הנעלמים
אובדן כלב או חתול מתחיל בשנייה של חוסר ערנות והופך לסיוט מתמשך. מאחורי כל חיה נעלמת ניצב בעלים שבור לב, שיעשה הכול להשיבה - פלאיירים על כל עץ רענן, בלוג באינטרנט ושכירת בלש כלבים הם רק חלק מהאמצעים. ועדיין, הגורם החשוב ביותר בשיבה הביתה הוא גודל המצפון של המוצא הישר
כלבים רבים אחרים לא זוכים לחזור הביתה. הם משלמים את מחיר פזיזותם או חוסר הערנות של בעליהם ומוצאים את עצמם לפתע במקום לא מוכר, בלי דרך חזרה. בבית מאחור הם משאירים לב שבור. "פעימות הלב שלי עולות לקצב גבוה", כותב הבעלים של פוצית האבודה ב"בלוג של פלקור" בתפוז. "אני שורק לה כבר עשרים דקות והיא לא חוזרת. משהו קרה. אני יודע את זה. . . הבית נראה לי משונה כזה, ריק וחשוך. תלינו פלאיירים, חיפשנו ברגל, פרסמנו באינטרנט. היום, אחרי שלושה חודשים, אני יודע שפוצית כבר לא תחזור".
את הבלוג הקימה יעל המלי, הבעלים של פלקור, זאב לבן שנגנב או יצא מהחצר באביחיל לפני חודש וחצי ומאז נעלמו עקבותיו.
"חזרתי הביתה, והוא לא היה בחצר", היא מספרת. "מישהו כנראה לקח אותו, כי הוא כלב מאוד יפה שנראה גזעי. תליתי מיליון שלטים, פניתי לבלש כלבים, פרסמתי בפורומים, פתחתי את הבלוג, כדי לעזור גם לאחרים. בינתיים אין שום סימן מפלקור ואני בדיכאון נוראי. אני בקושי מתפקדת. הכלב הזה היה בן משפחה, הוא עבר איתי חמש דירות, הוא הלך אחריי לכל מקום.
"חוסר הוודאות הוא תחושה איומה, הייתי מעדיפה לדעת שהוא מת. אני לא יודעת אם רע לו, אם הוא פצוע. זה סיוט. המון אנשים מתקשרים ומנסים לעזור, אבל היה גם חולה נפש שהתקשר ואמר שאם לא אשלם כופר הוא יאכל את הכלב".
גם ההאסקי הסיבירי המעורב של
באותו יום ביטל בן טובים את כל פגישותיו והחל במסע בילוש אחרי הכלב (שהוא מסרב לפרסום שמו כדי שלא לסייע למי שאולי מחזיק בו). "פיזרתי מודעות בכל העיר ומישהי התקשרה וסיפרה שראתה את הכלב בתוך מונית. ניסיתי לאתר את המונית והנהג ולא הצלחתי. מאז אני רץ כמו מטורף. מפזר פלאיירים, מפרסם באינטרנט, רץ בין הסגרים ועמותות, עוצר כל אדם עם כלב ונותן לו תמונה. הכלב הזה הוא המשפחה שלי. זה כמו ילד שהולך לאיבוד. זה מישהו שנותן לי סיבה לקום בבוקר, שמקבל אותי כשאני חוזר הביתה. אני מרגיש ריקנות איומה".
המודעות שנפתחות ב"אבד כלב", מקשטות כל לוח מודעות וכל עץ רענן. מאחורי כל מודעה כזאת יש סיפור עצוב. כלב שרדף אחרי חתול או הריח כלבה מיוחמת ואיבד את הדרך, כלב שנמלט בפאניקה מזיקוקי יום העצמאות, כלב שנגנב מהחצר לצורכי מסחר או קרבות כלבים. התסריטים, לדברי בלש הכלבים צביקה תמוז, הם רבים. "זה יכול להיות גם כלב שנפגע על ידי מכונית וברח מבוהל לפינה נסתרת, שם גסס ומת בלי שמצאו אותו או כלב שיצא לסיבוב היומי שלו ומישהו ראה אותו ולקח, מה שקורה בעיקר לכלבים אטרקטיביים וחברותיים".
תמוז מציין שהשבבים האלקטרוניים (המושתלים היום בחלק גדול מהכלבים בישראל ומאפשרים את איתור הבעלים, ע.כ.) הקלו על עבודתו, אבל עדיין רחוקים מלפתור את הבעיה. למרות שב-13 שנותיו במקצוע החזיר הרבה כלבים לחיק בעליהם, הוא לא ממהר לטעת תקוות. "חלק מהעבודה שלי הוא במישור הפסיכולוגי. לדבר, להרגיע, למרות שאני לעולם לא מבטיח שום דבר. ככל שאני צובר ניסיון, אני מבין שהכול יכול להיות. דווקא כלב גזעי, שהבעלים משוכנע שהוא נגנב, קל יותר לאתר לפעמים, כי מי שרואה כלב כזה ברחוב מבין שהוא הלך לאיבוד ושיש לו ערך רב, ומנסה לאתר את הבעלים או לחלופין למכור את הכלב".
