפזורת כלובים קטנים ומסורגים, שבהם כלואים הכלבים הקטנים והגורים. הפקח מתיר לנו לשהות במקום דקות ספורות, לפני שהוא חושד בכוונותינו ודורש שנצא. אנחנו על סף בכי. בחוץ, מסביב למבנה, עשבים וקוצים גבוהים שנמיות מתרוצצות ביניהם.
דובר עיריית פתח תקוה, חזי חקאק, טוען שבעירייה יודעים שהכלבייה העירונית "איננה מקום ראוי". תוך חודשיים היא תעבור, לדבריו, למקום חדש, שישמש כתחנת הסגר חדישה וכפנסיון לכלבים. חקאק מוסיף שהוא אישית מפרסם אחת לחודש בעיתונות המקומית תמונות של כלבים המיועדים לאימוץ.
הפקח מפתח תקוה, שהקציב לנו שלוש דקות לסייר בכלבייה כדי למצוא כלב לאימוץ, מתגלה כסובלני לעומת הווטרינר העירוני של נצרת, המציג עצמו כד"ר עונאללה. הנ"ל פשוט מסרב להכניס אותנו לכלבייה (שנמצאת שוב, איך ניחשתם, ממש ליד בית המטבחיים). לטענתו , אין במקום כלבים שמיועדים לאימוץ, לכולם יש בעלים רשומים והם נמצאים שם רק לתצפית כלבת בעקבות נשיכות. ממלא מקום דובר העירייה, ספואן פהים, הסביר לאחר מכן שבגלל חסור בכח אדם, עיריית נצרת לא אוספת כלבים משוטטים ולכן אין בתחנת ההסגר שלה כלבים שניתן לאמץ.
לתחנת ההסגר של נצרת עילית, הממוקמת גם היא באזור תעשייה, נעמה ואני מורשות להיכנס רק לאחר תחקור מדוקדק וגביית פרטים מזהים, כולל מספר תעודת זהות, כאילו מדובר בחדירה לכור בדימונה.
המקום המצוחצח, סטרילי כמעט, נראה יותר כמו בית חיות של מעבדת מחקר או לול תרנגולות מאשר כלבייה. כלובי הנירוסטה המבהיקים והקטנים במיוחד מוגבהים מהקרקע כדי לאפשר ניקוז יעיל של הנוזלים דרך החורים ברצפת הפלסטיק שלהם. בכל כלוב יש כלב אחד, חלקם גזעיים. כל העסק נמצא בתוך מבנה סגור לחלוטין כשהתאורה היחידה היא מנורות ניאון. מיותר לציין שאיש לא מוציא את הכלבים לטיול באוויר הצח במשך כל תקופת שהותם שם.
בתחנת ההסגר של המועצה האזורית גליל מערבי, הממוקמת בקיבוץ יסעור, המצב יחסית משופר בעיני, למרות שגדי ויטנר חולק עלי. נעים לגלות שהכלבן רפי יוגב, בניגוד לכלבנים קשי היום והמרירים בכלביות אחרות, נראה כמי שבאמת אוהב כלבים. הוא משמיע להם מוזיקה קלאסית נוגה, שלמרות שהיא נשמעת בעיקר כמו פסקול הולם לאומללותם, אולי מסבה להם הנאה כלשהי.
השטח הכפרי הפתוח וחצר עצי הפרי שמסביב לכלבייה הם ניגוד מרענן לאתרי הג'אנק האפורים שבהם נמצאות מרבית הכלביות. בכל כלוב דרגש עץ במצב סביר, המקום מואר ומאוורר, אבל לא מוגן מקור בחורף. חלק מהכלבים רזים וכלבה אחת נראית חולה מאוד. אני מלטפת ויימרנרית גזעית יפהפייה, שנקנתה ודאי כגורה בכסף רב וכנראה שתסיים את חייה כאן, מאחורי הסורגים. היא משעינה את ראשה על ידי ועוצמת עיניים.
לתחנת ההסגר של חיפה אנחנו מגיעים בסביבות שתיים בצהריים והמקום כבר נעול וריק מאדם. בתוך המתחם המגודר נמצאת הכלבייה, מבנה עתיק מזמן הטורקים, שהחלונות היחידים בו הם שלושה חרכים צרים סמוך לתקרת האזבסט. סביב המבנה קונצרטינות של גדר תיל. ד"ר דגנית בן-דב, הממונה על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, תספר בהמשך שכלביית חיפה מוצפת במי גשמים מדי חורף, עד שיש צורך להיכנס פנימה בסירות גומי כדי לחלץ את הכלבים.
