גירוש זו לא בהכרח מילה גסה
משה צימרמן מסביר מדוע "יפי הנפש" בשמאל לא התנגדו לפינוי, וגם מציע פתרון שיאפשר דו-קיום
אמנם לא אצל מחולל המפנה אריאל שרון, ולא אצל ממשיכו, אהוד אולמרט, מעוגן שיקול הדעת בערכים הומיניטריים או בהסכמה עקרונית עם כללי המשפט הבינלאומי. שיקול הדעת בנוי יותר על טיעונים פרגמטיים. מה שקרוי הסכנה הדמוגרפית ומה שמכונה הלחץ הבינלאומי.
אבל מתוך שלא לשמה הגיעו לשמה: מהיום שהואיל אריאל שרון לקרוא לילד בשמו - "כיבוש", צריך גם הימין הישראלי להרהר אחר הגיון האחיזה בשטחים שנכבשו בשנת 1967.
שאלה זו בוחנים שם בין השאר באמצעות מושג הגירוש. שוב ושוב קוראים אנשי ימין להחזרת המתנחלים היהודים מן השטחים הכבושים לשטחים שבגבולות 1949 בשם גירוש, ותוהים מדוע "יפי הנפש" שבשמאל רגישים כל כך לגירושם של ערבים פלשתינים מארצם, בעבר ובהווה, ופחות לגירושם של יהודים מתנחלים, כפי שקרה בעזה לפני חצי שנה.
כאן יש לומר קודם כל, כי המלה גירוש אינו קשורה בהכרח עם עוול. ראוי לגרש מישהו ממקום שאליו פלש. כאן המלה גירוש נרדפת לפינוי או להדיפת הפולש. זהו למעשה היסוד שעליו עומדות גם האמנות הבינלאומיות לגבי שטחים כבושים, והדוגמא הישראלית מאז 1967 אינה תקדימית.
אפשר לנסח זאת כך: אם פולש מאן דהוא לביתי ואני מסלק אותו, מגרש אותו משם, איני פוגע בצדק – אני מוציא את הצדק לפועל. כאן גם ההבדל בין גירוש פלשתינים לגירוש או פינוי מתנחלים.
המתנחלים שפונו מעזה ואלה שיפונו מהגדה המערבית סבורים שזכותם נולדה מכוח ההבטחה האלוהית על הארץ, או מכוח החלטת ממשלה שהם פירשו כנותנת לגיטימציה. אך לא רק הקהיליה הבינלאומית, אלא גם חלק ניכר מן היושבים במדינת ישראל סבורים שההבטחה שבספר בראשית אינה צידוק לפוליטיקה עכשווית.
לא ריאלי?
הרוב הזה גם סבור שאין המתנחלים יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם ולומר: לא שיערנו שאין לנו זכות להתנחל, שכן ממשלות ישראל תמכו בנו עד כה. שהרי זה מקרה קוזאק הנגזל. ואפילו נקרא לכך תום לב או נאיביות, על יסוד זה לא נבנה הצדק, ופינוי מתנחלים מהשטחים הכבושים מתברר כלגיטימי.
מכאן עולה מחלוקת עקרונית גם בשאלת הפיצוי: אלה סבורים שמי שפונו לאחר שנשלחו על ידי המדינה או בחסות ממשלותיה להתנחל רשאים לפיצוי חומרי מטעם המדינה. לעומתם, אלה סבורים שדי לנו כאזרחים שהשקענו ממיטב מיסינו בתמיכה במעשה ההתנחלות ואין סיבה לשלם בשנייה על חטא קדמון שחטאו המתנחלים ושולחיהם.
אבל אפשר לחשוב כמובן על מוצא אחר מדילמת הצדק והגירוש. יש אכן פסול במדיניות שדורשת לאיין חיים של יהודים בשטחי ארץ ישראל שאינם שייכים למדינה. "יודנריין" אינה תשובה ראויה
מכל מקום. הסדר נכון תיאורתית הוא של חיים יהודיים במדינה הפלשתינית מתוך הסכמה של האוכלוסייה הפלשתינית.
יהודי שאוהב את ארץ ישראל יוכל גם לחיות בארץ ישראל שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. ריבונות יהודית אינה מצווה מדאורייתא. לו היינו מלכתחילה מחפשים את הפתרון הזה, מתוך הסכמה עם הפלשתינים, במקום לכפות עליהם התנחלויות בכח הכיבוש, אפשר שהיה הופך אפילו לקביל.
מיעוט יהודי בפלשתין יכול להיות סביר כמו מיעוט ערבי-פלשתיני במדינת היהודים. אמת, תחילתה של השגיאה לא ב-1967, אלא מוקדם הרבה יותר, ודרושה מלאכת חינוך רבתי לפלשתינים, אבל אין זה אומר שלא כדאי לתת לרעיון הזה סיכוי.
יאמרו: לא ריאלי? נשיב: מה ריאלי יותר – לרסן מתנחלים הפורעים בפלשתינים בחסות הכיבוש או לחנך את הרוב הלא פרוע משני הצדדים לקבל בקרבו מיעוט?
נא להמתין לטעינת התגובות
