אסור לאבד תקווה
גם עכשיו, למרות האמנה השטנית של החמאס, למרות הצהרות איבה, אנחנו חייבים לזכור: גורלנו נכרך בגורלם. חייבים להושיט יד
בימים אלה של פסימיות ימנית עתיקה, המתחזה תחת השם "קדימה" למרכזיות מפוכחת - כמה עשורים שיננו באוזנינו קודמיו של אולמרט ש"אין עם מי לדבר- ?" חשוב מאי-פעם להזכיר: היה לנו פעם ביד ניצן קטן, רך, שביר, אוי כמה שביר, של אמון.
לא זוכרים? באמת נשכחו התקווה ההיא, ההתרגשות? זו לא היתה רק הבחירה לדבר עם אש"ף: זו היתה האמונה הזהירה, החשדנית, שהמצב פתיר. שגם הם רוצים, כמונו, לסיים סכסוך בן מאה שנה, לגדל את עצי הזיתים שלהם בשקט ובשלווה, בשלום.
אז מה, המציאות הוכיחה שאסור היה לתת להם רובים? כן, מסכים. אבל אני מבקש גם להזכיר: הכל היה בנוי על אמון; על בסיס רופף, רעוע כגשר חבלים על פני תהום, של אמון. וכל מה שבא אחרי לחיצת היד הראשונה פורר, לכאורה, את הגשר הזה לאבק.
זיכרון עצוב: פורים, .1994 רופא בשם ברוך גולדשטיין נכנס למערת המכפלה ומרסס את המתפללים. 29 נהרגים, 125 נפצעים. 40 יום מאוחר יותר מבצע החמאס את פיגוע ההתאבדות הראשון שלו.
אחר-כך, כמו בסרט נע, סרט רע: רצח רבין. טעות של תותחן, 102 אזרחים נספים בלבנון, פרס מצליח להפסיד לנתניהו, שעושה מצדו הכל כדי להפגין סלידה, זלזול, חוסר רצון קיצוני לטפח את שתיל האמון הרך. זוכרים, למשל, את מנהרת הכותל, "סלע קיומנו?" לא הסיכוי לשלום ספג מכה אחר מכה: זה היה הסיכוי לאמון.
למה זה חשוב עכשיו? כי דווקא היום, נוכח תוכנית פעולה מדכאת, פסימית עד כאב - לייבש, להרעיב, לחנוק את הרשות על תושביה - ראוי לשאול
וכדי להשאיר בחיים את הסיכוי הזה, הקלוש, הכמעט שקוף, לא מוקדם לצפות ממנהיגינו, גם בתקופת בחירות, לומר משהו מעין זה: שלמרות הכל, למרות אמנה שטנית והצהרות איבה, הדלת מבחינתנו לא נסגרה; שנהיה זהירים עד מאוד, שנשמור את נפשנו. ועם זאת, כטלסקופ בחלל המייחל, בסבלנות אין קץ, לסימן חיים מתרבות רחוקה, היד תמשיך להיות מושטת אליו - אל העם הזה השכן, שאדמתו מעורבבת באדמתנו, שגורלו נכרך בשלנו.
האמנם לא נותרו בינינו אנשים היודעים לקוות?
נא להמתין לטעינת התגובות
