פשפש בעיר הגדולה
הוא קטן, סגפן, ולא נרתע ממחירי הנדל"ן, קבלו את האויב הטרי של תושבי ניו-יורק: פשפש המיטה המצוי. עכשיו מנסים המומחים לפענח מאין הגיעו הפולשים, וברשויות מתכננים חוקים מגבילים נגד יצרני המזרנים. והניו-יורקים? בינתיים הם מתגרדים ובוכים
ניקיון, מתברר לא מפחיד אותו, כל עוד יש לו מקום מחבוא חשוך למשך היום (מתחת המזרן, למשל) וארוחה חמה וסמיכה בלילה. אליס בונטמפס היא אחד הקורבנות של הטפיל שאיבדה את כל רכושה הדל בגללו. היא גרושה בת 33, המגדלת בעצמה את חמשת ילדיה. את סיפורה המגרד לשמיעה היא סיפרה לכתבת ה"ניו-יורק טיימס".
הכול התחיל מצעקה בחדר השינה, לטענתה, שמקורה בבנה לסטר, בן 14. כשנכנסה אליס לחדר היא מצאה אותו בוחן את תחתית המזרן, ושם לאימתה הסתחררו להם מסנוורים מהאור עשרות פשפשים. הם ניסו לטפס על המזרן, לזחול אל המיטה, למצוא מפלט ערפדי וחשוך. ככל הנראה הם הגיעו אליה ממזרן משומש ששכרה עבור בניה, ועד אותו רגע היא האמינה שהעקיצות המציקות שעל זרועותיהם הן בסך הכול אקזמה.
בונטמפס מספרת שהמאבק שניהלה נגד הטפיל נכשל. בהתחלה אמרו לה בחנות שממנה שכרה את המזרן להחליף את הכיסוי שלו, אבל הפשפשים רק נראו שמחים ומאוששים יותר וקהילתם גדלה והתרחבה. גם אחר כך, כשניסתה לשלח בהם פצצת חיטוי-עשן, הם רק התפזרו יותר בכל הבית, וכיסו את הרצפה.
בינתיים פיתח אחד הבנים שלה אלרגיה לעקיצות והובהל פעמיים לחדר המיון. היא ביקשה לעזוב את הדירה, אבל בעל הבית לא איפשר לה לשבור את החוזה עד שלא תיפטר מבעיית הטפילים. מאחר שלא יכלה לממן הדברה בכוחות עצמה, היא פנתה לארגוני רווחה וסעד, ולבסוף ניצחה את הפולשים, לא לפני שזרקה לפח את כל חפצי המשפחה. הם עברו לדירה אחרת, ישנו על הרצפה ונעזרו בתרומות משכנים וחברים. לטענתה, על אף שהיה קשה בהתחלה, לפחות הם היו בטוחים שלא יבקרו אותם מוצצי הדם בלילה.
בתי חולים, מכוני כושר, בתי קולנוע, בתי ספר ואינספור דירות ברחבי ניו יורק נאלצו גם הם להתמודד עם התופעה באמצעים כימיים קשים.
"אני לא יכול לחשוב על מקום שלא ראינו בו פשפשים", אומר ג' פרי איזנברג, מדביר עסוק במיוחד בימים אלה שכבר הספיק להתראיין לכל עיתון אפשרי. "לפני כעשר שנים טיפלנו בכמה מקרים בודדים בשנה. עכשיו אנחנו מקבלים כ-125 קריאות בשבוע. אנשים מתענים, וכך גם אני. אני מבלה חצי מהיום בשיחות עם אנשים היסטריים בגלל הפשפשים". המגיפה החלה להתפשט בשנתיים האחרונות. בשנת 2004 תועדו בניו יורק 377 מקרים של פשפשים (יש עוד מאות מקרים שלא תועדו, כנראה), לעומת שני מקרים בלבד בשנת 2002 ו-16 מקרים בשנת 2003.
"הפשפשים היו סוג של אגדה מבחינתנו", מוסיף מדביר אחר מווסטצ' סטר, שעכשיו מרוויח את לחמו מ-400 הדולרים שהוא גובה עבור הדברת חדר אחד
פשפש המיטה, לפחות כך חשבו, נעלם מהעולם המערבי כבר לפני כמה עשורים. "כל האמהות והסבתות שלנו הכירו אותו לפני 30 ו-40 שנה", מסביר ד"ר קוסטה מומצ'וגלו מהמחלקה לפרזיטולוגיה של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. "זה היה אחד הטפילים הביתיים הדי נפוצים. כולם ידעו את זה, במיוחד שיש לו עקיצות חזקות שנשארות זמן מה ומגרדות ויש להן ריח מאוד מיוחד".
