"ציפיתי מאנשים להושיט יד, לחבק ולהבין"

אורית ויואל פרידמן פונו מנוה דקלים לדירת 90 מ"ר בניצן. כעת הם מספרים על קשיי ההסתגלות, ומודים שהאכזבה הגדולה היא היחס מהחברה הישראלית

משה פריאל | 15/2/2006 13:19

שישה חודשים לביצוע תוכנית ההתנתקות, וגם לחווייתם של המתיישבים, שחלקם סובלים עד היום מדיכאונות, חרדה ואובדן הביטחון העצמי. אנשי מקצוע טוענים שלילדים ולנוער נגרמו נזקים נפשיים ואולי בלתי הפיכים. 180 משפחות עדיין מתגוררות בבתי מלון ועשרות אחרות במאהלים זמניים.

חצי שנה להתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב

ביום שלישי ה-15 באוגוסט 2005 החלה ההתנתקות ונמשכה 8 ימים. מה-15 לאוגוסט ועד ה-17 ניתנה למשפחות אפשרות להתפנות מרצון, ולאחר מכן החל הפינוי בכוח. המשפחות הועברו ברוב המקרים לבתי מלון בב''ש, אשדוד, אשקלון וירושלים. לפי התוכנית, הלילות הראשונים היו אמורים לעבור בבתי מלון ומאוחר יותר יעברו התושבים למגורים חדשים.

אולם עם ביצוע התוכנית, התברר כי רוב המקומות לא היו מוכנים בזמן, ורוב התושבים נשארו חודשים רבים בבתי מלון. זמן קצר לפני הפינוי הוקמה שכונת קראווילות באתר ניצן שליד ניצנים, כדי לספק פתרון דיור זמני למפונים. המשפחות שעברו לקראווילות התאכזבו מאיכות המבנים ומגודלם הקטן. האתר עצמו לא היה מוכן לקליטה, לא היו בו כבישים, מדרכות, מכולת, מגרשי ספורט, גנים ציבוריים ומתקני משחקים לילדים.

לצפייה בסיור באתר הקראווילות ניצן לחצו על כפתור ה-PLAY. צילום: אודי יונש

הנוער שילם את המחיר

ביקרנו אתמול אצל אחת המשפחות המתגוררות בניצן, אורית ויואל פרידמן. הזוג מתגורר בדירה קטנה של 90 מ"ר. לדברי יואל, הם עברו יחד כבר שתי עקירות. ''גרנו בימית כשנה וחצי, כשהצבא פינה אותנו עברנו לגוש קטיף. גרנו שנתיים בנצר חזני ועברנו לנוה דקלים, שם הצטרפנו למייסדים."

יואל מספר על רגשותיו לאחר שהתקבלה ההחלטה לסגת מעזה. "אני לא חושב שחל בי שינוי אחרי ההתנתקות כי אני אדם בוגר, אבל אני מרגיש פגוע. גוש ההתיישבות הוקם על-ידי ממשלות ישראל, ולא על-ידי אנשים הנקראים קיצוניים."

לדברי יואל,

הנוער הוא ששילם את המחיר הכבד ביותר בתהליך. "הנוער מהלך פגוע, מתוסכל ולא מוערך. הוא עובר משבר רציני, וזו לא בעיה שלנו בלבד אלא של המדינה כולה", הוא אומר. "זהו נוער ערכי, אידיאליסטי, ששאף לשרת ביחידות מובחרות, וכיום המוטיבציה שלו שואפת לאפס."

על החיים ביישוב החדש מספר יואל כי קשיי ההסתגלות עדיין ניכרים מאוד. "ישנו קושי רב להסתגל למעבר מחיי קהילה שאופיינו בגוש, לחיים של עכשיו. אנשים מסתגרים פה בתוך עצמם ועסוקים בעיסוקם שלהם, כל הפעילות החברתית של הגוש לא באה לידי ביטוי."

"לא מאמינים לנו"

"הציבור חושב שקיבלנו את הבתים בחינם. אני ומשפחתי גרנו בבית לא מפואר בגודל 150 מ''ר, שילמנו עליו במיטב כספינו, לקחנו משכנתא, אבל זרקו אותנו מהבית ועד היום קיבלנו רק 50 אלף שקל מקדמה", הוא מספר. "הכי פוגע זה היחס המשפיל שאנו מקבלים מהגורמים של המנהלת. אנו הולכים עם תחושות שלא מאמינים בנו, שאנחנו חייבים להוכיח ולהמציא קבלות מלפני 14, 15, 20 שנה. אני במקרה מסודר ושמרתי אבל מה קורה למי שהשמיד? לא מאמינים לנו שגרנו שם?"

יואל ממשיך ומספר כי מה שהכי איכזב אותו הוא אי האיכפתיות של החברה בישראל. "הייתי מבקש מהציבור לקיים את הנאמר 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. כל אחד צריך לעשות חשבון אמיתי ולחשוב איך היה מגיב אם היה עובר את מה שעברנו."

יואל מתאר את הציפיות שהיו לו, ואת התנפצותן לאחר הפינוי. "ציפיתי מאנשים, בלי קשר לעמדתם הפוליטית, להושיט יד, לחבק, להבין. בסך הכל לא עשינו שום דבר רע. כיום, בדיעבד, אנו רואים שהיינו פראיירים. חיינו בגבול ויש הטוענים ששימשנו אפילו בשר תותחים", הוא אומר.