אחרי עוגמת הנפש המתמשכת מזומנת לנו סוף סוף חוויה חיובית. תחנת ההסגר של איגוד ערים אזור שומרון, המשותפת ל-11 רשויות מקומיות, בהן פרדס חנה-כרכור, זיכרון יעקב ובנימינה ורשויות ערביות כמו ג'סר א-זרקא, פרדיס ועוד, שוכנת במבנה חדש ויפה, צבוע כתום.
הכלבייה, שנבנתה בהשקעה של 750 אלף שקל, שחלקם הגיע מהקרן למען בעלי חיים במשרד לאיכות הסביבה, נחנכה לפני כשנתיים. היא בנויה בצורת חי"ת, שבמרכזה מדשאה מטופחת ועץ זית. הכלובים מרווחים ונקיים, עם דרגשי שינה מתקפלים ומתקני אוכל נשלפים. הקירות מצופים קרמיקה, הרצפה צבועה בצבע דוחה רטיבות והתקרה מבודדת מקור וחום. המתקן מוגן במערכת הגנה היקפית המחוברת למוקד.
"תקציב לא מספיק כדי לבנות דבר כזה", אומר הווטרינר הרשותי, ד"ר שרגא אוקונובסקי, "צריך גם שטח מתאים, שיהיה נגיש ושתהיה בו תשתית, צריך כוח אדם וקונסטלציה פוליטית מתאימה. יש הרבה מאוד קשיים בדרך". אבל למרות שהמקום באמת מטופח, גם כאן סיכויי הכלבים למצוא בית הם אפסיים. המחלקה הווטרינרית לא עושה דבר כדי לקדם את אימוץ הכלבים ואין באזור עמותה התנדבותית שתעשה זאת במקומה.
אוקונובסקי טוען שלא יכניס לכלבייה מתנדבים (שיכולים לשפר את איכות חיי הכלבים על ידי הוצאתם לטיולים למשל) בגלל בעיות של ביטוח, אבל יש להניח שאם קבוצת מתנדבים מהאזור תהיה נחושה מספיק, המתכון המנצח הזה יעבוד גם כאן.
אנחנו נוסעים לכלביית אחיסמך הפרטית שליד רמלה, המשמשת כתחנת ההסגר של רשויות רבות, בהן רמת גן, חולון, רמלה ובעבר גם ראשון לציון. זוהי דוגמה למקום שכלפי חוץ לא נראה מרנין (בסביבה גרוטאות ופסולת בניין, הכלובים לחים וצפופים), אבל לכלבים יש סיכוי לחיים טובים יותר, כי חברי עמותת "ראשון אוהבת חיות" דואגים להם ומוצאים עבורם בתים. "אם לא היינו נכנסים לכלביית אחיסמך המצב שם היה חמור מאוד", אומרת עופרה רוזנשיין, חברת העמותה. "הכלבן שעובד שם היום הוא עובד שלנו שמטפל בכלבים במסירות רבה".
"ראשון אוהבת חיות" היתה חלוצת העמותות המקומיות ומשמשת עד היום דוגמה לאלה שבאו אחריה. "הקמנו את העמותה לפני יותר מארבע שנים כדי למצוא בתים לכלבים מההסגר העירוני", מספרת רוזנשיין. "הבנו שאם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה. למזלנו היתה היענות של העירייה".
היום אחראית העמותה, המתקיימת מתרומות ומונה כ-40 פעילים קבועים, למימון אשפוזים ולרכישת תרופות, חיסונים ואף שבבים עבור הכלבים בהסגר של אחיסמך וראשון לציון (שנגיע אליו בהמשך). היא גם עורכת ימי אימוץ שבועיים בשטח שהקצתה לה העירייה, ולאחרונה הרחיבה את פעילותה ליצירת קשר בין קשישים וילדים לבין בעלי חיים.
למי שמתכוונים להקים עמותה דומה בעירם ונתקלים בקשיים, ממליצה רוזנשיין לדבוק במטרה. "צריך ללכת לחברי מועצה, לראש העיר ולא להרפות. למי שלקח על עצמו לעזור לבעלי חיים, אין את הפריבילגיה להתייאש".
תחנת ההסגר של דימונה, שנודעת כאחד המתקנים היותר מדכאים, ממוקמת אף היא באזור של מוסכים נטושים והררי פסולת ועשויה ממבנה מאולתר עשוי פח, שלא קשה לדמיין כמה הוא מתלהט בקיץ המדברי.
חלק מהכלבים נמצאים, למזלם, במתחם מגודר ולא בכלובים, אחרים מצטופפים בכלובים עלובים ומלוכלכים, שבכל אחד מהם אולתרו אמצעים לרביצה. במחסן בצד ארגז קרטון עם חמישה גורים מייללים הטובלים בזוהמה. מזל שאין הרבה כלבים במקום האומלל הזה, כי כבר אי אפשר לשאת את המראות. הווטרינרית הרשותית שנמצאת במקום ממליצה לנו על פינצ'ר קטן שנמצא בכלבייה כבר חצי שנה. נראה שהיא אוהבת את הכלבים, אבל בעיות תקציב מונעות ממנה, מן הסתם, לשפר את התנאים.
