מפלגת העבודה נגד בן-גוריון
מפלגת העבודה תבעה את צאצאי המייסדים של מפא"י: החזירו את מניות המפלגה שקיבלו הוריכם
הם מתארים, העמודים הללו, מה קורה כאשר מפלגה אחת מזנקת אל הכוח, הכוח המוחלט, ומה מתרחש כשהיא צונחת ומתרסקת ממעמדה הרם. בשפה משפטית, זו דרמה ידועה: אימפריה מתמוטטת, חומותיה קורסות, והסודות נחשפים. האימפריה הזו היא מפלגת העבודה. היא שוקעת לתוך עצמה כבר עשורים רבים, ומגלה תוך כדי כך סיפורים יפים, שרב הנסתר בהם על הגלוי.
הקטע הראשון הוא המרשים ביותר: מפלגת העבודה נגד מר דוד בן-גוריון. אחר כך המשפט הזה רק הולך ונעשה מעניין יותר ויותר. מפלגת העבודה נגד הגברת גולדה מאירסון (מאיר) ונגד זלמן רובשוב, הלא הוא נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, משה שרתוק (שרת) - ראש הממשלה השני של המדינה הצעירה, דוד רמז, לוי שקולניק (ראש הממשלה המנוח לוי אשכול), אליהו גולומב מפקד ההגנה האגדי, אברהם הרצפלד, מרדכי נמיר, פנחס לוביניקר (לבון), הנשיא השני יצחק בן צבי, האידיאולוג הנערץ ברל כצלנסון - כן, גם נגדו, ראש העיר האימתני של חיפה אבא חושי, נחמיה רבין אביו של יצחק רבין, ועוד רבים רבים אחרים.
47 בסך הכל, שעל כולם קרויים רחובות וכבישים ראשיים בישראל. ומשום כך נכתב, לאחר אזכורם של כל 47 מייסדי מפא"י, כי הבקשה היא נגד "כל אלה להלן, ככל שהלכו לבית עולם, באמצעות עזבונם או יורשיהם".
עניינה של בקשת ההמרצה שהגיש עו"ד אלדד יניב, יועצה המשפטי של העבודה, ברשותו ובידיעתו של המזכ"ל איתן כבל והגזבר משה כהן, הוא נושא כאוב כלכלית במפלגה - חברת בית ארלוזורוב, שהוקמה לפני 70 שנה.
מפא"י החלה תופסת אז את מקומה הבטוח כשליטה יחידה בעולם הפוליטי של היישוב היהודי בארץ ישראל, והיא לא היתה מפלגה, אלא תנועה, וכזו שרצתה למגנט אליה את ההמונים לא רק באידיאולוגיה,
עו"ד יניב מצטט בבקשתו את תזכיר ההקמה של בית ארלוזורוב: "לייסד, להחזיק ולנהל בניינים ציבוריים ואחרים לשם מועדונים, ספריות, בתי חינוך, מסעדות, לספורט ולמנוחה, עבור מפלגת פועלי א"י ופועלים ועובדים בדרך כלל, עבור נוער וידידי תנועת הפועלים". ובעת הקמת התאגיד הפוליטי הזה ניתנה למפא"י מניית יסוד, ומכאן שליטה מוחלטת במהלכי החברה.
ב-1944 הפכה החברה לבעלת הנכסים של מפא"י בכל רחבי הארץ, ובאותה הזדמנות עשתה דבר מעניין מאוד, שאינו ממש ידוע לציבור הרחב: היא חילקה מניות לאנשים פרטיים. ולמי הוקצו המניות? למייסדי המפלגה. האם שילמו המייסדים תמורת המניות הללו? העבודה משיבה לבית המשפט: לא, המניות הוקצו ללא תמורה. בחינם. מדוע? לא ברור מהבקשה שהגישה העבודה.
ברבות השנים הוקצו שוב מניות לאנשים שמפלגת השלטון האימתנית רצתה ביקרם. ובסך הכל, מתוך הון המניות המונפק של בית ארלוזורוב, ניתנו כ-14 אחוזים לאישים פוליטים. 14 אחוזים מהחברה אשר שולטת בהון נכסים עצום: סניפי מפלגה, מגרשים, דירות, בניינים, שדות, פרדסים, מועדוני ספורט, ספריות.
במינוחים של ימינו מדובר במאות מיליוני דולרים. לפחות. עוד כשלושה אחוזים ניתנו, לא להאמין, לחברי מפא"י מסניף קריית-חיים. למה? איש אינו יודע בדיוק. כבר אין אף אחד שיזכור את החשבונות העתיקים ההם.
