איש המרתון
ילד מהיר חמה, נגן פסנתר מוכשר, תלמיד לא רע, כדורגלן בנשמה, חייל מפוספס, פוליטיקאי שבגיל 21 התמרד נגד מנחם בגין, שופע ביטחון עצמי, מומחה לתקשורת ולמניפולציות, שאפתן בלתי נלאה ורץ למרחקים ארוכים. חלק ראשון בפרופיל המלא של מי שצפוי להיות ראש הממשלה הבא של ישראל
- בחירות 2006 - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
הסטודנט הצעיר, קצת פחות מ-21, אמר רגע לפני כן דברים שבשביל רוב הקהל הזה היו פגיעה בקודש הקודשים, במנהיג האהוב והנערץ של תנועת "חירות", מנחם בגין. רק 18 שנה קודם לכן עלה בגין מן המחתרת שבה היה המפקד הכריזמטי של האצ"ל, ותפס את מקומו בראש התנועה הפוליטית חירות כיורשו וכממשיכו של זאב ז'בוטינסקי. האהבה אליו במפלגתו לא ידעה גבולות, בכל מקום שאליו הגיע התקבל בהתלהבות רועשת וכשהיה קם לנאום את אחד מנאומיו המהפנטים, היה הקהל משתתק ביראת כבוד ושותה בצמא את הדברים. שילד חצוף יעמוד ויקרא לו להתפטר מראשות התנועה היה כל כך בלתי נתפש, עד שלרגע הושלך הס באולם לפני שהדברים עוכלו, ואז פרצה המהומה. הצעיר המדובלל, אהוד אולמרט, נציג תא הסטודנטים, הביט במסתערים עליו במידה של חשש. אבל לעזרתו נחלץ דווקא האיש שלו קרא להתפטר: מנחם בגין קם, הרים את זרועותיו ועצר את המסתערים. "אצלנו דמוקרטיה", קרא לעבר הקהל, "הניחו לו לדבר". האנשים רטנו וצייתו למנהיג, ואולמרט הצעיר המשיך לדבר. נכשלת שש פעמים בהובלת המפלגה לבחירות. לא הצלחת להביא אותנו לשלטון. הגיע הזמן שתלך.
יכול להיות, אם הדברים יסתדרו במעגלים הנפתחים ונסגרים האופייניים לקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט, שיום יבוא והוא, כמנהיג תנועה, יעמוד מול מרד כזה ואיזה איש צעיר יעמוד לצדו על הבמה ויקרא לו לפרוש. זה יהיה נחמד אם זה יהיה, למשל, עו"ד יוסף תמיר, המופיע ברשימת קדימה לכנסת. זאת משום שאביו של יוסף תמיר, שמואל, היה האיש שזמן קצר לפני הנאום המסעיר של אולמרט הצעיר נעשה לחונך הפוליטי שלו, לנותן החסות שלו, למקדמו הגדול ואחר כך למי שהברית שלו עם אולמרט נקרעה בטונים צורמים של אכזבה הדדית ואיבה גדולה. עד כדי כך גדולה, שעד יום מותו לא סלח שמואל תמיר לאולמרט והשאיר אחריו דפים צורבים באוטוביוגרפיה שלו, שמשמשים את אויביו של ממלא מקום ראש הממשלה עד היום.
יש משהו משונה, ועם זאת מספק מבחינה ספרותית, בסגירת המעגל שסגר אולמרט עם משפחת תמיר, בכך שאחרי שנות האיבה והחרם הוא קיבל את עורך הדין האלמוני לתנועת קדימה וסידר לו באופן אישי מקום ברשימה. יוסף תמיר לא שש לדבר על כך השבוע. הוא אומר כי הפניות הראשוניות אליו נעשו עוד בימי בריאותו של אריאל שרון, זאת לאחר שאנשי שרון התרשמו ממנו כשייצג בפניהם מפונים מגוש קטיף. גרסת אנשי אולמרט היא שתמיר פנה אליו אישית בבקשה להצטרף. מכל מקום, ביוני 66' עמד שמואל תמיר באולם הגועש והביט בסיפוק באולמרט התוקף את בגין. האם זיהה בצעיר החצוף מישהו שילך בדרכו וידמה לו?
תמיר, שבעת המשפט היה מחוץ לחיים הפוליטיים, אחרי שפרש מתנועת חירות בשל ריב עם הנהגתה, נישא על גלי הפופולריות שהמשפט הזה ואחרים הקנו לו, הקים תנועה רבת תנופה, אך בעלת סיכויי הישרדות נמוכים, בשם "המשטר החדש", ועבר בין אולמות ברחבי הארץ כשהוא נואם בהתלהבות נגד השחיתות והרפיון הגלותי של משטר מפא"י. בעל בריתו של תמיר, שלימים, אחרי מלחמת ששת הימים, יטבע את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר", היה דווקא פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שעתיד להיות מהמתנגדים החריפים לשחרור - או לכיבוש - השטחים. אבל החיים מזמנים בריתות משונות במועדים שונים וההופעות של השניים, שנודעו בחדות לשונם, היו ההצגות הכי טובות בעיר בעידן דל הרדיו ונטול הטלוויזיה, שבו אנשים היו מוכנים למלא אולם קולנוע כדי לשמוע נאומים טובים.
אבל מזה לא עושים מפלגה, ושמואל תמיר קיפל במהרה את הדוכן ושב והצטרף לחירות. הוא היה איש בעל נפש סוערת ורוח קצרה, והיה מתוסכל מאוד מכך שלחירות בראשות בגין לא נראה שום סיכוי לשבור את ההגמוניה הנצחית של מפא"י בשלטון. עד מהרה עמד בראש אופוזיציה לבגין בתנועה, וכשבאו אליו אהוד אולמרט הצעיר עם עוד שלושה מנציגי תא הסטודנטים והציעו לו את עזרתם הוא היה מאושר. אחרי הכל, רק עם צעירים, משוחררים מהנוסחאות הישנות והעבשות של בגין וחבריו, אפשר יהיה לפרוץ קדימה. בגין וחבריו המשיכו לטרטר את הסיסמאות בדבר שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן, וקראו לשחרור שטחי המולדת וכיבוש הגדה ועבר הירדן. מי בכלל האמין אז שזה אפשרי? העם הרגיש נוח בגבולות הקו הירוק, נהנה
את הארוגנטיות, הששון אלי קרב, קוצר הרוח והחיבה למניפולציות פוליטיות, קיבל אולמרט משמואל תמיר, אבל לא רק את אלה: הוא למד ממנו לעשות כותרות בעיתונים, להתחבר עם עיתונאים, למשוך תשומת לב, לנהל מאבקים ציבוריים בתנופה גדולה ולא להתבייש להשתמש בטריקים ושטיקים שאינם תמיד צמודים לאמת. הוא למד גם עוד דבר: שמואל תמיר היה מגיח למאבקיו הפוליטיים מתוך עמדה מאוד מבוססת מבחינה חומרית. משרד עורכי הדין שלו ניהל לא רק מאבקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, אלא גם עסקאות ומשפטים אזרחיים גדולים. תמיר עבר להתגורר בבית מפואר בקיסריה, התלבש בגנדרנות ולמד לאהוב את החיים הטובים. אולמרט, שנעשה צמוד לתמיר גם בפעילות הפוליטית וגם כמתמחה במשרדו לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ראה ולמד.
