"לא יכולתי לדעת כמה זה חמור ומאוד דאגתי"
פרופ' בולק גולדמן היה הרופא האישי של דוד בן-גוריון. ביום א' הוא הוזעק לטפל בפציינט בכיר אחר שלו - אריק שרון. "יש להסדיר בחוק גילוי מלא על מצבו הבריאותי"
ד"ר גולדמן, שרק שבועות אחדים קודם חגג עם קומץ חברים את יום ההולדת ה-87 של הזקן, זיהה על פי הסימנים שקיבל בטלפון כי מדובר באירוע מוחי והורה להבהילו לבית החולים מיד. בן-גוריון אושפז בתל-השומר כשהוא לוקה בשבץ, וימים אחדים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר, הוא נפטר. ד"ר גולדמן, רופאו האישי זה כארבע שנים, מסר על כך בטלוויזיה הודעה לציבור.
השבוע שוב כבש פרופסור בולק גולדמן את מסכי הטלוויזיה ואת לבבות הצופים כשהופיע בשערי בית החולים הדסה עין-כרם ומסר הודעה, לא רשמית אבל מרגיעה, בדבר מצבו הרפואי של מטופל אישי אחר שלו, ראש הממשלה אריאל שרון. שעתיים קודם לכן אושפז שרון בבהילות בעקבות אירוע מוחי קל. השמועות סיפרו על בלבול שאחז בראש הממשלה, על אובדן הכרה, על עיוות עצבי בפנים. "ראש הממשלה שאל אותי מדוע איחרתי להגיע והציע לי להחליף מכונית", דיווח פרופ' גולדמן לעשרות צוותי הרדיו והטלוויזיה שסבבו אותו. "מצבו טוב והוא נראה כשיר להנהיג מדינה", סיכם ביום ראשון בלילה בניסיון לעצור את גל השמועות.
למה באמת לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?
"הדרך מתל-אביב ארכה רק 35 דקות, אבל כשהגעתי לא מצאתי את הידיים והרגליים בגלל הביטחון והבינוי. 20 דקות בזבזתי בתוך בית החולים".
מה עבר לך בראש? דאגת?
"מאוד. מאוד דאגתי. כשהתקשר אליי גלעד, בנו של ראש הממשלה, האבחנה שעשיתי היתה מיידית שזה אירוע מוחי, על פי הסימנים הראשונים. לכן, למרות שבאופן טבעי הייתי מעדיף שהוא יגיע לתל-השומר, לא רציתי שיסכנו אותו. עם האבחנה שהיתה לי, מבלי שדיברתי איתו, לא יכולתי לדעת כמה
מתי נרגעת?
"כשראיתי אותו. נכנסתי אליו לחדר של האם אר-איי, והוא ישב שם ובחיוך נזף בי על שהגעתי באיחור. 'אם כך, אני יכול ללכת הביתה', אמרתי לו".
הבית של בולק גולדמן, לא זה הפרטי שבתל-אביב אלא הבית הלאומי שלו, עשוי מהיחסים שפיתח עם מנהיגי המדינה שבהם טיפל כרופא אישי. גולדמן, בן 67, יושב ראש ועדת הלסינקי העליונה לניסויים בבני אדם בישראל ויושב ראש ועדת סל הבריאות, שהקים במכון גרטנר יחידה למדיניות גנטית וביואתיקה, הוא הנער הפולני בר גולדמן, שניצל מהשמדה בשואה כשאביו קנה לו תעודות אריות. הוא קיבל את השם בולסלב, גדל כנוצרי, התפלל בכנסייה ואחרי המלחמה התאחד עם משפחתו, גמר תיכון בפולין ובאוגוסט 1957 עלה ארצה.
