כל הנשמה תהלל, יו
חומת הסטריאוטיפים שמפרידה בין חרדים לשאר העולם קורסת בזכות הראפר החרדי מתיסיהו. רבקה יפה רוקדת כל הדרך לבית הכנסת
איני מבדילה בין ראפ לרגאיי, אבל כשמתיסיהו הופיע לפני חודשיים בישראל, הסקרנות הרגה אותי. הבנתי שיש כאן שילוב נדיר של מגבעת וחליפה עם קהל מועדוני לילה, והייתי מוכרחה לראות איך זה עובד. בסביבתי הסוציו-משפחתית כולם עודדו אותי, "מה איבדת שם", "למה לא קונצרט חזנות", "נראה לך שהישיבה נפרדת?!"
כשהזמנתי בטלפון כרטיס בודד, נודע לי שמועדון הבארבי נמצא בדרום תל אביב, שאין כסאות, שהבר יהיה פתוח, ושההופעה תתחיל באחת עשרה. היא התחילה באחת עשרה וחצי.
כל הדרך היו לי פרפרים בבטן. פתאום הבנתי קולגות ששואלים אותי שאלות מוזרות כשהם צריכים ללכת לניחום אבלים במשפחה חרדית או חילונים שנתקפים בהלה כשהילד רוצה ללכת בפורים לבית-כנסת. הפחד מהלא מוכר, והסטיגמות. הו, הסטיגמות.
כשמתיסיהו עולה על הבמה בתלבושת חרדית, שר ומתנועע בקצב הראפ, כל ישראלי שרואה אותו מרגיש את הבום בבטן. ערימות של דעות קדומות מחכות לרגע המתאים ועכשיו מזנקות, ומסתירות לראות. מגבעת שחורה, זקן ארוך, משקפיים, חליפה כהה וחולצה בהירה רכוסה. כל זה באמצע תפאורה שלקוחה ישר מאם.טי.וי. במה חשופה, אורות, תופים, גיטרות וקהל שמתנועע בעמידה, מחזיק ביד אחת סיגריה ובשניה כוס בירה או ויסקי או אין לי מושג מה.
עמדתי בצד על מרפסת מוגבהת, והתבוננתי בקהל במבט אנתרופולוגי. סמוך לבמה הצטופפו בני נוער דתיים אמריקאים, שמכירים את מתיסיהו משם, יודעים את המילים, מריעים בהתלהבות. מאחור עמדו באדישות נושלנטית ישראלים חילונים שבאו כמוני לאבחן את המקרה. שפת הגוף שלהם שידרה הסתייגות, שמץ התנשאות. כל כך הבנתי אותם. חרדי פלש לטריטוריה שלהם, המם אותם בתלבושת החסידית שלו, בדיוק כמו שהיכה בי במוזיקה שלו. אני נרתעת מהמקצב, מהתנועות, מאווירת המועדון, והם נרתעים מהזקן, מהכיפה, מהחרדיות הנוכחת. הם ואני, שני צדי המתרס, צפינו בהשתאות בתופעה, והגבנו לאט. מתקשים להיחלץ מכל מה שאנחנו יודעים זה על זה.
בשום בית כנסת לא חלפה בי צמרמורת כמו למשמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שעלה מהבמה עם סיום ההופעה. צילום: ישראל ברדוגו. ישראל ברדוגו
מעולם לא הייתי מודעת כל כך למטען החשדנות שהבאתי מהבית ולקושי העצום להתקלף ממנו. כל מה שצברתי בתוכי על מועדוני לילה, על מוזיקת רגאיי, על זמרי ראפ, הקים עכשיו מחסום ביני לסביבה, פיזר ערפל שחסם אותי מלראות, לשמוע, להרגיש.
לאט לאט נשרו מחיצות, האוויר נעשה שקוף, הצלילים התחדדו, המראות התפקסו. אני לא יודעת מיהו באמת מתיסיהו, ועדיין לא בקיאה בראפ, אבל התחלתי לקלוט את האנרגיות, לנוע, ליהנות. הסתכלתי על הישראלים ההם, והרגשתי איך גם הם עוברים אותו תהליך, איך מוחם
מיטהר מהספקנות, איך גופם מפשיר ונענה לקצב.
מתיסיהו הקרין פשטות וענווה. בלי מניירות, בלי אגו מוחצן, רק מוזיקה סוחפת וברקע מהדהדות מילים: ה' שפתי תפתח, אש התמיד, בית המקדש, משיח. בשום בית כנסת לא חלפה בי צמרמורת כמו למשמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שעלה מהבמה עם סיום ההופעה.
בחוץ כבר קניתי דיסק. לא יכולתי ללכת הביתה בלי לקחת איתי עוד קצת מהחוויה החד-פעמית הזו. לאוטו, למחשב, למטבח. מאז, האוזן שומעת והוורידים מגיבים, בעל כורחם עונים אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