קל לתאר שאולמרט, צעיר דלפון, בלע רוק לא פעם מול חיי הפאר והעושר של פטרונו וחלם להיות בעל אמצעים כמוהו. גזיר עיתון מעניין מ-72' חושף את מצבו הכלכלי, בעת שבה הרבה להיכנס ולצאת מביתו המפואר של פטרונו תמיר: שבועון "במחנה" הפגיש את זוג הסטודנטים, עליזה ואהוד אולמרט, עם שר השיכון דאז זאב שרף. הכתבה מתארת כיצד בני הזוג פורשים בפני השר את מצוקתם ואת התלאות שהם עוברים במירוץ הבלתי אפשרי אחרי דירה קטנה.
אהוד אולמרט נולד בספטמבר 45' בשוני , מבצר טורקי ישן סמוך לבנימינה. יש חשיבות למקום משום שבתנועה הוא היה מיתוס. המבצר שימש בסיס אצ"ל, שממנו יצאו לוחמיו לפעולות נגד הבריטים. אבל לא רק זה: שוני שימש בית לגרעין התיישבות של בית"ר. כדאי להתעכב על המחשבה: בתנועת ז'בוטינסקי, שנשענה בעיקרה על אוכלוסייה עירונית זעיר בורגנית, שלא קידשה את ערך ההתיישבות החקלאית ושבזה לגישת ה"עוד דונם - עוד עז" של תנועת העבודה, הקבוצה שעסקה בהתיישבות חקלאית היתה דחויה מעט, נידחת, לא חשובה, התגלמות האחר, יוצא הדופן.
גם כשהחל בפעילותו הפוליטית בחירות אולמרט מצא את עצמו בברית עם עוד קבוצה דחויה מעט - זו של הסתדרות העובדים הלאומית, האלטרנטיבה הרוויזיוניסטית להסתדרות הכללית רבת העוצמה. אין כמו תחושת נידחות מסוימת כדי להצית עודפי שאפתנות בלב צעיר. הנה דוגמה צורבת לנידחות שעלתה לאביו של אהוד, מרדכי אולמרט, בכיסאו בכנסת. ב-65' הסתכסך מרדכי אולמרט עם ראשי המפלגה, בין השאר משום שסירב למתוח ביקורת נוקבת נגד שר החקלאות דאז, משה דיין, על מדיניותו בתחום המקצועי. קל להניח שאולמרט האב נקרע בין חובתו המפלגתית כאיש אופוזיציה לבין המנטליות המשותפת וזהות האינטרסים שהיתה בין איש יישוב חקלאי לבין משרד החקלאות וראשיו. "נוצרה בתנועה אווירה אשר אינה מאפשרת חופש ביטוי ומחשבה. זכות זאת שמורה לקובץ אנשים והיא אולי אפילו נחלתו של איש אחד", כתב מרדכי אולמרט במכתב ההתפטרות שלו באותה שנה, כשהוא רומז רמז עבה לפולחן האישיות של מנחם בגין. אין ספק שאולמרט האב שאב נחת, שנה לאחר מכן, מבנו אהוד שיצא בפומבי ובאומץ נגד המנהיג שהדיח אותו ממקומו בכנסת, ושתחושת הנידחות פעלה היטב בלבו של הסטודנט הצעיר כשחבר לאופוזיציונר שמואל תמיר. הנה עוד מעגל שנסגר היטב.
מרדכי אולמרט עלה ממקום מאוד לא שגרתי - חרבין שבסין, מקום שאליו נמלטו יהודים לא מעטים בימי הסער של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. הוא היה מפקד בית"ר בחרבין, אבל חלם על התיישבות חקלאית בארץ ישראל ועלה ב-33', אחרי שבדרך למד חקלאות בהולנד. בארץ נדד בין משקים חקלאיים במקומות שונים עד שהגיע לשוני, ומשם, כשהבן השלישי אהוד היה בן שלוש, עקרה המשפחה לבנימינה, שם התרכזו אנשי ההתיישבות של בית"ר בשכונה שלה קראו בגאווה "נחלת ז'בוטינסקי".
"זה היה בסך הכל רחוב אחד עם 28 משפחות", מספר זאב בוים, שהיה שכנם של האולמרטים. "התנהגנו כאגודה שיתופית הדוקה. היינו מנותקים למדי מבנימינה. אמנם למדנו כולנו בבית הספר המקומי, אבל אחרי שעות הלימוד חיינו התרכזו בשכונה". אפשר לתאר תחושה מסוימת של מצור והסתגרות מפני עוינות. אחרי הכל זה לא היה קל ופופולרי בשנות המדינה הראשונות להיות חירותניק, איש ז'בוטינסקי ועוד אחד שנושא את השם בגאווה במקום מגוריו ביחד עם חבריו לאידאולוגיה. האופי המיליטנטי של הבית"רים; המאבק בין האצ"ל לבין היישוב המאורגן, שהגיע עד הסגרת לוחמי האצ"ל לבריטים על ידי אנשי הפלמ"ח במבצע לא מפואר שכונה "הסזון" ; החרם שהכריז בן-גוריון על מי שכינה בבוז ובמשטמה "הפורשים" ושנמשך בדרכים אחרות בימי המדינה על ידי הפלייתם של יוצאי האצ"ל; חסימת אפשרויות התעסוקה שלהם במגזר הציבורי והטון הקשה של המאבקים הפוליטיים בין חירות לבין מפא"י, נתנו את אותותיהם. לעוינות הפוליטית שעמדה באוויר נוסף השוני בין החקלאים הוותיקים, המבוגרים, של בנימינה, לבין הבית"רים הצעירים יותר, המנוסים פחות בעבודה חקלאית ושנחלותיהם היו פחות גדולות. באופן די צפוי נוצר לחץ על הילדים בנחלת ז'בוטינסקי להצליח בלימודים, לנצח בכדורגל, להגיע להישגים טובים יותר בגדנ"ע - לעשות כל דבר טוב יותר מבני המושבה.
