נושרים מביה''ס, לא מתגייסים
נוער גוש-קטיף עבר טראומה קשה, לעיתים עד כדי מחשבות אובדניות. "משפחות חלשות קיבלו נוק-אאוט"
חצי שנה להתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
דבריה של כהן, שיחד עם בעלה ושבעה מתוך תשעת ילדיה עדיין מתגוררת בבית המלון "שלום" בירושלים מעידים על השבר והבלבול הגדול. כשעולה נושא השירות הצבאי, היא מלאת זעם על צה"ל והממשלה. כהן כועסת על כך שלדבריה צעירים שמיועדים לגיוס מקרב בני הנוער של הגוש נשלחים מיד לקב"ן.
גם הדיבורים על פירוק ישיבות ההסדר, העובדה שחיילים דתיים מתבקשים לשרת לצד חיילות, והאלימות כלפי המתבצרים בעמונה מביאים אותה למסקנה: "הצבא מידרדר לשיאים חדשים של שפל ולא מכיר בערך של בני הנוער שלנו ואם כך אז שלא יתגייסו", היא אומרת. לדבריה, רבים מבני המפונים כבר החליטו בפועל שלא להתגייס ולהמשיך בלימודים בישיבות במקום.
מצד שני, כשעולה נושא מגורי הקבע המקום המועדף עליה הוא חבל לכיש בתחומי הקו הירוק. "אף אחד לא מוכן לגור שם כי זה קרוב לפלשתינים בקו התפר מצד אחד, ולבדואים מצד שני שלא עושים חיים קלים לתושבי האזור. דווקא שם אנחנו רוצים לגור מתוך תחושת חלוציות", היא אומרת. "לא שברנו את הכלים לגמרי", היא מוסיפה.
השהייה בבתי המלון וחוסר הוודאות לגבי העתיד, הביאו עמם בעיות רבות שמונעות מהמפונים קיום שגרת חיים נורמלית. מנתונים של "וועד מפוני גוש קטיף" עולה כי 1,500 מפונים עדיין לא מצאו תעסוקה, מתוכם 700 מחפשים עבודה בפועל. היתר הם חקלאים שממתינים למציאת חלקות חלופיות.
לבעיות התעסוקה והמגורים נוספה גם התמודדות קשה עם המשבר שחוו בני הנוער של הגוש. 1,100 בני נוער בכיתות ז'-יב' פונו מגוש-קטיף. בוועד אומרים ש-150 מהם לא מגיעים לבתי הספר במה שמוגדר כ"נשירה סמויה", 20 נוספים עזבו באופן רשמי את מוסדות החינוך.
מנתונים שסיפקו שירותי הרווחה לוועד עולה שב-20 מקרים נאלצו העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים להתמודד עם מחשבות אובדניות של בני נוער. "גם רבים שכן מגיעים לבתי הספר, אינם מרוכזים. הם בוהים בקירות וזה נובע מחוסר הוודאות לגבי עתידם וממשבר
אם כל זה לא מספיק, המפונים ששוכנו בבתי מלון בירושלים מספרים שבני הנוער שלהם שהיו רגילים ליישובים הקטנים מוקפי הגדר ולקהילות החמות, נתקלים בכל תחלואי "העיר הגדולה": סיגריות, סמים, אלכוהול ושיטוט. "כשהיינו בגוש ידעתי שהגבול של הילדים שלי הוא הגדר ביישוב", אומרת כהן. "היום כשבני הנוער עוזבים את המלון, הדרך לסמים ולאלכוהול היא בדיוק 20 דקות. משפחות חזקות יותר הצליחו להתמודד עם זה ולהחזיק את המשפחה'', היא מוסיפה. ''עבור המשפחות שהן ממילא חלשות יותר, ההתנתקות היתה נוק-אאוט".
עם זאת, לדברי כהן מסת מתנדבים מרשימה והחזרה ללימודים בספטמבר הצילה רבים מבני הנוער מהידרדרות: "כשהם חזרו לישיבות ולאולפנות המחנכים גילו ערנות והצליחו לעצור את התופעה
מלהתפשט".
את פינוי עמונה ראתה כהן מבעד למסך הטלוויזיה, ולדעתה האלימות הקשה של כוחות הביטחון כלפי המתבצרים היתה מכוונת מראש על ידי הממשלה. "אם יש משהו אחד שיצא טוב מהפינוי הזה שפרצופו האמיתי של אהוד אולמרט נחשף", היא אומרת. ''לא מפסיקים לחבוט בנו לרגע. אולי זה יגרום לכל הציונות הדתית להבין שאין לנו דרך אחרת אלא לתעל את הרוח שלנו לקולות בקלפי. הגיע הזמן שנבין שכל האידיאולוגיה שלנו לא שווה ללא קולות בקלפי ואנחנו נהיה נידונים לכליה ונמצא את עצמו בין חדרה לגדרה".
למרות המצב הקשה שאליו נקלעו כהן ובני משפחתה לאחר הפינוי, היא אינה חשה שאולי טעתה בגישה כלפי המנהלת. "לפני הפינוי הרגשתי שכספי הפיצויים שהוצעו לי הם כספי זנות ולא יכולתי לחשוב על להסכים לזה. הם הוציאו אותי מהבית שלי למרות שהתנגדתי. כפי שהיה להם כוח לעשות את זה הם יכלו למצוא את הכוחות לבצע את הפינוי באופן מסודר יותר, ולמצוא לנו פיתרון הולם".
לאור דבריהם של בכירי קדימה והעבודה על פינויים נוספים בגדה המערבית בקדנציה הבאה, מציעה כהן לחבריה שנמצאים על "הכוונת" לנהוג בדיוק כפי שהיא נהגה, ולהישאר בבתיהם עד אשר יגיעו החיילים לפנותם.
"אני לא מצטערת בשום אופן על כך שהחלטתי להישאר בבית עד לרגע האחרון שהחיילים באו להוציא אותנו משם, מכיוון שבעוד 20 שנה אני אוכל להסתכל לילדים שלי בעיניים ולומר להם שעשיתי הכל כדי למנוע את רוע הגזירה'', היא אומרת. ''היתה לנו הזכות לעמוד במבחן של מימוש האידיאולוגיה שלנו ועמדנו בה בצורה הטובה ביותר. הרבה מאוד מהחפצים שהיו לי נשארו מאחור כי אני לא נתפסת לדברים הגשמיים. לקחתי איתי מגוש-קטיף בעיקר את האידיאולוגיה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