הוא למד בבית הספר לרפואה בירושלים, ואחרי שנת סטאז' התגייס לשריון, נפצע קשה במלחמת ששת הימים והיה מאושפז במשך זמן ממושך. לאחר הפציעה נשאר בצבא קבע ושירת בתל-השומר, שהיה אז בית החולים הצבאי בה"א הידיעה. הרופא הצעיר, שרצה להתמחות בגינקולוגיה אך נפגע קשה בידו הימנית, שינה מסלול מקצועי והתמחה ברפואה פנימית אצל פרופסור ברוך פדה, האורים והתומים של הרפואה הפנימית ומי שהיה לו אב רוחני ומודל לחיקוי. הוא השתלם באנדוקרינולוגיה (תחום רפואי העוסק בבעיות הורמונליות) בארצות-הברית, חזר ארצה בראשית שנות השבעים והשתלב במערך הניהול כסגן ואחר כך כמנהל משותף עם פרופ' מרדכי שני וכמנהל המכון הגנטי.
את המטופל דוד בן-גוריון "ירש" גולדמן מפרופ' פדה, רופאו של בן-גוריון, לאחר שבאחד האשפוזים שלו בחר בו פדה להיות רופאו האישי של "הזקן".
אתה יכול לזכור איך הרגשת כשהמשימה הזאת הוטלה עליך בראשונה?
"מבחינתי זה היה הרבה יותר ממשימה רפואית. הייתי עולה חדש יחסית, 11 שנה בארץ. עד שעליתי ארצה לא ידעתי כלום על ישראל. ידעתי שאני יהודי, אבל לא היתה לי זיקה כלשהי ליהדות. לא ידעתי מילה ביידיש או בעברית, וכמובן שהיינו אתאיסטים מוחלטים. ופתאום, ובתוך זמן יחסית קצר, אני הופך להיות רופא של מי שהיה עבורי אגדה. בן-גוריון כבר לא היה מעורב בפוליטיקה ישירה, הוא נשכח מלב הציבור והיה לו הרבה זמן. לכן הוא הרבה לספר לי על ההיסטוריה של הוועידות הציוניות, וזה היה דבר שקשה לשער את עוצמתו. יום אחד הוא גם הכין לי נס קפה. בן-גוריון עשה לי קפה, בשבילי זה היה לא יאומן.
"הוא מעולם לא קרא לי בשם פרטי, גם לא בולק, והציע לי רשימה של שמות כדי שאחליף. ברק, ברוך, בלק, כל מיני שמות שמתחילים באות בי"ת. אני הסברתי שאני לא רוצה להחליף את השם הזה, שהציל את חיי".
מן הסתם, טיפול באישיות רמת מעלה הוא קצת אחר מטיפול בכל אדם, ואל תגיד לי שלא.
"התשובה היא כן. יש בזה בעייתיות יותר גדולה, שלא לומר אחריות. לכן התייעצתי הרבה יותר, ולגיבוי המלא של בית החולים היתה חשיבות עצומה. טיפלנו בראשי המערכת המדינית והצבאית, והמשמעות בשבילי, מבחינה אישית, היתה של הזדהות במאה אחוז. מצאתי לי בית ומולדת".
מבחינה מקצועית הטיפול היה אתגר מסובך?
"בן-גוריון היה אז איש מבוגר, אלה היו חמש השנים האחרונות לחייו. לא היו לו בעיות רפואיות גדולות, אבל היו דברים שנועדו לאפשר לו איכות חיים טובה. אחת הבעיות היתה שהוא סבל ממחלת פרקים. הוא כתב הרבה, אז לא היו מחשבים, והכתיבה היתה לו מאוד חשובה. אחד הדברים שהשקענו בהם היה לתת לו טיפולים על מנת שיוכל להמשיך לכתוב בכתב יד".
הוא הרבה להתלונן?
"לא. אבל הוא היה בן אדם מאוד סקרן. הבעיה שלי איתו היתה בנושא זה. הוא לא לקח כדור עד שלא הסברתי לו מה הכדור הזה עושה. למען האמת, לא תמיד ידעתי מה הכדור עושה. הייתי הולך לחפש בספרות".
הקרבה לדוד בן-גוריון היתה מוגבלת, מטבע הפרשי הגיל והמעמד. אבל דבר הוביל לדבר וד"ר בולק גולדמן, כמו רופאים אחרים בבית החולים שיבא, טיפל במנהיגים, בפוליטיקאים ובאנשי צבא בכירים, והיה לרופאו האישי של משה דיין.