משפחת אולמרט התגוררה שנים רבות בבית קטן של חדר וחצי. שלושת הבנים הגדולים ישנו בחדר זעיר יחדיו והבן הקטן יוסי ישן במיטת הוריו בחדר ששימש גם חדר אורחים ופינת אוכל. השירותים והמקלחת היו בחצר ופעמיים ביום היתה בלה אולמרט נושאת את בניה על זרועותיה מהבית אל המקלחת ובחזרה, משום שהתקציב המשפחתי לא הספיק לרכישת נעלי בית. אהוד, כמו אחיו, עבד לעתים בכרם בהשקיה ובבציר, האכיל את התרנגולות והפרות וליקט ביצים מהלול. אבל הבית ספוג התרבות הטיל עליו עוד חובה - ביחד עם עוד מבני נחלת ז'בוטינסקי הוא למד נגינה בפסנתר אצל הגברת אלפסי, מורה שהובאה במיוחד מתל אביב. "הוא היה מוכשר במיוחד לכך", נזכר אחיו עמרם. הנה משהו משותף לאולמרט ולאריאל שרון - שני ילדים שגדלו במשקים חקלאיים למשפחות של אגרונומים משכילים, אחד מהם למד לנגן בכינור והשני בפסנתר.
החיים בבית התנהלו על פי שעות קבועות ונוקשות. עיסוקיו של האב הותירו את גידול הילדים וחינוכם בידי האם בלה. חבריהם של בני אולמרט זוכרים כי היא הקפידה איתם על שינון של חומר הלימודים שעות ארוכות וציפתה מהם להצליח מאוד בכל בחינה. "בבית שלהם היתה משמעת קפדנית", נזכר זאב בוים. "כשחזרו מבית הספר היו חייבים להסתגר בביתם וללמוד. כולם ידעו שאין מה לדבר עם האולמרטים עד ארבע אחר הצהריים, אפילו לא דקה קודם".
בין אנשי הנחלה נחשבה משפחת אולמרט למשפחה של אפיקורסים להכעיס. השכנים ריכלו כי אין צמים שם ביום כיפור. "רוב האנשים בנחלה היו מסורתיים ואפילו עם זיקה עמוקה לדת, כולל הליכה לבית כנסת בשבתות ובחגים", אומר בוים. "אבל האולמרטים לא היו מחוברים לזה ולא ביקרו בבית הכנסת". לא ייפלא אם כן שהרבה גבות הורמו בתימהון כשאהוד בן ה-14 החל ליטול חלק בשיעורי יהדות שארגן השוחט אדום השיער של המושבה. הוא התמיד בהנחת תפילין ובמשך שנים שמר על קשר עם מי שכונה במושבה "הרבי הג'ינג'י" והעמיק באמצעותו את הידע שלו ביהדות. יכול להיות שכאן צמחה החיבה והאמפתיה של אולמרט המבוגר לדתיים ולחרדים, שאיתם כרת בריתות פוליטיות עתירות תקציבים במיוחד בהיותו ראש עיריית ירושלים.
בנחלת ז'בוטינסקי דיברו על "אולמרטיזם" זמן רב לפני שטבעו יריביו הפוליטיים של אהוד את המושג לציון שאפתנותו הפוליטית. "אולמרטיזם", בלשון הנחלה, ציין אמביציה חסרת גבולות וחסרת מעצורים לטפס מעלה-מעלה בכל תחום אפשרי. אבל לצד האמביציה היו גם שעשועים ומשחקים. בעיקר כדורגל. "לאהוד וליוסי לא היתה נטייה לחקלאות", סיפרה האם בלה בראיון לעיתון "חדשות" ב-90'. " הם לא אהבו לחלוב פרות. אהוד אמנם עזר בבציר, אבל בקיץ העדיף לעבוד מחוץ למשק. בריסוסים למשל. כשאהוד היה משחק כדורגל הוא היה בשיא הריגוש, עד כדי כך שלפעמים היה מנהל את המשחק מתוך שינה, בצעקות ובהוראות לכל העולם". אהוד התגאה מאוד בכך שאחיו עמרם עשה את הטירונות ביחד עם אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים של התקופה, חלוץ הפועל פתח תקווה נחום סטלמך, שאותו העריץ. לא פעם נקלע לתגרות ידיים עם האח ירמי, שהיה מעריץ נלהב של חלוץ אחר, יהושע גלזר, כוכב מכבי תל אביב. לא היה למסכנים מישהו מבית"ר להעריץ. תקופה אחרת. משחק תפקידים שהיה חביב על אהוד נוהל עם אחיו הקטן יוסי: אהוד מילא את תפקיד ראש הממשלה דוד בן-גוריון ועל האח הקטן הוטל לגלם את גמאל עבד אל-נאצר, שכונה ברדיו "הרודן המצרי", אויבה בנפש של ישראל, שילדים היו מבעירים את צלם הסמרטוטים שלו במדורות ל"ג בעומר. אהוד קבע את כללי המשחק: תפקידו היה להפליא מכותיו בנאצר הקטן, תפקידו של יוסי היה לחטוף ולבכות. סימן לבאות? אהוד אולמרט יושב היום בתפקידו של בן-גוריון ויוסי הפך למזרחן. אסור לזלזל במשחקי ילדות.
