אופנת סג''ל: טור סנטי-סמנטי
מחשבות על השיטה ועל שברה
משועשע הוא צופה כיצד מסממים את העם בתוכניות ריקוד אוויליות ובהזרקה תוך גולגולתית של מסרים פוליטיים. לצערו, הוא יודע שהוא גם סוכן של השיטה, משת"פ עלוב בתפקיד מורד, בתפקיד הילד הרע. רק תפקיד. עלה תאנה. גם הוא נתון לשליטה מוחלטת של בעלי עניין, גם הוא מקפיד על הכללים ולא חורג. כדי להבהיר, המשת"פ הוא פשיסט, גזען, שוביניסט פרימיטיבי חשוך, ציוני פוסט ציוני, ראקציונר וקונטרה רבולוציונר, פרנואיד היסטרי, מחרחר מלחמה וסרבן שלום.
אשפוזו של אריאל שרון, שמכל לבי אני מאחל לו החלמה שלמה ומהירה, חשף מקצת מתפרי השיטה.
בשבוע האחרון חווינו תופעה מדהימה של פסיכוזה תקשורתית. אדם נאבק על חייו, אך השיטה משתמשת במאבקו על מנת לבסס את מעמדה ולשחק בתודעת ההמון. בעודו נקבר בחייו מייצרים בעלי העניין קדוש, המוביל מורשת המזוהה כמובן עם השיטה באמצעות נהי טבול בקיטש. קיטש דביק, סנטימנטלי, אינפנטילי וסכריני. ראש הממשלה שרון, איש שלאורך חייו היה שנוי במחלוקת, זכה למעמד מיתי, משיחי כמעט. אבי האומה.
הפרט המעניין כמובן הוא שאותו אדם היווה עד לפני שלוש שנים איום על השיטה, לאורך השנים הוא צויר בידי אותם עיתונאים כאיש מלחמות מגואל בדם, אדם מושחת, שקרן, האיש שהבעיר את הר הבית, האיש שיקיף את הכנסת בטנקים. התשובה המיידית לשינוי היא כמובן תוכנית ההתנתקות, שלה העניקה התקשורת תמיכה מלאה. אך נדמה לי שתשובה זו חסרה. מעבר להיגיון הטקטי, כן או לא, שהיה בהתנתקות ובמעשה העקירה של אלפי יהודים, שלהם לא שמרה העיתונות אמפתיה, היו במהלכים של שרון שינוי תודעתי.
עבור הימין שרון היה הגיבור האולטימטיבי,
מעבר לקריאות הרוצח, ההפגנות המזוויעות נגדו, זיכרו את נסיונות העבר של העיתונות לגמד את חלקו המזהיר של שרון בנצחון יום כיפור. רק לפני שנתיים וחצי, במלאות 30 למלחמת יום כיפור, פורסמה רשימת כתבות המכפישה את האיש. אבל הנה עתה השיטה מאמצת את הביוגרפיה המפוארת, מנכסת חזרה את דמותו. שנים הם לעגו לאנשי הימין שצעקו "אריק מלך ישראל" ועתה ממלמלים אותם צבועים את שבחיו כנערות מאוהבות. למה? כי הנכס הגדול של הימין אבד, המנהיג הפך לאקס מיתולוגי. העלבון הצורב לימין, הגוש בגרון, הוא ניצחון תודעתי לשיטה. אריק חזר הביתה.
מעבר למאבק הברור המתפתח בין אלו המבקשים מדינת כל אזרחיה חילונית לבין גוש הימין-דתי, הסיפור הוא סיפור הציונות. או אם לדייק - שברו של החלום הציוני ושרידיו.
