"געגועיי לאלה שנותרו מאחור – לא ללחימה"
מפקד חטיבת גולני לשעבר תא"ל צ'יקו תמיר מספר בראיון ל-NRG מעריב על הלחימה והצלקות שעדיין לא הגלידו. שש שנים לנסיגה, כתבה שנייה בסדרה
תא"ל תמיר התגייס לחטיבת "גולני", והתקדם לאורך השנים בשדרת הפיקוד החטיבתית. בין היתר, פיקד גם על הסיירת ועל יחידת "אגוז", שהתמחתה בלחימה בגזרה הלבנונית. תמיר, שמילא את תפקידיו בהצטיינות, הגיע לקצה הפירמידה הפיקודית ב"גולני", וכיהן כמפקד החטיבה. כיום הוא ראש המטה בפיקוד מרכז, ובחודשים הקרובים ימונה למפקד אוגדת עזה.
נפגשנו בלשכתו שבקריה בת"א. מעל ראשו נתלו תמונות של לוחמי "גולני" שפעלו במהלך מבצע "חומת מגן". התמונות הללו מאפיינות את צ'יקו, שסייע לשבירת מחסומים פסיכולוגיים בלחימה בלבנון, כמו גם בקיני הטרור של יהודה ושומרון. תחת פיקודו כמח"ט "גולני" נכנעו אנשי מיליציות פלשתיניות חמושות בטול כרם, ומסרו את נשקם לידי חיילי צה"ל אל מול מצלמות הטלוויזיה.
ספרו של תמיר, "מלחמה ללא אות", הוא חריג בנוף החיבורים פרי עטם של קצינים בכירים. "הדחף היה פשוט", מסביר צ'יקו את הרעיון שעמד מאחורי כתיבתו. "היינו אחרי הנסיגה, העימות עם הפלשתינים החל לצוף, והיתה לי הרגשה שתוך זמן קצר, כל מה שנעשה בלבנון ייעלם מהזיכרון. מדובר בקרוב ל-1000 הרוגים, אנשים שאתה מכיר. אירועים שלטוב ולרע אפשר ללמוד מהם. מהזיכרון של האנשים, מהמעשים. ראיתי חשיבות רבה בתיעוד".
לצפייה בראיון עם צ'יקו תמיר - לחצו PLAY
במסמך יוצא הדופן בישירותו, לא חסך תמיר ביקורת מעצמו, ממפקדים שהקיפו אותו, וגם מכאלה שהיו מפקדיו הבכירים. "הצבא התבגר", מציין תמיר כשנשאל על התנאים שהכשירו את פרסום ספרו, "אבל במיוחד התבגר הדור שלחם בלבנון. חבורת המפקדים שהובילה את הלחימה בלבנון עברה אירועים קשים. נפגעים רבים, סדר עדיפויות ותפיסה משתנות. בין הגאווה והרצון להתבלט לבין העלייה במדרגות למשפחה ששכלה את בנה, יש מרחק גדול. מול הקשר עם המשפחות השכולות, והנטל הזה שיושב לך על הכתפיים, אתה מבין ששאר הדברים מתגמדים".
תמיר מציין כי "כמו הרבה מפקדים אחרים, הבנתי בלחימה הזו די מהר שאם לא נכריח את עצמנו להיות אמיתיים ונבחן את עצמנו
אין כל ספק, שהלחימה בדרום לבנון חייבה את המפקדים לחשיבה שונה מזו הרווחת היום בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. צה"ל, שנבנה למלחמות מול צבאות סדירים, מצא את עצמו נלחם מול ארגון טרור שבחר בדרך הגרילה כקלף התמודדות מול עוצמתו העדיפה ויתרונותיו הבולטים של הצבא הישראלי. ההכנות להתפרצות בזירה הפלשתינית חייבו הלך מחשבה שונה. "לקראת סוף תקופת הלחימה בלבנון", מספר תמיר, "הצבא התחיל להפנים שהשינוי, שהלחימה בטרור, הופכת להיות נושא מרכזי".
בספר מתאר תא"ל תמיר כיצד קיבל את ההחלטה לפקוד על לוחמיו לשאת שתי גופות מחבלים על אלונקה בשטח שורץ מחבלים, תחת אש כבדה של אויב רצחני, כשהוא עדיין לא יודע שמדובר בבנו של מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה. ההחלטה הזו סייעה, בשלב מאוחר יותר, בניהול המו"מ להחזרת חלקי גופותיהם של חיילי שייטת 13, שנהרגו באסון באנצריה.