שנים חלפו. מעולם לא חולקו דיבידנדים לבעלי המניות. ככל הידוע, איש מהמייסדים לא הרוויח דבר, לא ביקש מעולם כסף תמורת מניותיו - לא מהמייסדים ולא מיורשיהם. המניות נעלמו בעזבונות המאובקים, או נשכחו בארונות. אבל מפלגת העבודה, הצאצא החוקי של מפא"י, הלכה מדחי אל דחי, והחלה מתפשטת מכל מה שצברה.
באחרונה ניסתה העבודה למכור נכס - את דפוס מפא"י ההיסטורי, אשר למעשה בבעלות בית ארלוזורוב. אחד הצדדים הפסיד במכרז, ומיד טען לבעיה משפטית: עושק בעלי מניות המיעוט בחברה המוכרת. בעלי מניות המיעוט, זאת אומרת נכדיהם ובניהם של מייסדי מפא"י.
ואכן, ספק רב אם לבית ארלוזורוב כתאגיד מפלגתי מותר להעניק בעלות במניותיו לאזרחים רגילים. העבודה, בהוראת מבקר המדינה, נאלצה לפנות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ולנסות להסדיר את הבעלות בבית ארלוזורוב, לבקש שבית המשפט יקבע שעל יורשי המייסדים להחזיר לה את המניות שקיבלו אבותיהם. המטרה: לקבל לעצמה שליטה מוחלטת בבית ארלוזורוב, כך שיהיה אפשר למכור את נכסי החברה כחוק, ולממן את מערכות הבחירות הכושלות של ראשי העבודה דהיום, יורשיהם הלא מוצלחים של דור הענקים.
העבודה רוצה שיובהר שהמניות שנמסרו אז, נמסרו בנאמנות למייסדי המפלגה. לא כדי שצאצאיהם יתעשרו מנכסי מפא"י. "אנחנו לא יכולים יותר שבכל פעם שננסה למכור נכס, יקפוץ אחד המתמודדים ויטען שהכל נגוע באי-חוקיות, רק כי לפני 60 שנה קיבל לוי אשכול מניה אחת", אמר גורם בעבודה.
בבקשה שהגיש עו"ד יניב, הוא מביא הוכחה אחת לטענתו שמדובר בנאמנות - מסמך שמראה כי 24 מבין בעלי המניות חתמו על התחייבות למפא"י בזו הלשון: "הנני לאשר שמניות רגילות של חברת בית ארלוזורוב בע"מ הרשומות על שמי, שייכות למרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, והן רשומות על שמי רק באופן ארעי עד שייעשו הסידורים הרשמיים להעברת המניות הנ"ל ע"ש המרכז הנ"ל. הנני מתחייב לעשות את ההעברה הנ"ל לפי דרישתו הראשונה של מרכז מפלגת פועלי א"י".
גם אם המסמך הזה מוכיח נאמנות, מדובר רק ב-24 חתימות מתוך 47 מייסדים. וזו בעיה. אבל השאלה המרכזית, זו שאין עליה תשובה ברורה, היא מה היתה הסיבה שבגללה ניתנו המניות מלכתחילה. הרי מפא"י יכלה להחזיק בידיה את כל המניות כולן. מה הם אותם "סידורים רשמיים", ביטוי מפא"יניקי כל כך, שבשלו הוקצו בכלל מניות למנהיגים הפוליטיים של מפא"י? איש מהמעורבים אינו יודע.
העבודה, זו של היום, טוענת בבית המשפט: זו נאמנות. המניות רק נרשמו באופן פורמלי על שם המייסדים, אך הקניין - של המפלגה. מניות ניתנו "כביטוי של כבוד והערכה", "כעניין של אמון... מתוך ידיעה ואמונה שלמה כי מניות אלו יושבו לידיה עם דרישתה, בהיותן קניינה הבלעדי".
והכל משום שהימים היו ימי השלטון הבריטי, ש"הקשו את רישום המניות על שמה של מפא"י, ולכן העדיפו מוסדות בית ארלוזורוב ומפא"י את רישומן על שמם של חברי קבוצת המייסדים". המשפט האחרון חשוב מאוד: העבודה חייבת להוכיח שהמניות לא ניתנו למייסדי המפלגה כהוקרה על פעילותם, כמתנה, אלא כעניין פורמלי בלבד. אם היתה זו מתנה, היא שווה היום הרבה מאוד כסף.
לכן העבודה אומרת שהנאמנות הסתיימה. ופג תוקפה בגלל הזמן ובשל מותם של המייסדים, וגם אם היא תקפה, הרי שעכשיו יש לממשה - משום שהיום דורש "מרכז מפא"י" את מניותיו חזרה, כפי שנחתם בהסכם ההוא, לפני יותר מ-60 שנים .
תחזירו לנו את המניות, אומרת העבודה ליורשים. למשפחה שלכם אולי יש מניית יסוד בהקמת המפלגה, בהקמת המדינה. אך הימים האלה חלפו. מניות יסוד פוליטיות כבר אינן עוברות בירושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
