המושיעה של זכרון יעקב
תושבי זכרון יעקב כבר ביכו את בית ההבראה שלהם, אבל אז ממש כמו מלאך משמיים באה לילי אלשטיין, שרכשה את המבנה כדי לשמרו והדהימה את כולם
האישה היא לילי אלשטיין, לא אושיה כלכלית מוכרת, אלא אלמנתו של יצחק אלשטיין, ממקימי חברת "טבע," שהביאה לאחת התפניות הגדולות בהיסטוריית הנדל"ן בארץ.
אלשטיין הצליחה לרכוש את 'בית מבטחים', אותו מבנה נחשי המעטר את הנוף של זכרון יעקב, ואת השטח הסמוך לו בסכום של כ20- מיליון דולר 98) מיליון שקל,( לא לפני שנזקקה להחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שדחה את ניסיונה של חברת "רסקו" למנוע את העסקה.
"אני לא יודעת איך זה קרה לי," אומרת אלשטיין, "אבל זה קרה ואני מאושרת." אבל לא רק היא מאושרת, אלא גם תושבי זכרון-יעקב, ובראשם ראש המועצה, אלי אבוטבול, שיכולים עכשיו לנשום לרווחה: המעשה שעשתה אלשטיין הבטיח כי בית מבטחים יעמוד על תלו, יהפוך למרכז תרבות, וחשוב מזה - לא תיבנה שכונת מגורים ענקית בצלע המערבית של המושבה הפסטורלית.
כל הסיפור התחיל לפני כשנה, אז החליטה "מבטחים הוותיקה" (קרן הפנסיה של ההסתדרות) להציע את בית מבטחים למכירה. בית מבטחים היה במקור בית הבראה של ההסתדרות, פרי יצירתו של האדריכל יעקב רכטר ז"ל, והוא נפתח לציבור ב.1968- ארבע שנים אחר כך זכה רכטר בפרס ישראל בזכות מבנה זה, שנכנס רק באחרונה לרשימת המבנים היפים בארץ בסקר שנערך בקרב אדריכלים בכירים.
"אני חושב שמדובר באדריכלות יפה מאוד ומיוחדת," אמר עליו האדריכל אילן פיבקו. "קשה לי לתאר את הערך האדריכלי שלו. מדובר במבנה יוצא דופן, הבנוי בסגנון מיוחד והוא אחת הדוגמאות היפות לאדריכלות יפה בכלל."
המבנה היפה הזה, והמיקום שלו, ממש על קצה הרכס, כשתחתיו ריאה ירוקה של חורש טבעי ובקצהו חוף ים, הפך את בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב לאחר היעדים המבוקשים ביותר. בשנים ההן, שנות ה60- וה,70- לא ניתן היה לקבל את דמי ההבראה בכסף, אלא לפדות אותם בחופשה באחד מבתי ההבראה. רשימת ההמתנה למבטחים בתקופותיו הטובות עמדה על שנתיים מראש. כל שועי המדינה נהרו לפתחו. בין היתר, מספרים, כי
"שמחנו כשבנו את המקום," נזכר חיליק לייטנר, מוותיקי המושבה. "חשבנו על התיירות. המבנה היפה עשה המון רושם, והאורחים, שלרבים מהם לא היה רכב, היו מטיילים ברגל בזכרון. הם הכניסו חיים. אני עבדתי שם כמדריך טיולים והגיעו לשם אנשים אינטליגנטיים. החומר של אז היה חומר טוב. בערב תמיד היו הרצאות ואירועים תרבותיים וחברתיים בלי סוף להנאת האורחים."
אולם בשנים האחרונות, לאחר שירדה הפופולריות של בתי ההבראה, שקע בית מבטחים בקשיים קיומיים. הוא נסגר ונפתח פעם אחר פעם, עבר מיד מנהלת אחת לאחרת, הוסב לבית מלון אבל לא הצליח למשוך את הקהל. בהתחלה היתה זו חברת "מלונות גנים" שהפכה אותו למלון "גני כרמל" לאחר השקעה ושיפוץ.
אחר כך, בשנות ה,90- הועבר הניהול לרשת בתי המלון "מוריה," ובסוף שנות ה90- חזר המבנה לניהול "גני מבטחים." אבל גם 8,500 מ"ר של שטח בנוי שסביבם 100 דונם של חורש טבעי לא הצליחו למשוך את ההמונים.