לדברי תמוז, אחוז הגניבות המכוונות הוא מינורי וכך גם לגבי לכידות של כלבים על ידי תאילנדים לצורכי מאכל. "נפוצות יותר'גניבות על ידי מציאה'. מישהו שמצא כלב ברחוב ולקח אותו, מתוך רחמים או כי הכלב מצא חן בעיניו, ולא ניסה לאתר את הבעלים. בעיני המוצא זה לא נחשב לגניבה, והיו לי כבר מקרים שמשפחה שמצאה כלב לא רצתה להחזיר אותו לבעלים ונכנסנו ל'משפט שלמה'. אדם שמוצא כלב צריך לקחת אותו לווטרינר או למחלקה הווטרינרית ולבדוק אם הוא נושא שבב".
ד "ר דנה רוט מתל אביב עוסקת זה שבוע בעבודת בילוש מאומצת, עדיין ללא תוצאות, כדי לאתר את בעליו של כלב הלברדור המעורב שמצאה ביום גשום ברחוב אבן גבירול. הכלב נראה בריא ומטופח ומבירור שערכה, נודע לה ששמו פו, הוא בן כשבע ושייך לאישה בשם נורית רוזנטל. למרות המאמצים הרבים, לא הצליחה רוט עד כה להגיע אליה. "פעם איבדתי את הכלבה שלי ואני זוכרת את ההרגשה", היא מספרת. "זאת הסיבה שאני כל כך רוצה למצוא את הבעלים של הכלב הזה".
המאבדים או המוצאים כלב, יכולים לפנות בין השאר למדור האבידות באתר של עמותת אס-או-אסחיות ובאתר האינטרנט פט נט הנמצא בקשר עם גורמים שונים ומנהל מאגר שבבים ארצי בשם "שבב נט".
"אחרי כמה ימים שכלב משוטט ברחוב, יש סיכוי שיגיע ל'נקודת קצה', כמו וטרינר, תחנת הסגר או עמותה", אומר שחר בן-ארי, מנהל האתר. "אנחנו מעדכנים את הגורמים האלה בפרטי הכלב שהלך לאיבוד, ומזכים את המוצא ב-150 שקל".
לאגודת צער בעלי חיים ישראל - תל אביב מגיעים לא מעט כלבים שהלכו לאיבוד. טומי, הכלב של פזית מהרצליה, הובא לשם על ידי אישה שמצאה אותו ברחוב. "הוא היה אז גור בן חודשיים", מספרת פזית.
"חזרתי מהעבודה בערב, פתחתי את הדלת והוא פשוט עף החוצה. רצתי אחריו, אבל הוא נעלם. אחר כך התברר לי שמישהי מצאה אותו ברחוב והביאה אותו לצער בעלי חיים. למזלי, עוד לפני שהיא לקחה אותו לשם, היא תלתה מודעה וכך יכולתי לאתר אותו בקלות".
"כואב הלב לראות מצד אחד את הכלבים שמגיעים לכאן ומצד שני את לוח המודעות שמתמלא", אומר גדי ויטנר, דובר האגודה. "צריך להבין שגם אם 100 פעמים הכול היה בסדר, בפעם ה-101 יכול לקרות משהו. כלבים שמגיעים אלינו, גם עם שבבים, לא תמיד ניתן לאתר את הבעלים, כי הפרטים לא מעודכנים והכלב לפעמים מומת בסוף".
אבל גם בים העצב של הכלבים האבודים, יש פה ושם איים של שמחה. הכלבה ג'ולי, למשל, הרועה הגרמנית של משפחת דורין מאור יהודה, חזרה הביתה. "היא תמיד יוצאת לטיול וחוזרת", מספר אב המשפחה, בן דורין. "הפעם היא לא חזרה, וכנראה מישהו לקח אותה, כי כשהיא נמצאה, היא היתה בלי הדיסקית. חיפשנו אותה, בדקנו באינטרנט, שכרנו בלש כלבים, כלום לא עזר. הרגשנו זוועה, זה היה ממש בלתי נסבל. הכלבה הזאת ישנה עם הבת שלי במיטה, היא חיה אצלנו כבר תשע שנים. שישה ימים אחרי שהיא נעלמה, התקשר אלינו אדם שהציג עצמו כסדרן של'דן'. הוא סיפר שמצא את הכלבה בתחנת אוטובוס ליד תל השומר, מנסה לעלות על אוטובוס. כולם פחדו להתקרב אליה כי היא נראית מפחידה, למרות שהיא בכלל לא תוקפנית. הוא לקח אותה למחלקה הווטרינרית בעיריית רמת גן ושם קראו את השבב ונתנו לו את הפרטים שלנו. באנו לקחת אותה. היא היתה קצת רזה, אבל היתה פגישה מאוד מרגשת. מאז היא לא יוצאת יותר לבד לטייל. אנחנו לא מוכנים לעבור את זה שוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