עמרם אולמרט אומר כי "אהוד היה ילד של אמא, גם דומה לה מבחינה פיזית וגם החביב עליה מהבנים". האם עצמה סיפרה בראיון ל"חדשות" כי הוא היה ילד מרדן. "כל ערב הייתי מכינה את בגדיהם ליום המחרת. השלושה היו מסכימים ורק עם אהוד היו תמיד סכסוכים. אם הכנתי לו חולצה כחולה הוא היה שואל 'למה לא הצהובה'. אם נתתי צהובה היה שואל 'למה לא זאת עם הפסים '. הוא אף פעם לא היה מרוצה". אהוד היה נוהג לשחק בקצה החדר, ליד הרפת, וכשהיה נופל היה צועק אל אמו שבמטבח: "אמא, למה הפלת אותי? ". הוא היה נוח לרגוז, מרבה להתפרץ וליזום מריבות ולכן נענש הרבה יותר משלושת אחיו. כילד סנדוויץ' בין ירמי, הילד הטוב, האהוב והמקובל בכיתה, המאורגן והיציב, לבין יוסי בעל הזיכרון הפנומנלי והמבריק, חש אהוד תחושה של קיפוח תמידי. אבל בבית הספר הוא התגלה כתלמיד מוכשר וציוניו בבגרות היו טובים למדי. פעם, במהלך שיעור היסטוריה, חישב ומצא כי מלאו 1,900 שנה למותו של יוליוס קיסר. "הוא והמורה ארגנו ערב זיכרון לקיסר", נזכר זאב בוים. "אהוד תכנן לפרטי פרטים את הלבוש, קינות האבלים והבמה". יכול להיות שהוא יזדקק לכישרון היזמי הזה אם וכאשר יצטרך להתמודד עם טקס ממלכתי דומה בקשר למנהיג המוטל חולה.
את טעם התהילה טעם אהוד לראשונה בחידונים שנערכו בקביעות במועדון ההסתדרות בבנימינה. ערך אותם איש צעיר שהיה נודד עם הקטנוע שלו בין יישובי הפרובינציה כדי לשאוב את פרנסתו מעריכת חידוני נוער לנוער. הגרסה המוקדמת והפרובינציאלית ל"מי רוצה להיות מיליונר" ול"כספת". זה היה שבח וייס, לימים יושב ראש הכנסת מטעם העבודה. שני האולמרטים, אהוד ויוסי, היו זוכים תמיד במקומות הראשון והשני. אורנה גלעדי המנוחה, שכנה, סיפרה ל"מוניטין" ב-85' כי הנצחונות הקבועים של האולמרטים היו נקמה מתוקה על ההשפלה והנידחות שחשו בני נחלת ז'בוטינסקי לעומת שכניהם מבנימינה. למקום השלישי, אגב, היה מגיע בקביעות יהודה מנור, אחיו של אהוד מנור המנוח.
אולמרט השאפתן התגייס לגולני וביקש להצטרף לסיירת החטיבתית, להיות לוחם קרבי מצטיין וקצין כאחיו הגדולים. אולם כאן נתקל בכישלון הצורב הראשון בחייו: הוא גרר אל הצבא שברים בגפיים ממשחק כדורגל. במהלך האימונים שבר שוב את ידו ורגלו באותם מקומות. הצבא טען כי מכיוון שמקור הפציעה בחיים האזרחיים על אולמרט לטפל בבעיה על חשבונו ודחה את שירותו עד שיחלים. אולמרט הסתובב שנתיים עם גבס, אך לא הלך בטל אלא נרשם ללימודי פסיכולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובד בבד נעשה פעיל בתא הסטודנטים של חירות. כשהחלים ביקש להאריך את דחיית השירות כדי להשלים את לימודיו. הצבא טען כי בכך ייעשה לשווה מעמד למי שכלול במסגרת העתודה האקדמית ולכן יחויב בשנת שירות נוספת. אולמרט התקומם. אחרי הכל, טען, אנשי העתודה האקדמית בוחרים במסלול הזה מראש ואילו הוא נאלץ לקבל דחייה בשל פציעה. היה דין ודברים כעוס בינו לבין הצבא, ולבסוף נסוג צה"ל מדרישתו. כשסיים את לימודיו השלים את מכסת שירותו בגלי צה"ל וב"במחנה" כעיתונאי. השירות הלא מפואר הזה, בניגוד לחינוך שקיבל בבית להצטיינות ולתרומה למדינה, העיק עליו בתחושה של החמצה ושל משהו שאין להתפאר בו. שנים מאוחר יותר הוא ינסה לתקן משהו מזה.
אולמרט החל לומד גם משפטים ובמקביל הלך אחרי פטרונו הפוליטי שמואל תמיר. זה נדחק אז החוצה מחירות של בגין והקים סיעה עצמאית בכנסת בשם "המרכז החופשי". זה היה ב-67', כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים. היו לו סיבות להיות אופטימי. מנהיגותו של בגין הוטלה בספק. "הוא יגיע לשלטון כשיצמחו שערות על כף ידי", נהג תמיר לומר על בגין, ואיש לא חלם שבעוד זמן קצר יישב בגין ליד שולחן הממשלה ויתחיל בכך את תהליך הלגיטימציה שלו שיביאו בסוף דבר אל השלטון.
תמיר, פעלתן, מוכשר, חרוץ ומניפולטור תקשורתי מיומן, שלא לומר חולה פרסום, הצליח לעשות רושם בכנסת ובציבור וחלם - כמו כל כך הרבה לפניו ואחריו - שהוא מצא את הפטנט, את אבן החכמים של הפוליטיקה הישראלית: מפלגת מרכז שתמשוך אליה בוחרים רבים, מאוכזבי ימין ומאוכזבי שמאל, תגדל בקפיצות ותגיע לשלטון. כמעט 40 שנה מאוחר יותר תלמידו אולמרט יציע את הרעיון לאריאל שרון, ויצליח בגדול היכן שנכשל המורה שלו. ואכן הוא נכשל. בסיעת המרכז החופשי היו בסך הכל שלושה חברי כנסת, למרות הרעש והצלצולים תמיר לא התרומם, ובסופו של דבר, בגל האיחודים הגדול של התקופה שאחרי המלחמה, הוא הצטרף לגוש הימין הגדול בראשות חירות - כלומר במידה רבה חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים, שוב תחת מנהיגותו המעיקה של בגין. אבל היה לו עכשיו מזכיר סיעה בדמותו, אולמרט הצעיר, שהתאים לו ככפפה בחריצות, בשאפתנות, ביזמות ובחוש התקשורתי המפותח. השניים פוצצו יחדיו פרשיות שחיתות רועשות וניסו לעשות מהן הון פוליטי. תמיר לא היה נדיב במתן קרדיטים ואולמרט נעשה מתוסכל יותר ויותר מכך שהוא עושה עבודה קשה ותמיר לבדו קוצר את התהילה. רק הכתבים הפרלמנטרים ידעו שאולמרט הוא העומד במידה רבה מאחורי ההצלחות התקשורתיות של תמיר.
