מי אסבסט כבר שתית היום?
בעוד שבעולם מחליפים את צינורות האסבסט שמובילים מי שתייה, בישראל אף אחד לא ממהר. שתיית המים האלה עלולה לגרום סרטן, אבל משרדי הממשלה מתעקשים: אין סכנה
צינורות האזבסט צמנט (אזבסט מעורבב במלט) הותקנו ברחבי הארץ במהלך שנות ה-50, כפי שהיה נהוג באותה עת בעולם כולו. אלא שבעוד שבמדינות המפותחות החלו לשדרג את מערכות הובלת המים בצנרת מחומרים טובים ובטוחים יותר, בישראל נעשה מעט מאוד עד השנים האחרונות. אפילו עתה פרוסים ברחבי הארץ מספר קילומטרים לא ידוע של צינורות אסבסט.
אליעזר בר-שדה, המשמש כעורך מקומון "הצבי" בערד, גילה באחרונה שבעיר שלו שותים מים המובלים בצינורות כאלה. לבר-שדה התברר שחלק ממבנה העירייה עשוי אסבסט, חומר שכבר הוכח כמחולל מחלות נשימה קשות. אף אחד בעירייה לא הבחין עד כה בדבר, וכשהוא חשף את הנושא, עלה הנושא לדיון במועצת העיר.
"מנכ"ל העירייה דיבר בישיבה, ואמר: "מה אתם בכלל עושים מזה סיפור? אפילו חלק מצינורות המים עשויים מאסבסט'. אף אחד לא תפס אותו באמירה הזו, וכשביקשתי הסברים, הוא אישר שמרבית צינורות המים שמספקים מים אל העיר עשויים מאסבסט.
לדברי בר-שדה, המנכ"ל אמר שאיכות המים בבדיקות היתה תקינה. אבל הוא גילה שאיש אינו מחפש נוכחות של אסבסט במים. "פניתי למשרד לאיכות הסביבה, והם אמרו אותם דברים. הם אמרו שאין בכלל בעיה".
ואכן התברר שגם מבחינת משרד הבריאות אין כל בעיה, ושכלל אין תקן בישראל להימצאות אסבסט במים. בעמותת אדם טבע ודין נדהמו לשמוע שאיש במשרדי הממשלה אינו מטפל בנושא, למעט חברת מקורות שמחליפה את הצנרת הישנה. "הם כנראה לא מעודכנים", אומר מדען המים בעמותה וחבר "ועדת עדין" לעדכון תקנות איכות מי השתייה, שמעון צוק.
צוק מדגיש שהתקנים האמריקניים והגרמניים בנושא מחמירים מאוד, ושם - בניגוד לישראל - אימצה אותם המדינה. "אני התרשמתי שרשויות אחרות בעולם המערבי ביצעו מחקרים, וראו זה פלא - אפילו הסוכנות האמריקנית לאיכות הסביבה כותבת שזה עלול לגרום נזקים במערכת העיכול. מה קורה כשהאסבסט מתפורר? בצנרת המים נפלטים סיבים מיקרוסקופיים, שעל פי ההגדרות אסור שיעלו על שבעה מיליון מיקרו-סיבים לליטר. מה שיכול להצטבר בריאות בנשימה ולגרום תחלואת סרטן, יכול להצטבר גם בקיבה ובמעי הגס".
אבל נניח שהאסבסט לא יכול לגרום נזקים במערכת העיכול. לדברי צוק, הימצאותו במים עדיין יכולה לסכן אותנו. "מה עם מים שמכילים סיבי אסבסט במקלחת? הרי המים מתייבשים, אבל הסיבים נשארים ולא רואים אותם בעין. יכולה להישאר כמות גדולה של סיבים שאותם נושמים אחר כך".
