מסיבת המתקמצנים
התחושה הכי חזקה במסיבות של דתיים היא זיוף. חבורה של מאכערים קלטו כמה כסף אפשר לעשות מדוסים וככה זה נראה. אז למה אנחנו ממשיכים לשלם? כי אנחנו מרגישים שאם לא נבוא נפסיד קטעים. אבל אין קטעים. זהו. מתו. אנחנו עדר של טיפשים. רויטל ויטלזון חורקת שיניים, אבל יודעת שגם בשנה הבאה היא תהיה שם
פעם היינו נהנים במסיבות האלה, היתה אווירה של מים גנובים והמארגנים זרחו כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, אבל לפחות הרבים היו שיכורים ושמחים. ואז שנים עברו והדברים השתנו, ולרעה. חבורה של מאכערים קלטו כמה כסף אפשר לעשות מדוסים מופקרים והמשיכו עם ז'אנר המסיבות האינטימיות בגני התערוכה, אולמות חתונה ואצטדיונים. כל בר-אילן התכסתה מודעות בכתום זוהר והמשווקים הלכו מכות על מי יתפוס את שטח הפרסום הנחשק לכניסה לשירותים ב-507.
וכולם באים. עדר של אנשים, למסיבות הגרועות בעולם. אם כשהיינו בבני עקיבא, היה ברור שאין לערבב בין השבטים, אפילו לא לדבר איתם (איכס ברמה), פה את יכולה לפגוש גם את המדריך שלך מנבטים וגם את החניכות של אחיך הקטן. גם את האקס הדתל"ש שלך וגם את זה מ"גבעת יצהר 2, שנית לעולם לא תפול" שמגיע עם אשתו שבשביס. להשלמת התמונה צריך שעוד רגע ישימו שירי צוות הווי ירושלים ברמקולים של היער ויכריזו: "צריכים שני מתנדבים להביא קרח יבש מהסוסיאדה".
התחושה הכי חזקה במסיבות האלה היא זיוף, כל חילוני בשקל מבין שזה לא הדבר האמיתי. ההנחה היא שאנחנו דוסים וכוחנו בכוח הצנטריפוגה. תנו לנו חתונה, מוזיקה ומעגל ושם נעשה את הקטע שלנו – שמחה מטורפת ללא גבולות. לא משנה מה ישימו לנו במוזיקה (ע"ע צרעה יום העצמאות שעבר: "94 HITMAN" בלופ), או באיזה מוזיאון הנצחה של האצ"ל יעשו את המסיבה – אנחנו נרגיש במסיבה הכי חמה ב"ויסקי גו- גו" בתל אביב.
בכל מסיבה נוכל למצוא את אותם טיפוסים (תודה על התובנות לא' אדווקט הבית):
1. "הפאגנים" – אותם חבר'ה שב"יבה-בם ימה-מם" (בחרדית: "חיים דוד") מסוגלים לשבור את הגב של החתן, לשחק מסירות עם הכלה על הכיסא ולפרק את הפנסים של הצלמים. אלו חבורת פורעי חוק, משולהבי יצרים – אימתה של כל מחותנת בחתונה או שווער עם פחד גבהים. וכמו בחתונה כך במסיבה, שיאו של הטקס – אחד מבני החבורה, לרוב החלש והחיוור עולה לאוויר. משם מתחיל הריטואל הקבוע של ניסיונות החילוץ של החברה, שבסופם גם היא מוצאת את עצמה באוויר.
2. "הרוחנית" – זאת שרוקדת בפינה, בפנים מיוסרות ועיניים
3. "המועטז" – מדובר בכמה בוגרי ריקודי כפר המכביה, מזהים אותם על פי החולצה השחורה שטיפה צמודה מדי והפרצוף של: "אוף, אני היחיד פה שיודע איך לרקוד" (ובינינו שניים ימינה, שניים שמאלה ושניים אחורה – זה "לטינוס", זה לא אומר שאנחנו יודעים לרקוד). מדי פעם הם מתנפלים ללא אזהרה על אחת הבנות, ובמבט רציני סוחפים אותן לשיעור מספר 3 בסלסה. אך במקום מבטי השתאות או פינוי הרחבה, לרוב נוחת עליהם הממושקף מהחבורה של הפאגנים.
הייתי באחת מהמסיבות הרקובות האלה בערב יום העצמאות הזה והפצע מסרב להגליד. הברושורים הבטיחו "שלוש מתחמים" – הטעות במקור, רמז מבטיח לשימת לב לפרטים שהולכת להיות שם. עמדנו שעות בתור ולא כי היו המונים, פשוט כל אחד שהיה בקורס מיקרו עם אחד מסגני עוזרי המארגנים נכנס מהגדר וכל אחת שחַלקה פינצטה באולפנה עם הקופאית, התחבקה, התנשקה וביררה מי התארסה בעשר השנים האחרונות.
למרות המחיר המופקע, לא היתה שתייה חינם. היה כל כך קר שאם היה נראה שרקדנו - טעות בידכם, פשוט קפצנו מצד לצד בהיסטריה שמא יקפאו לנו כדוריות הדם הלבנות. שיא השיאים היה כשהכרוז יצא בהכרזה: "נעשה הפסקה במסיבה, יש הופעה במתחם השני". נראה לי שצריך להיות מכפר מבודד במדבריות הקרח בקואקאז, שמעולם לא היתה בו מסיבה, בשביל לחשוב שזה הגיוני לעשות הפסקה במסיבה.
ולמה לעזאזל אנחנו הולכים לשם? הרי כבר שנים שאף אחד לא נהנה? אז הרווקים שבינינו סובלים, חורקים שיניים ובאים לראות ולהיראות. הנשואים שבינינו חלקם באים כי לא נעים לנטוש את הרווקים וחלקם באים מתוך חרדת גמלאות של ללכת לישון בעשר בלילה ביום העצמאות.
אבל איך אנחנו לא רואים שעובדים עלינו, מחפשים הכול במינימום כסף ומקסימום רווחים. אפילו "תחרות", החוק הכי בסיסי בכלכלה שאמור לצ'פר אותנו הצרכנים, לא עוזרת לנו. מיילים מעוררי רחמים של הכפשות ("רק להבהיר שהוא גנב לי", "רק להודיע שהיא לקחה לי") מעוררים את השאלה באיזה חלום נוראי על כיתה ד' אני כרגע. ואכן, לא משנה אצל מי מהליצנים היית, מכולם חוזרים שבוזים. והנורא ביותר זה, שכולנו נהיה שם גם בשנה הבאה. כי גם הם יודעים שאנחנו באים רק בגלל שכמו במחנה, אנחנו מרגישים שאם לא נבוא נפסיד קטעים. אבל אין קטעים. זהו. מתו.
ואם אתם גולשים ורואים ב"גלרייה" של "דוסאחתק" שתי פרחות שנראות דווקא מבסוטיות, דעו לכם שפשוט הן היחידות שהצליחו אשכרה להיכנס לשירותים.