דובר עיריית דימונה, אבי בן-זיקרי, אומר ש"המקום דווקא בסדר" ומציין שאולי המראה לא מלבב, אבל הטיפול מסור. לדבריו, העירייה מפרסמת אחת לשבועיים תמונות של כלבים לאימוץ במקומונים וההיענות יפה. בן-זיקרי מספר עוד שעיריית דימונה נמצאת במשא ומתן עם יזם פרטי לגבי בניית כלבייה חדשה ולידה חוות סוסים טיפולית. "מצאנו כבר שטח אדמה ואנחנו ממתינים לאישורים ממינהל מקרקעי ישראל. יש לנו רשימת מתנדבים שמוכנים לקחת חלק בפרויקט".
יש גם מקומות אופטימיים (יחסית כמובן), כמו תחנת ראשון לציון, ללא ספק הטובה ביותר שראינו. כאן אין אמנם מדשאה ועץ זית, אבל המבנה החדש, הנוח והמשוכלל של הווטרינר ד"ר יונתן אבן-צור יכול לשמש דוגמה לכל רשות שמעוניינת לדעת איך מקימים ומנהלים כלבייה במדינה מתוקנת.
הכלבייה הצבועה כחול הוקמה לפני שנה וחצי בהשקעה של מיליון וחצי שקלים מכספי עיריית ראשון לציון. ד"ר אבן-צור מספר כי ראש העיר, מאיר ניצן, החליט שכלבייה איכותית היא חלק מהשירות לתושבים. קירות הפרספקס השקופים מכניסים אור, אך מגנים מפגעי מזג האוויר. בפנים טמפרטורה קבועה, אוורור בקיץ ומנורות חימום בחורף. הכלובים מרווחים, הרצפה דוחה רטיבות. בכל כלוב דרגשים מתקפלים, לכלבים הקטנים גם מיטות מרופדות. בעתיד תהיה כאן חצר פנימית שהכלבים יוכלו לצאת אליה כדי לרוץ ולהפעיל את הגוף.
בקצה הכלבייה מחסן מזון מלא כל טוב, כולל קופסאות בשר לגורים ולכלבים הקשישים. כלי האוכל עוברים חיטוי וכך גם כל כלוב כשהוא מחליף דיירים. בחוץ גינה מטופחת, שבילים מרוצפים, אפילו על גישה לנכים חשבו.
בכלביית ראשון לציון לא סוגרים את העסק ב-12 בצהריים והולכים הביתה. הכלבנית המסורה, בלהה בן-יוסף, נמצאת במקום כל יום מבוקר עד ערב, כולל שבתות וחגים. ביום כיפור, היא מספרת, הגיעה לכאן ברגל מביתה. לא פלא שבעלי כלבים מרשויות אחרות מבקשים להסגיר כאן את כלביהם שנשכו. בקשה שמאושרת רק על בסיס מקום פנוי.
למרות נקודת האור הזו סיימנו את המסע בדיכאון כבד. "גם בלי תקציב", אומרת נעמה בלו, "צריכה להיות השתדלות למען הכלבים. לקרוא לציבור להביא שמיכות לכלבים לא עולה כסף. גם לעובדה שבחלק מהכלביות אין מספיק אוכל לכלבים אין תירוץ. ביקרתי בכלביות באירופה ובארצות הברית והתמונה שם שונה לגמרי. שם לא שוטפים את הכלובים בצינור, זאת המצאה ישראלית. הכלובים מרופדים בניירות מיוחדים, וכשהם מתלכלכים פשוט מחליפים אותם. לכל כלב וחתול יש צעצועים ועצמות להעסיק את עצמם, כי משעמם בכלוב. הכלביות מחוממות וממוזגות והכל נקי. הכלבנים מסתובבים שם במדים מיוחדים ולכולם יש הכשרה מיוחדת בטיפול בבעלי חיים".
הווטרינר ד"ר צחי נבו, מנהל צער בעלי חיים ישראל-תל אביב, היה בעבר הווטרינר הרשותי של המועצה האזורית רמת נגב. "כשנכנסתי לתפקיד הופתעתי לגלות שאין להם שם תחנת הסגר בכלל", הוא מספר. "גיליתי הרבה זלזול בכל נושא הווטרינריה, וזו גישה שקיימת בהרבה רשויות אחרות. וטרינרים רשותיים צריכים להילחם בטחנות רוח. קל ומצטלם טוב יותר לשתול פרחים בכיכרות ולארגן קונצרטים מאשר לדאוג לרווחת בעלי החיים".
איך זה שכמה וטרינרים כן הצליחו להקים כלביות כמו שצריך?