במצב עניינים זה של שנאת מורה בתלמידו ותסכול התלמיד כלפי המורה, לא איחר הפיצוץ לבוא: זה קרה לקראת הבחירות של73'. המרכז החופשי היה חלק מגוש הימין שעכשיו נקרא בשמו החדש, "הליכוד", והוקצו לו ברשימה לכנסת שלושה מקומות ריאליים. השניים הראשונים היו תמיר, כמובן, ואליעזר שוסטק, עסקן ותיק שפרש מחירות עם תמיר. על המקום השלישי נאבק אולמרט עם עקיבא נוף, עורך דין בן 40, כחוש ומזוקן, שקנה תהילה מסוימת כפזמונאי לעת מצוא (למשל "מים לדוד המלך" הבלתי נשכח של הגשש החיוור). תמיר העדיף את נוף. בספרו הוא מתאר כיצד אהוד לקח את החדשות הרעות באורח מאוד קשה: "ניסיתי להסביר את החלטתי, אך ראיתי שאולמרט נרעש כולו. ירדנו לכביש להמשיך לשוחח תוך הליכה וכאן אירע דבר מוזר מאוד. הלכנו לאורכו של הכביש הצר ליד ביתי ואולמרט הלך סמוך למדרכה. הלך ובעט בה בנעליו ללא הרף. אנחנו מתקדמים והוא בועט ובועט. אמרתי לו,'אהוד, תירגע! מה כבר יכול לקרות? העולם לא נחרב. אתה בן 28'". תמיר צדק. העולם אכן לא נחרב ומלחמת יום כיפור הביאה לעלייה לא צפויה בכוחו של הליכוד, כך שגם המקום הרביעי שהוקצה לסיעתו של תמיר נעשה ריאלי ואהוד אולמרט הפך לצעיר חברי הכנסת. זה לא מנע ממנו לנטור בלבו לתמיר ולא מנע מתמיר להתנכל לחבר הכנסת הצעיר מתוך ידיעה כי המשבר הבא לא יאחר להגיע.
יש הרבה יתרונות בלהיות חבר כנסת צעיר כל כך. באותה תקופה הרבה יותר מאשר היום. זאת משום שהיה גם פער גילים גדול וגם פער במנטליות, באוצר המילים ובעולם המושגים בין רוב חברי הכנסת לבין העיתונאים. אלה היו ברובם צעירים, ילידי הארץ, מדברים בעגה חדשה ולאחר המחדל הגדול של מלחמת יום כיפור נטו להיות מאוד חשדנים וביקורתיים כלפי הממסד. כל ממסד. אולמרט, ואיתו עוד חבר כנסת צעיר, יוסי שריד, גילו במהרה כי היחסים שרקמו בקלות עם העיתונאים בשל הדמיון בגיל ובמנטליות, הם נכס בלתי רגיל. שניהם היו עיתונאים ודוברים בעברם, בעלי לשון חדה, חוש הומור ושמחת חיים. חובבים מושבעים של ספורט, בעיקר כדורגל, ידעו לזהות סיפור טוב ובעיקר למכור אותו. הפריצה שלהם לתודעה היתה מהירה וחזקה. למרות שבאו משתי מפלגות יריבות גילו עד מהרה כי בשלב זה של הקריירה המלחמה הפוליטית שלהם אינה זה בזה, אלא על מקום בעיתון, זמן שידור ונגד הוותיקים המאובנים שעדיין שלטו במפלגות.
שחיתות היתה אז כהיום נושא פופולרי, ובתור התחלה הם החליטו להתרכז בשחיתות בכדורגל. "שנינו חובבי כדורגל", אומר שריד. "היה אכפת לנו ממה שקורה במגרשים, אז החלטנו לשתף פעולה ולנקות את האורוות". הם יזמו הקמת ועדת ספורט ליד ועדת החינוך של הכנסת והחלו בחקירה חשאית. שריד התרכז בנעשה בצפון הארץ, בעיקר בליגות הנמוכות. אולמרט פרש את רשתו בתל אביב. הם נדהמו לגלות כי העולם התחתון מעורב לעומק בעולם הכדורגל, וכי אלמנטים מוכרים מעולם הפשע מעורבים בניהול קבוצות ובהשפעה שכונתית עליהן. הם גילו כי כספים של עבריינים הושקעו בקבוצות ובשחקנים, ושבכך הלבינו עבריינים את מעמדם החברתי. הם התייצבו כמנהלי קבוצות לכל דבר, העניקו ראיונות וקישטו את המסך הקטן.
"עשינו דברים שמעולם לא נעשו קודם לכן, וספק אם ייעשו עוד פעם", אומר שריד. "ללא כל סמכות פורמלית הצלחנו להקפיא את העליות והירידות מהליגה בסוף העונה. העניין היה שאף אחד לא רצה להתעסק איתנו למרות היעדר הסמכות. הבאנו את הכנסת לתמוך במהלכים שלנו וזה נמשך אחר כך לתחומים אחרים שבהם היתה שחיתות, לא רק בכדורגל". הקפאת הליגות שהשיגו לא היתה כל כך תמימה מבחינת שני חברי הכנסת הצעירים. אולמרט כבר היה ידוע כאוהד מושבע של בית"ר ירושלים, שאותה היטיב לזהות כמעוז פוליטי הנושא דיבידנדים נדיבים בבחירות. שריד, שהתנדב להתגורר בקריית שמונה וללמד שם בבית הספר בד בבד עם עבודתו כחבר כנסת, נחשב לפטרון הצפון וניסה לסייע להפועל קריית שמונה. מכיוון ששתי הקבוצות היו צריכות, לאור הישגיהן הדלים, לרדת ליגה בסוף העונה, ההקפאה הצילה אותן והוסיפה חסידים לאולמרט ולשריד בקרב אוהדי הקבוצות. ללמדך שגם כשפוליטיקאי נושא את דגל המלחמה בשחיתות, הוא תמיד יבקש בשביל זה משהו קצת מושחת בעצמו. אין ארוחות חינם.
שריד אומר כי פעילותם המשותפת, שנמשכה שנתיים-שלוש, הולידה ביניהם יחסי ידידות, אך לא חברות ממש. כן, הם היו יושבים יחדיו במזנון הכנסת, עושים צחוק על חשבונם של כמה מעמיתיהם, אבל זה הכל. גם בשיא שיתוף הפעולה ביניהם אמר שריד על אולמרט את המילים המעורבות האלה: "עוד 20 ח"כים כמוהו היו עושים כנסת טובה יותר. 120 ח"כים כמוהו היו מביאים עלינו אסון לאומי". שריד אומר כי לימים הוא עצמו המשיך בקו של המאבק בשחיתות, אבל את אולמרט זה הפסיק לעניין. "את רואה איפה הוא היום ואיפה אני", הוא אומר בסרקזם, "כנראה שהוא בחר בדרך הנכונה".