אבל כדי להבין זאת נעבור לניסוי בפסיכולוגיה אבולוציונית:
חמישה קופים הוכנסו לתוך כלוב שבמרכזו תלויה בננה על חוט. מתחתיו הוצב גרם מדרגות. כעבור זמן קצר, אחד הקופים ניגש למדרגות במטרה לטפס ולהשיג את הבננה. ברגע שנגעה כף רגלו במדרגה הראשונה הותזו מים קרים כקרח על יתר הקופים. כעבור זמן קצר, קוף אחר מנסה להשיג את הבננה. שוב, ברגע שהוא דורך על המדרגה מים קרים מותזים על הקופים. כשהקוף השלישי קם, חבריו מונעים ממנו להתקרב למדרגות. בשלב הבא של הניסוי הוכנס קוף חדש במקום קוף ותיק והוציאו את הצינור מהכלוב. הקוף החדש הבחין בבננה וכמובן שניסה לטפס במדרגות לעברה. ברגע זה תקפו אותו יתר הקופים באכזריות. גם בניסיון הבא שלו הוא מותקף. הקוף החדש הבין כי ניסיון נוסף יעלה לו בחייו. בשלב השלישי של הניסוי שוב הוחלף קוף. כשהוא מנסה להגיע לבננה יתר הקופים תוקפים אותו, כולל הקוף שהוחלף בשלב השני של הניסוי, למרות שאין לו מושג למה. בשלב הרביעי מחליפים קוף נוסף. שוב התוצאה דומה וכן הלאה עד להחלפת כל הקופים. אף קוף לא מתקרב למדרגות למרות שכולם לא השתתפו בשלב שבו הותזו מים.
אכן חציר העם, יבש היה כעץ
אכן חלל העם, חלל כבד אין קץ;
אכן נבל העם, מלא נקלה ורוש,
כולו רקב ומסוס מכף רגל עד ראש!
שלא הקים מקרבו ביום נחלה וכאב
רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב,
ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם,
ובראש יגה שביב מאיר דרך העם;
אכן אובד העם, שואף חרפה ורוק,
אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק.
אלפי שנות חיי נדוד, גלות גדולה מנשוא,
התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי.
הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט,
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד.
גם בתקוע השופר ובהינשא הנס -
היתעורר המת? היזדעזע המת?
כמדומני, בעבר נהגו תלמידים בטקסי זיכרון לדקלם את "אכן חציר העם" לחיים נחמן ביאליק. לרוב התלמידים כמובן שלא היה מושג על תוכן השיר. לעזרתם אחלץ. זהו שיר העוסק בעם נבל, עם שכולו רקב, שואף חרפה ורוק. העם היהודי.
מכרו של ביאליק, הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי ערבים, כתב ב-1919: "עמי אירופה, למרות שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב, ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל. הנה. רוק הפה. כל אוצר רוחנו יתוש מת. האם לא יציפו עכשיו את רחובותינו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?".
הנה לכם, שניים מאבות התרבות הישראלית, ממעצבי הזהות הציונית, מתבטאים באופן שרק בדוחק לא נקרא לו אנטישמי. הרעיון הציוני הכיל מעבר לרעיון הבסיסי של הקמת בית לאומי לעם היהודי, הגשמה, התיישבות, עבודת כפיים, סוציאליזם גם פן נוסף. פן אפל, מכוער, המבוסס על שנאה עצמית וניסיון נואל למחוק את הזהות היהודית. יש שיאמרו שבזכות התנערות זו קמה המדינה, ויש שיטענו כי זו גם הסיבה להתנכרות ולהפקרת יהודי אירופה לגורלם הנורא.
