על ההפקרה
ערן שטרנברג בטוח שמי שגרש ביעילות היה חייב להשקיע מאמץ דומה גם בשיקום. הכישלון שלכם
ייאמר מיד: כמות הבעיות שעדיין לא נפתרו היא עצומה: מעל 1,000 בני אדם עדיין נמצאים במלונות ובאוהלים, חלק מהקראוונים נמצאים בטווח הקסאם ללא כל מיגון, אחוזי האבטלה מבהילים ורבים מהעקורים לא ראו עדיין שקל מהפיצויים (או שקיבלו מקדמה קטנה) ובינתיים הם מכלים חסכונות. מעל הכול, צריך לציין כי גם מי שהגיע ל"מנוחה ולנחלה" הגיע לקרוואנים, וטלטלה נוספת צפויה עוד כמה שנים במעבר לבתי הקבע (הובלה נוספת? החוק לא מכיר בכך).
בינתיים, רבים לקו בליבם, ויש אף שלא עמדו בכך ונפטרו, לחלק נגרמו בעיות נפשיות שהשלכותיהן טרם ידועות, רכוש רב ניזוק מהטלטלות ואלפים חיים על חסכונותיהם. זה לא תהיה הגזמה פראית לומר שאילולא העזרה המדהימה שמצד המוני עמך ישראל ספק אם למנהלת היו קהילות לטפל בהן.
לאור זאת, השיפור במצב בימים האחרונים, שהוביל למכתב שנשלח לאולמרט ובו בקשה להשאיר את ראש מינהלת ההתנתקות, יונתן בשיא כעת בתפקידו (כיוון שהחלפתו תגרום לעיכוב נוסף), שווה ערך לנאנסת שנפסקו לה פיצויים, וכעת היא מתחננת להוצאה לפועל עבור האנס, בתקווה שרכושו לא יעוקל לנושים חיצוניים, כדי שיהיה לו ממה לשלם. העובדה שרק חצי שנה לאחר הגירוש ישנה האצה בשיקום, היא-היא תמצית הכישלון ואומרת דרשני.
לא אתייחס כאן לטענות המופרכות שנופחו בתקשורת שכביכול המתיישבים לא פנו בזמן וזו אשמתם, הן מעידות על האומר אותן ותו לא. צריך פשוט ללכת לאלו שפנו בזמן ולשמוע מהם. עקורי כרמיה, למשל, פנו בזמן ונאלצים כעת שוב לנדוד, מהקרוואן למלון וחוזר חלילה. "הפורום המשפטי" והח"מ, פנו לשר הביטחון שוב ושוב (עוד לפני הקסאם האחרון שפגע באתר בכרמיה וגרם לפציעות) בתביעה למגן את האתר. הפניות, כמובן, הושבו ריקם.
אך מעבר לשיפוט העובדתי, בו המדינה וזרועותיה מקבלות ציון שאינו עובר, ישנו גם שיפוט נסיבתי. יונתן בשיא כינה אינספור פעמים את העקירה "משימה לאומית" ובכך היווה חוליה מרכזית בהכשרת המעשה. בנוסף, הוא היה מודע למשמעות הכיפה שלראשו ולזיהויו הציבורי כבן הציונות הדתית, והשתמש בכך כקרדום כשחבר לשרון לצורך מתן לגיטימציה לגירוש. מכיוון שכך, בשיא הפך עצמו לחלק בלתי נפרד מהחורבן, ולכן שיקום העקורים על ידו צריך להיבחן בראש ובראשונה ביחס לעקירה עצמה.
כידוע, העקירה בוצעה ביעילות מדהימה בכל קנה מידה. שישים אלף החיילים שעסקו במלאכת בחורבן צוידו מכף רגל ועד ראש. על מה לא חשבו אז? תפרו להם מדים חדשים, תוכננו ויוצרו תיקי גב מיוחדים והוכנו מנות משודרגות. עיר האוהלים ברעים נבנתה לתלפיות עד כדי דאגה לשק"ם, טלפונים והופעות אומנים. ההכנות הפסיכולוגיות שנמשכו יותר משנה, ובמסגרתן שטף הצבא את מוחות חייליו, עוד יילמדו באקדמיות רבות בעולם. כל חייל תורגל שוב ושוב לפני הגעתו לגוש קטיף וידע את הכול על המשפחה אצלה הוא אמור "לבקר". וזו רק רשימה חלקית.
העובדה שבעיני העקורים ותומכיהם, תהליך השיקום הכושל נוהל על ידי אותם אלו המזוהים יותר מכל עם העקירה "החלקה", יוצרת תחושה סובייקטיבית איומה של
דומה כי כל התופעות שהוזכרו לעיל היו נכונות גם אם היה מדובר בזלזול בכאלו שנעקרו לצורך סלילת כביש או בניית פארק ציבורי. הכאב האמיתי כאן לא נובע מהיחס בלבד אלא מהמניע. עקירת תושבי גוש קטיף נעשתה כי מישהו החליט ביום בהיר אחד, בניגוד להבטחותיו, שליהודים אסור לגור בפינה יפהפייה זו של ארץ ישראל. מדובר בטיהור אתני של יהודים כפשוטו, וגם אם ביצועו לא לווה באכזריות איומה ובשפיכות דמים (בעיקר הודות לעקורים עצמם) הרי שמדובר בהבדל טכני עצום, אך עדיין טכני.
מדינת ישראל כרתה במעשה העקירה את הענף היהודי ציוני עליו היא יושבת. היעלמותם של מעט הערכים והאידיאולוגיה שהיו במערכת הפוליטית, הידרדרות המצב הביטחוני ועליית החמאס הם טעימה מזערית של תוצאות החורבן, וללב מתגנב חשש שבעצם הזלזול בעקורים אינו מקרי והוא בגדר קצה קרחון, מתחת לפני הים מסתתר זלזול עמוק של ההנהגה בערכי היהדות, הציונות והדמוקרטיה, דבר המסכן את כל קיומנו הלאומי כאן.
הכותב כיהן כדובר מועצת חוף עזה והיה ממובילי ההתנגדות להתנתקות
נא להמתין לטעינת התגובות