כאמור , בחברת מקורות שאחראית לצנרת המובילה אל הערים, עושים מאמצים להחליף אותה - אבל בקצב לא מספק. לדברי בכיר בחברה, קיימים צינורות אסבסט אל מרבית הערים בארץ, ורק חמישה-שישה קילומטרים מוחלפים בכל שנה. "בצפון וגם בדרום קיימים צינורות אסבסט, אבל בתוכנית העבודה השנתית מצוין בפירוש שיש להחליף אותם מהר ככל האפשר. התחלנו להחליף לפני כעשר שנים, אבל זה לוקח זמן, תלוי בתקציבים".
הבכיר מודה שאחת הסיבות המרכזיות להחלפת הצינורות היא בעיית סיבי האסבסט. "אמנם בוצעו כל מיני בדיקות מעבדה ואיכות מים, והתברר שהמים יוצרים ציפוי עם האסבסט ואין כמעט מגע בינם לחומר. אבל הבעיה היא שברגע שמרוקנים את הקו, או כשיש הפסקות מים, החלקיקים מתחילים להתפורר.
"לפי מיטב ידיעתי", הוא מוסיף, "המשרד לאיכות הסביבה לא מתערב, אבל ההוראות שלנו הן להחליף את הצינורות. מדובר במערכות שמובילות מים אל הערים ולא במערכות הפנימיות, שאולי גם הן מאסבסט צמנט, אבל אנחנו לא קשורים לזה ".
ואכן ערד אינה לבד. מהנדס עיריית דימונה קובי נעים, למשל, לא הבין בכלל מדוע מתעסקים בנושא. אחרי הכל, הוא אינו מומחה למים, ובמשרדי הממשלה אמרו לו שאין כל סכנה בריאותית. "מי אתם שתאמרו שצינורות האסבסט מסוכנים? " הוא מקשה, "אם הרשויות לא נותנות הוראות, ואין שום מניעה, אז למה
גם מהנדס עיריית אשקלון דוד ירון אישר כי הצנרת שמובילה מים לעיר ובתוכה, עשויה אסבסט. הוא העריך כי הצנרת תוחלף במלואה רק בעוד עשר שנים. עד אז, הוא מסביר, "בכל פעם שיש פיצוץ בצנרת האסבסט, נגרם נזק לחלק גדול של הצינור, לכן אנחנו מחליפים גם את הצנרת מסביב לזו שהתפוצצה". ומה קורה כשסיבי אסבסט חודרים למי השתייה? "אז הם חודרים", הוא משיב. ומה עם מערכת התרעה? "אין דבר כזה", הוא מבהיר, "רק כשהצינור מתפוצץ אנחנו יודעים".
בחלק מהעיריות הצנרת כבר הוחלפה ברובה, ובחלק עדיין אפשר למצוא מספר רב של צינורות אסבסט, אולם לא ניתן לדעת במדויק איפה יש מה. בעיריית חיפה, למשל, אומרים שמרבית צינורות המים עשויים פלדה, והעירייה פועלת להחלפת היתר. בעיריית תל-אביב אומרים שבארבע השנים האחרונות הוחלפו כ-70 אחוזים מצינורות האסבסט, ורוב הצינורות הישנים נמצאים בצפון העיר.
פרופסור דניאל טייטלבאום, מומחה בעל שם עולמי למים היושב כעת בארה"ב, אינו מופתע מהמצב. טייטלבאום היה מעורב בתיק ארין ברקוביץ', שאותה גילמה ג' וליה רוברטס בסרט זוכה פרס האוסקר, והוא אף ייעץ ליוצרי הסרט. "הם (משרדי הממשלה) בונים על כך שאין די מאמרים", הוא מבהיר. "הסכנה קיימת, ולכן כדאי לעשות משהו בנידון וגם להזהיר".
פרופ' מוטי רביד, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ומנהל בית החולים "מעייני הישועה" בבני-ברק, מבהיר שיש חלופות ראויות ואפילו לא יקרות לצינורות האסבסט. "זה שלא שומרים על החוק, אין בזה כל חדש", הוא מוסיף.
התחקיר המלא מתפרסם ברשת מקומוני מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