כבר י"ל גורדון, סופר תנועת ההשכלה, הכריז שהמלחמה ביהדות היא צורך של התנועה הלאומית. ברדיצ'בסקי טען כי עצם הגאולה הוא פדות מהיהדות הישנה ומערכיה. הגלות אינה עונש על חטאנו אלא על יהדותנו. תנועות השמאל הציוניות, שהקימו את המדינה ושצאצאיהם עדיין שולטים בשיטה ומעצבים את התודעה הלאומית, שאבו רבות מהמדע הסוציאליסטי, זה המדע שקארל מרקס, יהודי מומר, כתב בשמו: "הממון הוא אלוהיהם הקנאי של ישראל ולא היו להם אלוהים אחרים על פניו. היהדות רוחשת בוז לטבע, לאמנות, להיסטוריה ולאדם בתורת תכלית בפני עצמה, הכל מוחזק לה כנושא למסחר. לא יכלה היהדות להוסיף ולהתפתח בתורת דת, כיוון שהפילוסופיה של האגואיזם מצומצמת היא מעיקרה ומרוקנת מכל תוכן כבר בראשית צעדיה".
התנועה הציונית, שבמרכזה תנועת העבודה, הניפה דגל אידאולוגי שבין היתר טמן בחובו את הביקורת הקיצונית והארסית ביותר נגד היהדות ונגד העם היהודי. שקר אנטישמי המבוסס על הכזב שהעם היהודי אינו עם עובד אלא עם החי על טפילות רוחנית ופיזית.
אין זה סוד שהשנאה העצמית היהודית, האוטו-אנטישמיות, היא תופעה פתולוגית ייחודית, פסיכו-היסטורית. מבקר הספרות הנודע וההוגה ברוך קורצווייל ז"ל הניח כי הציונות החילונית שהתנערה מהיסוד המטאפיזי שבמהות העם היהודי, דהיינו שלילת הבחירה, ודבקה בלאומיות מודרנית וחילונית, הביאה על עצמה אבסורד קיומי. כיוון שהציונות הטעימה את חוסר הטעם שבקיום היסטורי נבדל, את הבוז ל"אתה בחרתנו מכל העמים" ולתפקיד הדתי-משיחי, אך מנגד, לא הסיקה את המסקנה המתבקשת מאותו טיעון וירדה מעל במת ההיסטוריה כעם ונעלמה בסבך הנורמליות, היא באה במלכוד הגורם לשנאה העצמית היהודית.
המצב כיום הביא את הפרדוקס להקצנה מקסימלית. יורשי מעצבי התודעה הציונית-חילונית-שמאלנית איבדו כמעט את כל ערכי המהפכה. המדינה הוקמה, מושג ההתיישבות נקלה בעיניהם (ע"ע יחסם להתנחלויות), הגשמה אין, ודאי לא סוציאליזם בעולם חומרי המבוסס על בורסה ועל קיבוצים האחוזים בתזזית של הפרטה וקרבות נדל"ן. כל שנותר בזהות הציונית הוא התיעוב הנושן ליהודי המופיע כיהודי ההיסטורי: היהודי כמתנחל שמותר להכותו, לגרשו ולהשפילו. חבר מרכז הליכוד המזרחי-מסורתי, שנתפש כפרימיטיבי, מוצץ מזוזות ומושחת, וכמובן החרדי הטפיל החי על חשבון ההון החילוני. בעל הברית יהיה הערבי, בן הארץ, פרא אציל שנוצל כמובן בידי השיטה, אך עתה, במין סובלנות ואנושיות המכירה בערך עצמה (אך כמובן שאינה משלמת את המחיר הכלכלי), יהפוך לשותף. הוא רחוק יותר, לכוד בכפרים, ואין בו קרבה לזהות העצמית המאיימת להתפרץ.
מצב השיטה עצוב ועלוב במיוחד משום שבדומה לקופים בכלוב, מנסחי השיטה לא מכירים את פשר תחושת הדחייה כלפי יהדותם. אבותיהם ידעו למה. הם יצאו מתוך היהדות ושללו את הווייתה. אך אלו אפילו לא יודעים למה. זו הטרגדיה הנוראה שאותה חזה ברל כצנלסון כבר לפני יותר מ-70 שנה : "באין חזון יפרע עם" (משלי כ"ט, י"ח). אכן חציר העם.
segal199@012.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