"הייתי איתו בתקופה לא קלה בשבילו, במלחמת יום הכיפורים. משה היה נוסע לחזית ואנחנו גרנו בבית החולים. לפעמים, כשהיה חוזר לפנות בוקר, הייתי קופץ אליו הביתה לראות מה שלומו ולהתעדכן על הנעשה במלחמה".
המתח השפיע עליו?
"להפך. הוא היה צלול לגמרי".
לא תעוקת לב, לא מיגרנה?
"מעולם הוא לא התלונן על משהו כזה. הוא היה אופטימי במשך כל הזמן והיה בטוח בתוצאה של המלחמה, אבל הקורבנות הכאיבו לו. אנשים לא יודעים שגם אם כלפי חוץ הוא נראה כזה שלא לוקח ללב, בכנות הוא כאב על כל קורבן ודיבר על זה. גם לפני זה, כשנהרגו חיילים. תמיד היה לוקח ללב, אבל הקפיד על חזות קרת רוח כדי לנסוך ביטחון ".
ועדת אגרנט לא השפיעה עליו?
"לא במישור הבריאותי. אבל היו למשה שתי בעיות בריאות: הלב והעין. אחרי ועדת אגרנט היתה לו ירידה בראייה בעין האחת, והוא מאוד חשש מזה, חשש מעיוורון. זה היה דבר טראומטי ביותר לגביו. והיתה בהחלט בעיית לב שאני כמעט בטוח שאם זה היה קורה היום, היה יותר קל לעזור לו עם הטכנולוגיה שקיימת".
המתח שבו נתונים מנהיגים והצורך שלהם לשמור על חזות חזקה לא גובים מחיר?
"נפשי, אני מעריך שכן. פיזי? לאו דווקא. דיין חלה בסרטן המעי הגס כשלא היה בתפקיד רשמי, אחרי שחזר מהסיור בוייטנאם. הוא התקשר אליי, בא ועשיתי לו אבחנה. הגילוי היה מוקדם והוא לא נזקק לכימותרפיה. הוא הבריא. כשהתגלה הסרטן הוא לא היה מבוהל בכלל. היתה לי איתו שיחה לפני ניתוח על הסיכונים שבהרדמה והוא התייחס לזה בביטול. המוות לא שיחק אצלו תפקיד. היה לו חשוב לא לאבד את הראייה ושהמוח יהיה צלול".
הדיווחים בראשית השבוע הזה על מצב הצלילות של מטופל בכיר אחר, הבכיר שבהם, חברו הטוב זה 30 שנה ראש הממשלה אריאל שרון, כללו שמועות על בלבול. קריש הדם הקטן שחסם את החמצן למוחו נמס מעצמו, בלי להשאיר סימן, אפשר שרק "חור שחור" בזיכרון הרגעים המעטים של השפעת החסימה. את ההסברים הרפואיים, כמו גם את ההודעות המקצועיות, השאיר פרופ' גולדמן לרופאי הדסה, שאת תפקודם ואת שיתוף הפעולה שלהם הוא משבח. אבל אין רופא שמכיר טוב ממנו את הפציינט רם המעלה.
בשנות השבעים גרו משפחות שרון וגולדמן בשכנות בעיר רחובות. הגולדמנים בקומה השלישית והשרונים בקומת הפנטהאוז, בעת שבנו את הבית בחווה. נרקמה ידידות אמיצה, כולל מפגשים של שיחה אינטימיות ונשנוש בקומה השלישית, בדרך הביתה בסוף יום עבודה.
יכול להיות שאירועי התקופה האחרונה השפיעו על ראש הממשלה שרון?
"אין ספק שראש הממשלה היה בחודשים האחרונים או בשנה האחרונה בלחצים קשים מכל הכיוונים. יש לזה מחיר. בן אדם לא ישן טוב בלילה, בן אדם מודאג. מי שמשחרר יותר, שלא מחזיק בפנים, יותר קל לו. מה שמאוד מקל על ראש הממשלה תמיד, וראיתי את זה עוד יותר בזמן האשפוז, הוא הקשר המשפחתי הבלתי רגיל. יש שם מסירות נדירה וחיבור מאוד חזק".