"אחרי מלחמת יום כיפור נפתחה החברה הישראלית לסוג חדש, מאסיבי ואגרסיבי של תיירות," אומר האדריכל אמנון רכטר, בנו וממשיך דרכו של יעקב רכטר. "הדבר הביא להורדה משמעותית של המחירים. התיירים הישראלים התחילו לצאת יותר לחו"ל ולהיחשף למלונות בסגנון אמריקני.
"במקביל התפתחה באילת מלונאות נוסח מיאמי ביץ' והרגלי הצריכה של הקהל הישראלי השתנו. פעם הדבר הכי מדהים בעולם היה לבלות בבית ההבראה של זכרון, שכולו אדריכלות סגפנית וצנועה, ופתאום הקהל גילה חדרים גדולים פי שניים עם בריכת שחייה צעקנית."
בעקבות הקשיים שאליהם נקלעה קרן מבטחים, היא החלה למכור את נכסיה בהדרגה. כשהגיע תורו של בית מבטחים בזכרון יעקב, לפני כשנה בערך, הסכום ההתחלתי שביקשה מבטחים היה 10 מיליון דולר.
"אחרי שהתפרסם המכרז התחילה אלי עלייה לרגל," מספר ראש המועצה אבוטבול. ענקי המשק כמו "אפריקה ישראל," הקבלן דוד אפל, הקבלן יצחק תשובה, חברת "רסקו" ואחרים הביעו עניין בנכס, אבל אבוטבול הציב תנאים קשים.
"במבטחים הבינו שלמכור את הנכס כבית מלון יהיה קשה," הוא אומר, "הם ניסו להוביל אותי להסכמה שהשטח ישמש כשכונת מגורים ל150-100- יחידות דיור, אבל אני לא הסכמתי. אני לא חסיד של בנייה, במיוחד לא באזור כזה, על המצוק המערבי של זכרון, שהוא אחד היפים בארץ.
"כל המי ומי הגיעו אלי ורצו רק דבר אחד: שכונת מגורים. התנאי שהצבנו לכל פיתוח במקום היה שהוא לא יכלול שכונת מגורים, לא יפגע במבנה שעליו הכרזנו לפני כשנה כמבנה לשימור ולא יפגע בריאות הירוקות שעל המצוק. הודענו למבטחים שיעדכנו את כל המעוניין שאלה התנאים. זה פעל והביא לדחיית המכרז כמה וכמה פעמים."
ואז, בחנוכה האחרון, לפני כשלושה שבועות בלבד, נכנסה אלשטיין לתמונה. אלשטיין, בשנות ה70- לחייה, חובבת אמנות גדולה, תורמת באופן קבוע למוזיאון תל אביב ואף חברה בחבר הנאמנים שלו, בילתה את חופשות ילדותה במושבה הציורית.
"הורי הוריי הם ממייסדיה," היא מספרת. "ההורים שלי נולדו שם, ואני הייתי מגיעה בחופשות אל הסבא והסבתא, ולכן מרגישה כמו דור שלישי. עדיין יש לי הרבה קרובים בזכרון. להורים של אמי היו מאחורי הבית, על המורדות של זכרון, 500 דונם של כרמים. בזמן הבציר כל המושבה חגגה עם עגלות עמוסות ענבים שזורמות לכיוון היקב. גם ההורים של אבי עסקו בחקלאות. עד היום חלק מהבתים שלהם הם מבנים לשימור ברחוב המייסדים."
בחנוכה הגיעה אלשטיין לביקור כדי לשבת בוועדה האחראית על שיפוץ מוזיאון "יד למייסדים." "בוועדה ישבו שלושה בני דודים שלי, והם בכלל לא חשבו שזה יעניין אותי, אבל הם סיפרו לי שבית מבטחים עומד למכירה. יצאתי לשטח, הסתכלתי מסביבי, ועוד לפני שנכנסתי לתוך המבנה, אצתי רצתי לחפש למי מתקשרים. 24 שעות אחרי זה כבר חתמתי על חוזה," היא אומרת.