אבל באותה עת אולמרט לא נלאה ותפס כותרות במלחמה בשחיתות ובפשע. אחרי הכדורגל הוא חשף רשת סמים בשכונת מוסררה בירושלים, ואחר כך שיתף פעולה עם העיתונאי ישראל הראל מ"ידיעות אחרונות". זה חשף את שלטון הפשע והטרור של שני האחים סיבוני בעלי הזרוע במבשרת ציון, ואולמרט לחם להבאתם לדין ולהפסקת הפחד ברחובות היישוב. לימים ישובו הראל ואולמרט לשתף פעולה, כשהראל יהפוך לאחד מראשי המתנחלים ואולמרט יהיה אחד מתומכיהם הנלהבים. המלחמות של אולמרט לא הקנו לו הערצה כללית בממסד. המשטרה אינה אוהבת להיחשף באוזלת ידה ולמצוא מתחרה העושה ניקיון במקומה. "אנשים נכבדים, אשר במהלך חקירות נמרצות בבתי קפה ובמועדוני קלפים או עלעול תוך ישיבה בכורסה נוחה בגווילי עיתונים ישנים, מצליחים להגיע לאותה מידה של יעילות. יבול זה של שוטטות מוצא לו ביטוי למחרת באותיות קידוש לבנה שחור על גבי לבן בעיתונות", אמר בסרקזם על אולמרט שר המשטרה דאז, שלמה הלל.
בפעילות חקירתית של חבר כנסת נמרץ יש תמיד בעייתיות: הוא תמיד ימהר להשיג כותרות, להראות הצלחות ולעולם לא תהיה לו סבלנות של חוקר מקצועי. בנוסף, יש לו בעיה של חסינות: מכיוון שהיא מוחלטת והוא לעולם לא יהיה חשוף לתביעת לשון הרע, הוא לא ייזהר בכבודם של אחרים ובשמם הטוב והוא עלול לטעות ולהכפיש חפים מפשע. תמיד ילווה אותו חשד של מקארתיזם. גם אולמרט לא תמיד הצליח להביא חקירות לגמר, לראות את האשמים הולכים לכלא. היו גם מי שיצאו נקיים.
כך זה נראה בהתחלה בסיפור הכי גדול והכי רועש בקריירה של אולמרט כחבר כנסת חוקר. מכיוון שפיתח את ההיזון החוזר עם העיתונות לאמנות, כשהוא משתמש בחומרים שקיבל מעיתונאים לצורך חקירותיו ומזין אותם בחזרה בכותרות, הוא החל משתף פעולה בשנת 76' עם הכתב לענייני משטרה של עיתון "הארץ" אבי ולנטין, שגיבש סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל ועל זהות ראשיו. אולמרט יצא מן ההנחה, אולי גם היתה הבנה, שהפרסום הראשון יהיה בהצעה לסדר היום שיגיש לכנסת בתביעה להקמתה של ועדת חקירה לפשע המאורגן. פתאום נודע לו שולנטין הולך להתחיל בפרסום הסדרה בגליון יום שישי הקרוב. אולמרט הזועם צלצל לעורך המשנה של "הארץ" גדעון סאמט, ודרש ממנו לדחות את הפרסום. היתה שיחה לא נעימה. סאמט סירב. אולמרט אמר לו כי בלי תרומתו הסדרה של ולנטין לא היתה תופסת היקף ופירוט. סאמט עמד בסירובו. אולמרט החליט להקדים את העיתון ולכנס מסיבת עיתונאים דחופה שבה פוצץ את הפרשה. העניין התגלגל בסופו של דבר לערכאות, שמהן גם עיתון "הארץ" וגם התובע בתביעת לשון הרע, איש העסקים בצלאל מזרחי, יצאו בשן ועין.
אולם השם שעמד בראש מעייניו של אולמרט לא הוזכר בסדרה של ולנטין ב"הארץ". גם אולמרט נמנע תחילה מלנקוב בשם המפורש. בראיון ברדיו אמר: "קיימים גורמים רציניים מאוד, שמטרתם להגיע לעמדות שליטה בעולם התחתון. בין אנשי הקבוצה החדשה יש כאלה שהם בעלי עבר צבאי מכובד, חלקם השתייכו ליחידות מובחרות, לרבות קצינים לא הכי זוטרים". בשיחות פרטיות שתוכנן נעשה נחלת הרבים, ועל כל פנים נחלת המילייה התקשורתי-שלטוני, סיפר אולמרט כי נקט לשון רבים אך התכוון לאיש אחד: האלוף רחבעם זאבי, גנדי. המידע הדהד בכוח: הייתכן? אלוף בצה"ל מעורב בעולם הפשע? חבר ושותף של אנשי העולם התחתון?
אבל הגחמות הקטנות האלה היו כלום לעומת ההאשמה הרועמת מצד אולמרט. גנדי, סיפר אולמרט לעיתונאים, תבע ממנו לפגוש אותו לבירור העניין. "אם לא תסכים לפגוש אותי מחוץ לכנסת", אמר גנדי לטענת אולמרט, "אתן לבחורים שלי לפעול". אולמרט התייצב לפגישה במלון שלום בירושלים עם עוזרו הפרלמנטרי. גנדי הביא את איש העסקים בצלאל מזרחי, שהוזכר כאחד מראשי הפשע המאורגן בסדרה של אבי ולנטין ב"הארץ" ואת הקבלן הירושלמי מימון לוי. כדאי לזכור גם את השם הזה. הוא עוד יופיע בהמשך בהקשר עוד יותר מעניין.
כצפוי, הפגישה הסתיימה בלי הבנות, אבל למרבה המזל גם בלי אלימות. מצד שני, החיים הציבוריים של אולמרט הפכו לקשים ולמאיימים. אמנם כבר בראשית דרכו כחבר כנסת חוקר היו כמה התנכלויות מינוריות כלפיו - מישהו ניסה לחבל במכוניתו, מישהו עקב אחריו ליד ביתו בצורה מאיימת. לא נעים, אבל מצד שני ממש לא נורא - עכשיו החל אולמרט ללמוד כי אם לגנדי יש חברים טובים בעולם הפשע, החברים שמהם הוא צריך להתיירא באמת הם החברים של גנדי מהעולם המואר כביכול: התקשורת והממסד התרבותי.
