אבא קדוש
ליוסי בנאי הוענק לפני שבוע תואר כבוד מאוניברסיטת באר-שבע. אייל גפן מסביר כמה שזה צודק
בשנת 1998 זכה יוסי בנאי בפרס ישראל. לפני שבוע העניקה לו אוניברסיטת בן-גוריון תואר דוקטור כבוד בפילוסופיה. הוא קיבל את התואר לאות הערכה על היותו אדם יוצר, המבטא אנושיות עמוקה בכל תחומי אומנותו – כזמר וקריין, כבמאי, ככותב שירים, כספר סיפורים ומעל לכל, כשחקן תיאטרון מופלא.
לא בכל יום מנדב לך היושב שם למעלה תנאים נוחים להכיר אנשים מיוחדים באופן מיוחד. לפני הרבה שנים הזדמנה לי הזדמנות נדירה לעמוד על בימת תיאטרון חיפה ולשחק לצידו של אחד השחקנים הכי מעוררים והכי מרתקים שקמו מאז ימי הבריאה של הארץ הזאת - יוסי בנאי.
המחזה נכתב בידיו הקוסמות של ברטולד ברכט, היה זה "גלילאו גליליי". את התפקיד של גלילאו שיחק בנאי. הוא היה לבוש בגלימה חומה, שיבה ראשונית לכלכה את שערו, עיניו דיברו רגע לפני שפיו נע. עמדתי לידו רועד ומקשיב. בכל פעם שדיברתי אליו השפלתי את העיניים, כמו בפני אבא קדוש.
לעמוד על במה לצידו של יוסי בנאי זה להבין בכל פעם, שאנחנו התלמידים והוא מנהל בית הספר. כל מילה ומחשבה ממנו זאת מתנה של פעם בחיים. ספר התנ"ך למשחק נכתב במו ידיו. מתוך ימי משחקו על הבמה, הוא כתב את הפרטיטורה, דף אחרי דף. למזלי פגשתי אותה מקרוב כשהתחלתי להבין משחק ושירה מה היא.
יוסי הוא רב אומן שהדור שלנו זקוק לו, גם אם יש כאלה שלא מבינים. יוסי בנאי הוא תלמיד חכם של החיים. את כל מה שיש בתוכו הוא רכש בימים ובלילות, כמסתכל ומתבונן ולומד מקצב החיים. יוסי מתמזמז עם כל אות, עם כל מילה, עם כל משפט. הוא מקשיבן אובססיבי, כל שבריר של חיים מסעיר את חושיו. יוסי הוא הומניסט עם טעם משובח.
הוא יודע לאפיין באצבעות רכות את הישראליות על כל ימי התנהגותה. אין בו ציניות, ביצירותיו יש אמת ישראלית טוטאלית. הוא הכי שחקן, הכי במאי, הכי זמר, הכי פזמונאי, הכי סטיריקן והכי כותב טקסטים מופלא. אבל קודם וראשון, הוא הכי איש יוצא מהכלל.
יש לו כבוד של מלכים לעונג היצירה. הוא לא חי לידה, הוא חי בתוכה עד אובדן חושים.
יוסי אמר פעם שהוא שונא אנשים אובייקטיבים. "אותי זה משעמם", הוא אמר. זה אולי לא מיושר עם דרכם של פרנסי התרבות המעונבת, אבל יש בתוך הבטן של המשפט הזה הרבה צדק. בשביל יצירה לא צריך אנשים אובייקטיבים, בשביל יצירה צריך אנשים רגישים, שמרגישים ומתרגשים.
לפני זמן קניתי מארז מדהים ביופיו - יוסי בנאי קורא תהילים. בתוך המארז נחים כמו אתרוג בתוך צמר גפן, תקליטור, ספר תהילים, שמפוסק בידי דר' משה א.ענת, ומוסיקה של יונתן בר-גיורא.
בצד האחורי של המארז כתוב: "התקליטור, הספר והמוסיקה מנסים להאיר את האומנות הגדולה של משוררי תהילים ולהביא את שירת האדם על עוצמתה הפיוטית והאנושית, סמוך ככל האפשר לאוזנם ולבם של המאזינים והקוראים".
בתקליטור קורא יוסי בנאי 19 פרקי תהילים. מרגע שהכנסתי את הדיסק לקומפקט במכונית, הנסיעה הפכה לחוויה מיסטית. אני יושב ומרחף ברחובות העיר, כל כולי נתון בתוך דברי השירה הקסומה. יוסי בקולו מעסה את מרכז הרגש מסאז' עמוק.
מאז ימי בבית הספר לא פגשתי את ספר תהילים.
אוסף הפרקים שיוסי בנאי קורא הופך לפרקי תפילה של החילונים. חובשי הכיפה מתפללים מתוך הסידור הכתוב. אני, גלוי הראש, מתפלל מתוך הפרקים שיוסי בנאי קורא.
עוד אוסף שלו שעוזר לי לקבל את הבוקר שזוחל במעלה השדרה ולפתוח את היום כמו מלך הוא "יוסי בנאי האוסף". באוסף הזה יש ימי תרבות לאורך ולרוחב. יש בו את כל הבשמים הארץ-ישראליים שאפשר, וצריך ואולי שכחנו להריח. האוסף הוא מגילה צרופה של הנאה, הוא מחזיר לנו את השפיות ומחזיר אותנו לימי הבריאה של הארץ הזאת.
על היופי הכל כך צבעוני והכל כך מלבב שהוא מעניק לעם היושב בציון, נתנו לו את פרס ישראל ותואר של דוקטור כבוד.
ביום שנתנו ליוסי בנאי את פרס ישראל שמו על ראשו כתר של מלך.
שבת שלום
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