המסירות הזאת אולי היא שעלתה לו בבריאות, לראות את הבן שלו הולך למשפט בגללו.
"אני לנושאים הפוליטיים לא נכנס. זה ברור שאם בקשר אבא-בן משהו לא בסדר עם הבן, זה משפיע על האבא. אבל בכל מקרה אני מרגיע אותך ששלומו מצוין ושמצבו הכללי תקין".
תשכנע אותי שהדיווחים שמסרו הרופאים היו מדויקים, שאין לנו לחשוש שגם הרופאים, אפילו הרופאים בהדסה, לוקים ביראת מלכות ומתואמים עם אנשי ראש הממשלה בניסוחים המעומעמים אם לא בתוכן.
"על הניסוחים אני לא רוצה להתווכח איתך. אני יכול להגיד לך מניסיוני, וזה היה כך גם לגבי משה וגם לגבי שרון - מעולם לא הונחיתי, לא התבקשתי להגיד משהו, לא היתה לי שום בעיה עם הנושא הזה. לגבי הדסה, אני חושב שהם אנשי מקצוע טובים מאוד והם מסרו מידע נכון".
בשנת 2001, לפני הבחירות, עסקה התקשורת במצב בריאותו של המועמד אריאל שרון. פרופ' גולדמן היה בקמבודיה בטיול פרטי ועיתונאי מצא אותו וביקש מידע רפואי. פרופ' גולדמן הבהיר שמבחינתו שרון הוא מטופל פרטי שלו והוא מחויב בנאמנות ובסודיות. רגעים אחרי שניתק את השיחה התקשר אליו שרון ונתן לו אישור למסור את כל המידע הרפואי. העיתונאי שב והתקשר וקיבל פירוט מלא.
האין זה חיוני למסור מידע על בריאותו של נבחר ציבור או העומד לבחירה?
"יש לי עמדה חד-משמעית: חייב להיות גילוי נאות ומלא, ואני חושב שגילוי נאות צריך להיות לא רק על ידי הרופא האישי, אלא צריך להיות מוסדר בחוק שגוף עצמאי ייתן מידע לציבור על מנהיגיו. אני מדבר על שקיפות ברגע שהדבר הזה מוסדר. כל עוד זה לא מוסדר, הנאמנות שלי כרופא היא לפציינט, אם הוא ראש ממשלה או רמטכ"ל. כל עוד אני לא מקבל או-קיי מהפציינט, אני נאמן רק לו".
היה לך מצב שהרגשת שנכון לפרסם בציבור משהו שאתה יודע והוא חשוב?
"היה לגבי אנשים שאני חשבתי שצריך להודיע, והתגובה של הרופאים שדיברתי איתם על זה היתה שהנאמנות היא לפציינט".
אבל גם אתה אזרח המדינה. אין לך אחריות כלפי הציבור?
"למזלי, אף פעם זה לא קרה לי עם מטופל שלי. היפותטית, אם היה קורה, הייתי מנסה לשכנע את המטופל שיש דברים שחייבים בגילוי נאות".
אפשר לנצל לטובה את סוגיות הבריאות של המנהיגים כדי לעודד מודעות בציבור לגילוי מוקדם של סרטן או לתזונה נכונה כמו עכשיו, כשראש הממשלה נדרש לשנות הרגלי אכילה?
"את באמת חושבת שאם אריק יירד במשקל זה יעודד אחרים לעשות אותו דבר? אני לא חושב ככה. אני חושב שהוא חייב להוריד במשקל, ואחרי שיצא מבית החולים דיברנו על זה יחד עם ד"ר שלמה שגב, שגם מטפל בו. אני נשבע לך שאני מדבר איתו על זה כבר 30 שנה ואני מאמין שנדבר על זה עוד 30 שנה. הוא איש בריא. הוא שמן, עם כוח בידיים שאני לא ראיתי דבר כזה, יש לו גנטיקה טובה לתוחלת חיים.
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