יותר מכל, נשאלת השאלה כיצד מקבלים החלטה שכזו, תוך סיכון ממשי של הלוחמים. "שאלה לא קלה", מודה צ'יקו. "ההחלטה באה, קודם כל, מתוך המחויבות הזו כלפי הלוחמים משייטת 13. את יוסי קורקין, מפקד הכוח שנפגע, הכרתי אישית. התחושה הזו התגברה על רקע ההיסטוריה המשפחתית שלי. אמי שכלה את אביה, והוא נעדר חמישים שנה. יש מעט אנשים שמבינים את המשמעות של נעדר למשפחה. שני הגורמים הללו יחד הביאו אותי לקבל את ההחלטה".
"הדבר החשוב ביותר", מבהיר תא"ל תמיר, "הוא על מי אתה סומך כשאתה מקבל את ההחלטה. כשנתתי את הפקודה הזו, לא הייתי צריך להסביר אותה יותר מחצי פעם. כוונתי הובהרה, והלוחמים הבינו שהפעולה נעשית לצרכי מיקוח על הגופות". לדבריו, "קיים גם מימד פנים יחידתי וערכי, שהוא מאוד חשוב. כל חייל רוצה לדעת שמפקדיו, השולחים אותו לזירות המסוכנות ביותר, יעשו הכל כדי להחזירו משם. התחייבתי תמיד בפני החיילים שלי, שלאן שלא אשלח אותם, הם יידעו שאעשה הכל כדי להשיב אותם בחזרה".
אסון המסוקים עדיין מצטייר כטרגדיה לאומית, ואולי כאחד הפצעים הגדולים שהותירה הלחימה בדרום לבנון. לראייתו של צ'יקו, מדובר באירוע שגלגל את כדור השלג ליציאה מלבנון. " אסון המסוקים היה בסדרי גודל בלתי נתפסים", הוא אומר.
"73 חללים זה לא מספר שאפשר לתפוס בכלל. אני רואה באירוע הזה את קו פרשת המים, שבו החברה הישראלית גיבשה את ההבנה שבלבנון צריך להתרחש שינוי. המשוואה שהתקיימה עד אז, לפיה צה"ל ספג בכאב מספר הרוגים בשנה כדי להבטיח את ביטחונם של יישובי הצפון, איבדה מתוקפה. הרגשתי את השינוי הזה. זה שינוי שהביא מיעוט קולני של ארבע אמהות, שסביבו התגבשה קבוצה רחבה יותר. בתחילה זו נראתה קבוצה הזויה, אבל לאט לאט היא הפכה להיות במרכז הקונצנזוס, והשינוי האמיתי חל בתחום האזרחי".
צ'יקו לא נסוג מהישירות והאמינות המאפיינים אותו, גם כשמלבנים איתו את סוגיית הלחץ שהונח על כתפיהם של המפקדים באותם ימי לחימה בלבנון. "אחד הלקחים הגדולים מלבנון",הוא מדגיש, "הוא ששיקולים זרים של מתן לגיטימציה, תמיכה מסוג זה או אחר ושיקולים פוליטיים, יכולים להתערב בשיקולים צבאיים".
לדבריו, "לפעמים לחץ של המערכת הציבורית יושב על כתפי המפקדים. אחד הדברים החשובים הוא לדעת לעשות את ההבחנה הזו, ולאפשר חופש לדרגים המבצעיים". עם זאת, מדגיש תמיר לאורך כל הספר כי אחת הבעיות שהובילו לנתק בין העורף ללוחמי צה"ל בלב השטח הלבנוני היו הקצרים בתקשורת. "לא היתה מודעות ציבורית למה שהתרחש בלבנון. אני מאוד ער לביקורת על לחימה שניתנה בזמן אמיתי, אבל הביקורת יצא מפרופורציה השמורה לביקורת עניינית. הבעיה לא נבעה דווקא מהתחום המבצעי בלחימה בלבנון, אם כי גם בתחום הזה עשינו לא מעט שטויות, אלא ממקורות אחרים".