קחו לדוגמה את אורי זוהר - אז עדיין כוכב אהוב ובעל שם בלי הרהורי תשובה, ואת חיים טופול, חברים טובים של גנדי, שפרסמו מודעה בעיתונים תחת הכותרת "שפיכות דמים" וגינו את אולמרט על האשמותיו חסרות השווא כלפי גנדי. או את חיים חפר למשל. האיש היה לא רק הפזמונאי הלאומי ובעל המקאמות הרגשניות או העוקצניות שפרסם מדי שישי ב"ידיעות אחרונות", הוא היה גם חבר נאמן של גנדי עוד מימי הפלמ"ח וזכה לקבל נסיעת כיף במסוק של אלוף פיקוד המרכז, כדי שיראה במו עיניו ממעוף הציפור מרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן, כמו בספארי באפריקה. כשכמה חברי כנסת, ובהם יוסי שריד, חתמו על מכתב שקרא לשר הפנים והמשטרה דאז יוסף בורג להימנע מלמנות את גנדי לתפקיד בכיר במשרדו עם מעורבות גדולה בענייני המשטרה, הזמין חפר את שריד לפגישה בלובי של מלון דן בתל אביב. "למה לך? ", שאל חפר. "הוא בחור טוב. תראה, כל אלה שחתמו על המכתב כבר הסירו את חתימתם, נשארתם רק אתה וחייקה" (ח"כ חייקה גרוסמן ממפ"ם, שהיתה ממפקדות המרד בגטו ורשה, ובתור שכזאת קשה להאמין שהתרשמה מאיום של משורר או פושע). שריד סירב. "אתה עוד תשמע ממני", איים חפר, וביצע, כשהוא רודף את שריד שנים מאז אותו יום. גם אולמרט חטף ממנו כמובן.
או למשל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", שהיה חבר ותיק של גנדי ושרכז הכתבים בשבועונו, אלי תבור, היה ידיד קרוב של בצלאל מזרחי. אבנרי התגייס לטובת חברו ומאז הפך "העולם הזה" למתעד הצמוד, הביקורתי ולעתים קרובות המשמיץ, של אולמרט. "אהוד אולמרט השיג פרסומת רעשנית כמלך הבלשים, אבל חקירותיו רצופות הכללות, סתירות, המצאות ושטויות", כתב אבנרי. "התופעה שמייצג אולמרט היא תופעה של רשות חוקרת הבוחרת לעצמה את הקורבנות, שופטת אותם באמצעות כותרות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, ואחר כך מניחה אותם לנפשם כדי לפתוח במרדף אחרי הקורבן והכותרת הבאים".
לא יעבור זמן רב ויתברר אם היה משהו בהאשמות של אולמרט נגד גנדי, אולם עד אז התברר לחבר הכנסת החוקר כי ההתחככות בעולם של מוסרי מידע, מלשנים וטומני פחים, עלולה לגרום לו נזק. אחד כזה היה מני כהן, עבריין לשעבר, שהיה דובר סיעת הפנתרים השחורים בכנסת. כהן היה מודיע של אולמרט וסיפר לו בעיקר על שני עבריינים כבדים, רחמים אהרוני, שנודע בכינוי "גומדי", וטוביה אושרי. הוא גילה לו כי לשניים קשרים הדוקים עם בצלאל מזרחי ועם האלוף זאבי. הוא גם פירט באוזניו עבירות שונות שביצע בשליחותם של גומדי ואושרי, ובכללן הברחות של סמים ארצה. אולמרט לחץ עליו לחתום על תצהיר והבטיח לו הגנה. כהן היסס ולבסוף סירב. הוא היה מודאג והביע באוזני אולמרט את חששותיו: "כוחם של אנשי הפשע גדול יותר, הם יהרגו אותי ואפילו אותך". אולמרט הודאג. אולי יש בזה משהו? כדי להעביר מסר למאיימים אפשריים על חייו התרברב ואמר לכהן כי "הולכים לחסל את ראשי הפשע אחד-אחד על ידי יחידה משטרתית מיוחדת". אולמרט לא ידע כי כהן מקליט אותו בסתר, לפי הוראתו של מנהיג הפנתרים השחורים, ח"כ צ'רלי ביטון, וכי הוא יפרסם את ההקלטה. במאמר בעיתון מתח ביקורת על אולמרט: "יש רמת התנהגות מסוימת שמותר לדרוש מחבר כנסת ומן הדין הוא לבדוק מה אמר אולמרט בשדר שלו לעולם הפשע, ואם מה שאמר אין בו סכנה לחברה ולמשטר לא פחות חמורה מזו שעליה מתריע אולמרט". נכון . ומצד שני, די ברור היה שאולמרט מזיע מפחד ומודאג.
בינתיים הגיש נגדו גנדי, באמצעות עו"ד רם כספי, תביעת לשון הרע על סך שני מיליון שקלים, בטענה כי "אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיו לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". בהקלטה של מני כהן התייחס אולמרט לתביעה הזאת: "גנדי עושה את טעות חייו שהגיש משפט, כי אני לא הולך להסתתר מאחורי החסינות. אתה יודע שאני הרי אעשה ממנו קציצות. הוא עושה את טעות חייו כי אני אשכיב אותו על השולחן ואוריד ממנו שערה-שערה. . . הוא ייצטרך לקחת את המשפחה ולברוח מהארץ".
המשפחה דווקא לא ברחה מהארץ. היא גם לא כועסת על אהוד אולמרט. להפך. "מכל החברים הטובים שהיו לנו, הוא היחיד שנשאר", אומרת יעל זאבי, אלמנתו של גנדי. "אין טעם להזכיר דברים שהיו וכאבו. אני סלחתי ושכחתי". גם פלמח, בנו של זאבי, אומר כי מי שעשה הכי הרבה להנצחת אביו היה דווקא אולמרט. "כל הפוליטיקאים יחד, כולל אלו מהמחנה הלאומי וכולל אלו ממפלגתו של אבא, לא תרמו לזכר אבי את מה שאולמרט תרם. החוק להנצחת מורשת גנדי עבר בזכותו. הוא התגבר על כל ההתנגדויות שהיו בדרך לאישור החוק. בהצבעה עצמה הוא דאג להיות שם עם שרון ולהעביר מסר ברור לחבריו להצביע בעד".