"עד ה17- בדצמבר המקום עדיין הוצע למכירה," מספר אבוטבול. ההצעה הגדולה ביותר שהתקבלה היתה של חברת "רסקו" ונראה היה כי הנכס עומד להימכר. "ציפינו לשנים ארוכות של מלחמות משפטיות במטרה למנוע את הפיכת השטח לגוש בטון, ואז, בחנוכה, בעוד אני שוכב בבית עם שפעת, קיבלתי ביפר מאחד התושבים שיש אישה בשם לילי שמעוניינת לקנות את הנכס.
"לא הבנתי כל כך על מה הוא מדבר ואמרתי לו שתיצור איתי קשר. הייתי משוכנע שהיא עוד אחת מכל אותם הזכיינים. אבל היא התקשרה ואמרה שיש לה סימפטיה מיוחדת לזכרון יעקב, שכל הילדות שלה עברה כאן, ושהיא רוצה שאני אעזור לה לקטוע את הליך המכירה ל'רסקו.' חזרתי בפניה על כל אותם תנאים שהצבתי לכולם ולהפתעתי היא לא נרתעה. היא גם הוסיפה שאין לה בעיה של כסף. אם לומר את האמת, חששתי שמחלתי החמירה ושאני מתחיל להזות."
אבוטבול התקשה להאמין שמדובר בהצעה קונקרטית, אבל החליט שהמאמץ ראוי. הוא יצר קשר עם משרד האוצר, עם נציגי מבטחים ועם עורכי הדין המעורבים ואמר להם כי מדובר בפתרון שיספק את כולם, מה גם שההצעה של אלשטיין היתה הגבוהה ביותר: 20 מיליון דולר.
"שאלו אותי אם זה רציני. אמרתי להם 'רציני מאוד.' שאלו: 'אתה מכיר אותה,'? והשבתי שלא שמעתי עליה מעולם אבל היא נשמעת רצינית ביותר," הוא משחזר.
והיא באמת היתה רצינית. זמן קצר אחר כך רכשה אלשטיין את בית מבטחים, למרות ההתנגדות של "רסקו" שניסו לטרפד את העסקה. בית המשפט היה לצדה, והעסקה יצאה לדרך.
אלשטיין שמתגוררת היום בתל אביב, בפרויקט אחר שתיכנן יעקב רכטר, מתכוונת להתחיל לחלק את זמנה בין העיר למושבה. "אני תל אביבית מאוד," היא אומרת, "אבל המקום שובה את לבי. היא מבקשת להפוך את בית מבטחים למרכז תרבות ישראלי.
"המטרה שלי היא להפעיל אותו כך שגם המושבה תהיה מעורבת. אני רוצה שיהיו במקום תערוכות, קונצרטים ופסטיבלים, דרמה ומחול, ושהרוב המכריע יתבסס על אמנות ישראלית. המרחבים של האזור הזה, הסביבה המדהימה, הגישה המהירה לחוף טנטורה, שהוא אולי החוף הכי נפלא שיש, מורדות ההר, היער, השמורה – את כל אלה אני רוצה לשמר ולפתח באופן תרבותי.
"זכרון יעקב כל כך מתפתחת לאחרונה ויש בה הרבה זוגות צעירים שצריכים לנסוע עד חיפה או עד תל אביב בשביל קצת תרבות. אני חושבת שפרויקטים כאלה מכניסים נינוחות ושמחה למדינה שלנו, ואני מרגישה שאני עושה דבר שייתן לנו הרבה אור."
"לילי אלשטיין היא כמו מלאך שנפל משמים, שלקח את המקום ושהציל את הפרויקט ממלתעות של כל מיני כרישי נדל"ן שהיו הורסים את המקום וגורמים למלחמות עם המועצה לשימור," אומר אמנון רכטר. "אני מרגיש מעורב במקום מבחינה היסטורית, מקצועית ורגשית, בכל רמ"ח איבריי, מאוהב בו עד בלי סוף ואעשה כל דבר בעולם למען הצלחתו."
"יש ללילי הרבה רעיונות," מסכם אבוטבול. "היא רוצה להפוך את המקום לגלריה והדבר דורש השקעה לא מבוטלת. אבל החשיבה שלה משתלבת בקסם של המושבה, ואנחנו מאמינים שזה יוסיף לנו הרבה ומחכים כבר ליום שנחנוך את המקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