"זאת פונקציה של המצב הכלכלי של העיר, האכפתיות של ראש העיר, הכימיה בינו לווטרינר וגם הכישורים של הווטרינר להוציא כספים ולהפעיל לחצים. יש גם את הבעיה של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, שהם גוף אימפוטנטי, שהיה צריך כבר מזמן להפעיל לחץ ולאכוף חוקים על הרשויות המקומיות. גם המחוקק לא נותן מספיק שיניים לווטרינרים הרשותיים. אם הם יוכלו לעמוד עצמאית מול העירייה, זה ייתן להם כוח לעשות את העבודה כמו שצריך".
נסיונות שעשו עד כה עמותות למען בעלי חיים לשפר את המצב נתקלו לרוב בחומה של אדישות. עמותת ח"י, שבסיסה בארצות הברית, הציעה לפני כמה שנים לשירותים הווטרינריים לספק לווטרינרים הרשותיים הכשרה, ללא תשלום, בנושא אחזקה הומנית של מכלאות, אך נענתה בשלילה. לאחר פניות חוזרות ונשנות, הותר לבסוף ליושבת ראש העמותה, נינה נייטלסון, לערוך כנס לווטרינרים בהשתתפות וטרינר מומחה בסניטציה, המנהל בית מחסה בארצות הברית. במקביל, הפיקה העמותה מדריך לניהול מכלאות (שניתן למצוא באתר), אך לא נראה שרבים יישמו את המלצותיו. גם "נח", ארגון הגג של העמותות למען בעלי חיים, מנסה לפעול, בהצלחה מוגבלת, להקמת עמותות מקומיות.
בצער בעלי חיים ישראל-תל אביב מתכוונים עכשיו להגיש תלונות במשטרה נגד הרשויות המקומיות, שמזניחות את הכלבים בתחנות ההסגר שלהן. במקביל, הם מציעים לקלוט את הכלבים שאין להם דורש. "אנחנו מוכנים שהכלבים יובאו אלינו", אומר הדובר גדי ויטנר. "אנחנו נמצא בית למי שהוא בר אימוץ ומי שלא, יורדם בצורה הומנית. מה שקורה ברוב תחנות ההסגר זו התעללות. עדיף לכלב לסיים את חייו מאשר לחיות בגיהנום כזה יום אחרי יום".
לדברי ויטנר, הווטרינרים הרשותיים חוששים להרדים כלבים בגלל העליהום, כדבריו, של העמותות שמתנגדות להמתה. "אם הכלבים האלה היו מקבלים טיפול סביר וקצת אהבה לא היה צריך להרדים אותם. אבל כשאף אחד לא מתקרב אליהם, לא מוציא אותם לטיול מדי פעם, זה לא חיים".
לדברי הממונה על חוק צער בעלי חיים, ד"ר דגנית בן-דב, בימים אלה נמצאים בניסוח נהלים המיועדים ספציפית לתחנות הסגר (להבדיל מהנהלים למכלאות באופן כללי, שכבר קיימים). "יש ועדה בהשתתפות השירותים הווטרינריים שממפה את כל תחנות ההסגר בארץ", היא אומרת, "בתקווה שמשם אפשר יהיה לשפץ ולשפר אותן. כמה מתחנות ההסגר אנחנו שוקלים לסגור לחלוטין בקרוב, למשל תחנות חיפה ונתניה". בן-דב אומרת כי הדבר לא נעשה עד כה משום שבעבר היתה לשירותים הווטרינריים סמכות רק בנושא הכלבת.
דובר ארגון הרופאים הווטרינרים ברשויות המקומיות, אופיר שפיגל, אמר בתגובה שהארגון מתריע על המצב כבר מזמן. לדבריו, הארגון שותף בוועדה שהקימו השירותים הווטרינריים כדי להמליץ על שיפור תחנות ועל סגירתן של אחרות. "לצערנו, במצב הכלכלי של רשויות מקומיות רבות, כשאין תקציב למשכורות לעובדים, אין כספים לבנות כלביות ובוודאי לא למטפלים שיוציאו את הכלבים לטיולים וישחקו איתם.
"במקום שבו לא תהיה כלבייה, לא תהיה אפשרות לאכסן כלבים ויהיה צורך להרדים אותם מיידית, ולכן אנחנו נאבקים להשגת תקציב לשיפור הכלביות. הרדמת כלבים נעשית רק כשאין ברירה ובהתאם לחוק, והנחיות השירותים הווטרינריים אוסרות על אימוץ כלב שלא ידוע אם היה מחוסן נגד כלבת, אלא לאחר הסגר של 30 יום. הארגון מקדם בברכה כל ניסיון לעודד אימוץ כלבים, ונערכים נסיונות, הן באמצעות העמותות והן עצמאית, לעודד את הנושא".
נא להמתין לטעינת התגובות