הנה נסגר עוד מעגל בדרך אופיינית לאולמרט, בדומה למעגל שנסגר עם בנו של שמואל תמיר. כל מי שיריב מרה עם אולמרט בעתיד יכול להתנחם בכך שאחרי מותו אולמרט יתפייס עם ילדיו, יחבק אותם, יעזור להם. גם זה משהו.
אבל בכל זאת, איך נגמר עניין גנדי והאשמותיו של אולמרט נגדו? בעוד תביעת הדיבה רובצת וממתינה לתורה בתיקיית בית המשפט, קרה משהו מרעיש שהבהיר לכל כי אולמרט היה בכיוון הנכון לפחות. אדם בשם עמוס אוריון השתחרר מהכלא שבו ישב על שוד שביצע במרכז "ברינקס" בתל אביב. לטעמו, שני העבריינים הכבדים, אושרי וגומדי, היו חייבים לו מעכשיו פרנסה טובה. אחרי הכל הם אלה שעמדו מאחורי השוד, הוא היה המבצע והוא לא הלשין. כדי לשכנע אותם שכוונותיו רציניות הוא גייס לעזרו עבריין ירושלמי מטיל אימה בשם עזר כהן. השניים ביקרו את גומדי ואושרי, וכדי להבהיר להם שהמחיר יהיה כבד הפליאו בהם את מכותיהם והשפילו אותם. לפגישה הבאה שנקבעה במפעל "בר בקר" של טוביה אושרי בתל אביב באו הנסחטים מצוידים: הם ירו למוות באוריון ובכהן באקדח עם משתיק קול, קיצצו את גופותיהם במכונות הבשר של המפעל וטמנו אותן בחול. כשהמשטרה עלתה על הסיפור הם הסתתרו בדירת מחבוא ברחוב קשאני ברמת אביב, ומשם ניהלו שיחה שהוקלטה בהאזנת סתר משטרתית. מהעבר השני של הקו היה גנדי.
אושרי: "מדבר טוביה, אני נמצא ברחוב קשאני 11".
גנדי : "איפה זה? ".
אושרי : "זה בסוף רחוב האוניברסיטה, אתה פונה ברחוב הראשון ימינה, עד סוף האוניברסיטה, ואחר כך תכף שמאלה".
גנדי : "כן".
אושרי : "דירה מספר 9, תכף יהיה פה מה שמו, החבר שלנו מאזור ההר" (הכוונה היתה לקבלן הירושלמי, מימון לוי, שהוזכר למעלה כמי שנכח בפגישה שקיים גנדי עם אולמרט במלון "שלום" בירושלים).
גנדי : "כן".
אושרי : "אז אתה יכול להגיע? ".
גנדי : "אם צריך".
אושרי : "כן".
גנדי : "טוב".
אושרי : "קשאני 11, דירה מספר 9, אני אראה אותך מהמרפסת".
גנדי : "טוב".
אושרי : "בסדר, להתראות".
הפרסום בעיתונים של השיחה במלואה, ובעיקר המשפט "אם צריך - אני בא", שהפך למטבע לשון מחויכת (אחרי הכל היה מדובר בשיחה של האלוף המהולל עם שני רוצחים שנמלטו ממקום הפשע ושהיו זקוקים לעזרה), הזיקו לשמו הטוב של גנדי יותר מכל האשמותיו של אולמרט. נוספה לכך גם העובדה כי משתיק הקול שבו השתמשו הרוצחים היה קשה מאוד להשגה והיה בשימוש היחידות המובחרות של צה"ל והמודיעין הישראלי, מה שיצר מיד את ההשערה שגנדי, שבתפקידו כיועץ לענייני טרור במשרד ראש הממשלה היתה לו אפשרות להגיע לסוג כזה של ציוד, הוא שהעביר להם אותו. גנדי איבד את החשק לתביעה ובסופו של דבר סודרה סולחה צוננת על ידי מנחם בגין בלשכתו. גנדי הסיר את התביעה, אולמרט הבטיח כי יפסיק להאשים אותו, אך לא חזר בו מדבריו עד כה. היחסים בין השניים מעולם לא אוחו ובטקס השבעתו של גנדי לשר בשנת 90' יצא אולמרט בהפגנתיות מאולם המליאה. "אם יש דבר שאני מתחרט עליו", אמר אולמרט ב-85', " זה על כך שלא התעקשתי להביא את העניין של גנדי לדיון משפטי. נתתי לו להתחמק. היה צורך לקרקע עוד דברים בתחום של שחיתות המידות. מה שנחשף בתחום הזה מלמד שעשיתי טעות".
מה שנחשף בתחום הזה, או לפחות התיימר להיות חשיפה כזאת, מאז, נודע לאולמרט באופן שהוא בוודאי לא חשב שייגע בו באותם ימים רחוקים. בהיותו הלוחם הנועז במה שכינה בלשון ארכאית מעט "שחיתות המידות", איש לא חלם שדווקא הוא ישמש מושא לבדיקות חוזרות ונשנות של תחקירנים בעיתונות, בעלי טורים, אנשי משטרה ופרקליטים. אהוד אולמרט עבר פאזה. מלוחם בשחיתות הוא נעשה מטרה במלחמה בשחיתות. בד בבד הוא הפך לעורך דין בעל משרד משגשג, עבר דירה פעם ועוד פעם עד שרכש בית מפואר בירושלים, הפך לשר זוטר, לשר בכיר, לראש עיריית ירושלים, עוד פעם לשר בכיר. נאבק מרה ביריביו הפוליטיים, צבר הרבה אויבים בתקשורת ונעשה מושא למערכות השמצות קשות ביותר. האם מערכת הבחירות הנוכחית תהפוך גם היא למסע חקירה על אולמרט?
ב-93', כשביקש לראשונה את אמון הירושלמים כדי להיות לראש העיר שלהם, המטה של יריבו הישיש טדי קולק פתח בהרעשה. "כלב לא יכול היה להשתין בירושלים", כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", " בלי שיניח את רגלו על מודעת ההכפשה של טדי קולק. . . ברבים מתאי הטלפונים הציבוריים בירושלים נכתב בלורדים צבעוניים בכתב שובב 'אולמרט גנב', ילדים טילפנו אל המועמד הביתה, אמרו את שתי המילים בטלפון וסגרו. . . זה היה מנוול - וזה עבד. ההאשמות בשקרנות, בשחיתות אישית ובטובות הנאה לא פורטו בשום מקום, לא הוכחו, אבל נדבקו . . . יש כאן מעשה נבלה והוא נעשה בדם קר".
נא להמתין לטעינת התגובות