"התובנה הכי עמוקה שלי בנושא התקשורת, נרשמה כשיצאתי מלבנון", מספר צ'יקו. "הבנתי שמערכה נגד טרור מוכרעת על מרקעי הטלוויזיה, ולא בוואדיות". למרות זאת, מבהיר תמיר כי "יש, כמובן, חשיבות עצומה ליכולת הלחימה. בלי שמירה על העליונות המבצעית, אי אפשר לנצח, וברור שצה"ל שמר על עליונות מבצעית לאורך כל השנים בלחימה מול החיזבאללה. הם ספגו מאתנו הרבה יותר נפגעים". לדבריו, "החיזבאללה מעולם לא ניצח אותנו בשום קרב, למרות נסיונותיו. הוא עבר לשיטה של גרילה קלאסית, הנסמכת על שיטות פגע וברח, ונמנע מהתמודדות אמיתית. עקב כך, המאבק עבר ממאבק צבאי למאבק תודעתי".
הלחימה בלבנון הביאה את צ'יקו, כמו גם את דור המפקדים שהוא משתייך אליו, לעיסוק בסוגיות אליהן לא נדרשו מעולם, דוגמת הטיפול בלוחמי צד"ל, שהתדפקו בהמוניהם על שערי ישראל מחשש לנקמתם של אנשי החיזבאללה. תמיר נמנה על אותם המפקדים שלא שוכחים את חבריהם לנשק, והוא שומר, עד היום, על קשר עם חלק מהם.
"הסיפור של לוחמי צד"ל הוא סיפור לא פשוט, ובעל סממנים טראגיים", הוא אומר. "הטרגדיה היא שהאנשים הללו נאלצו להיקרע מסביבתם הטבעית וממשפחותיהם. הם בני ברית של מדינת ישראל. חלקם לחמו אתנו כתף אל כתף, ולא קל לראות את הבעיות שעוברות עליהם. מצד שני, המצוקות מתקהות מעט בחלוף השנים. חלקם חזרו ללבנון, ומצבם של חלק מהם השתפר. למרות זאת, התחושה היא של אי נוחות. בשנים הראשונות לקליטתם בארץ המצב היה קשה מאוד והכביד על מי שנלחם איתם".
אחת השאלות הבוערות בעיניי, היא האם תמיר עושה לעצמו, מפעם לפעם, חשבון נפש, ותוהה האם כל זה היה שווה. "היום, במבט לאחור, אתה שואל את עצמך הרבה שאלות", הוא משיב בכנות. "נמנעתי מלעסוק בשאלת הנסיגה. נכון או לא נכון - זו שאלה מדינית-פוליטית במהותה, ומכיוון שאני קצין במדים, לא היה נכון שאעסוק בכך.
צ'יקו, ששמו נכרך לאורך דרכו הצבאית בסיפורים עמוסי תהילה שכללו הפגנות אומץ בלתי רגיל, נושא באופן תמידי, כמו רבים מלוחמי "דור לבנון", צלקות מהמלחמה הזאת, שלדבריו מלוות אותו בכל מקום. "החלק הכי קשה בלחימה", הוא אומר בכאב, "הוא האובדן. לבנון, כמו כל מלחמה, גבתה מחיר כבד, והצלקת הזו הלכה וגדלה. בעימות הזה נהרגו גם הרבה מאוד מפקדים, בעיקר מפקדים בכירים שהיו חברים לדרך הרבה מאוד שנים. את 24 הלוחמים שנהרגו תחת פיקודי אני נושא בכל אשר אלך. את הקשר עם המשפחות. את הזיכרון. אני רואה בשמירת הקשר עם המשפחות חובה ראשונה במעלה למפקדים".
צ'יקו בהחלט לא מתגעגע לרגע ללחימה בלבנון, אבל כשהוא יושב ומהרהר ברגעים שבהם לחם מעבר לגדר המערכת, הוא נזכר בעיקר באנשים. "כשאני מסתכל לאחור, אני מתגעגע, קודם כל, לאנשים. במיוחד לאלו שלא חזרו אתנו משם. מדובר בגעגועים פיסיים מאוד קשים. חלקם היו חברים מאוד קרובים. ללחימה אתה לא ממש מתגעגע, אבל יש געגוע לאתגר המקצועי. בסופו של דבר, אני איש צבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