לדברי ד"ר מומצ' וגלו, אפשר לזהות חדר נגוע רק על פי הריח, ואפשר גם לראות את הפשפשים. "הם פעילים בלילה וברגע שסוגרים את האור, הם מתחילים לפעול. בגלל זה במאה ה-17 וה-18 בצרפת היו שולחים את המשרתים למיטה לשעה-שעתיים עד שהפשפשים היו שבעים. אני מניח שהסיבה שפשפש המיטה נעלם יחסית, היא שהוא לא שרד את ריסוס הדי-די-טי שהיה נפוץ בעולם. הגיוני שלהפסקת השימוש בחומר יש קשר לחזרתו".
פשפש המיטה הוא טפיל שניזון מדם. יש לו צורה אליפטית ושטוחה וצבע חום אדמוני (שמתאים לתזונה שלו). גודלו המרבי מגיע לשישה מ"מ, ואז קל לראות אותו; אולם פשפשים צעירים הם קטנטנים ושקופים.
בכל מקרה מדובר בחיה לא זריזה במיוחד, כך שאם הותקפתם, בשונה מיתוש או פרעוש, שיכולים לקפוץ ולעוף, תוכלו לזהות את המחבל שנשאר בזירת הפשע, שבע ומבסוט. הנזק שהוא גורם מסתכם לרוב בעקיצה מעיקה, ועד כה אין תיעוד לכך שהוא מעביר מחלות כלשהן.
החדשות הטובות הן שהפשפש אוכל כעשר דקות ואז הוא יכול לנמנם ולעכל את ארוחותיו במשך ימים ארוכים. החדשות הרעות הן שמדובר בסגפן גדול, שיכול להתקיים בלי כל אוכל אפילו שנה שלמה. כך שאם חשבתם שתצאו מהבית והבעיה תיפטר מעצמה, מדובר בטעות חמורה.
מומחים רבים שוברים את הראש לאחרונה כיצד חזר הטפיל למנהטן. אחת הסיבות האפשריות היא תיירות מוגברת למדינות מתפתחות. הפשפש נצמד בקלות לבגדים, מתחפר במזוודות, וכסוכן נדל"ן בנשמה הוא ישמח תמיד למצוא מקום חדש להתגורר בו עם משפחתו וחבריו הקרובים, גם מעבר לים. הבעיה, במיוחד במקום צפוף כמו ניו-יורק, היא שהטפיל נודד דרך מפגש אקראי עם כתף זרה של אדם ברכבת התחתית, או איסוף רהיטים מהרחוב (תופעה מוכרת ביותר בקרב צעירים שמתגוררים בעיר, ביניהם גם ישראלים).
"תמיד היו לנו טפילים בניו יורק. היו חולדות, ג'וקים ודברים אחרים. אבל הפשפשים הם חדשים", אומרת חברת מועצת העיר גייל ברואר שקוראת עכשיו לגיבוש טקטיקת מלחמה נגד משביתי השינה. אחד מאמצעי הלחימה יהיה כצפוי החוק, הפעם כנגד סוחרי המזרנים. גם היום בשביל למכור מזרן משומש ומשוחזר צריך היתר, אבל עכשיו שירותי האכיפה יפעלו במרץ נגד כל אלה שמוכרים מיטות במכירות חצר או בשווקים. הקנס הצפוי לעבריין שייתפס הוא 250 דולר.
כמו כן, מאחר שמזרנים חדשים יכולים להיחשף לטפיל גם בנסיעה חפוזה במשאית שהסיעה לפני כן מזרן משומש, תקנות חדשות יגבילו את תהליך ההובלה והאחסון שלהם בניסיון נואש למנוע חיכוך והפצה.
האם גם תושבי ישראל צריכים לחשוש? ד"ר מומצ'וגלו אומר שבכל שנות עבודתו בארץ הוא לא נתקל בפשפש מיטה אחד. לטענתו, מלבד מקרים בודדים שדווחו על ידי מדבירים, ושככל הנראה נגרמו על ידי קרוב משפחה של פשפש המיטה שנפוץ בעיקר בלולים, לא ידוע לו על ביקורים של הטפיל בישראל כבר שנים רבות.
"בארץ נהוג לקרוא בשם 'פשפש' לכל חרק שעוקץ ולא יודעים מה הוא", הוא אומר. "ברוב המקרים יהיה זה פרעוש". מומצ' וגלו מוסיף שאם הגעתם לביקור בניו יורק, ונעקצתם עקיצה אדומה וחזקה (חזקה יותר מעקיצת יתוש), ואתם חושדים שמדובר בפשפש, הדרך הטובה להבטיח את חזרתכם הביתה בלעדיו, תהיה מכונת כביסה עם מים חמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
