4 אימהות שזוכרות
אורנה שמעוני ו"ארבע אמהות" יעשו הכל כדי שלא תשכחו את יום השנה לנסיגה מלבנון
אני לא ישנה ופתאום קולה של כרמלה: "אחרון חיילי צה"ל יצא מלבנון". משמיעים קולו של חייל אומר "אמא, יצאתי מלבנון". אני קמה לעבודה, ל"גבעת הפרחים שנקטפו", גבעת הבנות שלי שנרצחו בנהריים.
בדרך תופסת את עצמי. יצאו מלבנון , אני חייבת לעלות למעלה ל"גדר הטובה". המקום ממנו זה שנים, התחלנו 4 אמהות כמעט כל פעילות שלנו. אני רוצה ללכת לחפש את הילד שלי, את איל שלי.
אני מעירה את ברוריה חברתי, ותיקת 4 אמהות, ואומרת לה: ברוריה בואי לבדוק אם אכן יצאו מלבנון.
עולים על הרכב ונוסעים. כל הדרך מצלצלים ילדיי, "אמא שמעת?". הדמעות חונקות את גרוני. הרדיו מספר ומספר ומתרכז בעיקר בנטישת המוצבים על ידינו, על הריצה, על גרירת הדגלים, החיפזון, חוסר הכבוד, וממשיך בביזה של המשאיות והמחשבים. הדמעות חונקות. במה הם עוסקים, הן כרמלה אמרה שאין פצועים ואין הרוגים.
אנו מגיעות למטולה. נכנסות לחדר שידור של רשת ב'. יושבים בפנים כרמלה מנשה, שולה שמרלינג ואריה גולן, ומשדרים. השכפ"ץ שתמיד לבשתי נופל ואני פורצת בבכי. ננזפת ע"י אריה גולן, נפגעת מאוד ובורחת משם. אנו ממשיכות במסע, ונקלעות למסיבת עיתונאים בה מכריז הרמטכ"ל על היציאה מלבנון.
ברגע של סערה אני מתפרצת, חוטפת את המיקרופון ומברכת את צה"ל על האומץ לצאת אחרי 18 שנה בלי אף הרוג ואף פצוע. אני מפצירה בהם לא להתנצל על הביזה והמהירות, או החיפזון, ואומרת לראשונה את המשפט "מוטב לקפל דגל בחיפזון ולא לחזור עטוף בדגל". איני באה איתם חשבון מדוע לא קודם. מעולם לא באתי איתם חשבון, רק עם הדרג המדיני.
בדרכנו הזעקנו את 4 אמהות להגיע לצפון. כולנו ממשיכות לגדר הטובה. אני מתחילה לחפש בין החיילים החוזרים, את איליק שלי. פוגשת את החיילים שיצאו מריחן. מחפשת ביניהם את איל. תחזירו לי את איליק שלי. תחזירו לי את הילד הקטן שלי.
18 שנה שכנה מלחמת לבנון אצלי בבית. עוזי אישי וכל ילדי לחמו בה. הדילמה האכזרית להיות או לצאת מרצועת הביטחון היתה לוויכוח יומיומי בביתנו. איל, הצעיר בילדי, היה בן 6 כאשר פרצה המלחמה. היה מאזין קבוע לויכוחים ויותר מאוחר גם שותף. איל גדל בדילמת לבנון.
משנת 1990 ובעיקר לאחר מלחמת המפרץ, התחלתי בכל כוחי לבחון ולכתוב על רצועת הביטחון שאינה מגנה על הצפון. "הצקתי" לשרים ולחברי כנסת רבים מדוע, מדוע לא מחפשים פתרונות אחרים. הן רצועת הביטחון אינה מגנה על הצפון. הוויכוח שלי איתם לא היה על שליטה בעם אחר או כיבוש, אלא מה טוב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל ומה יותר טוב לשמירה על הישובים.
אסון המסוקים גורם לזעזוע נורא, כמו פצצת אטום על המדינה, והוא משמש הקטליזטור להקמת תנועת ארבע אמהות. בראשית ספטמבר 97', אסון השייטת, 13 הרוגים. שנת 97' חורגת מהסטטיסטיקה הרגילה: 20-25 נופלים לשנה. ב-18.9.97 איל בני הצעיר, חוזר אלי עטוף בדגל. יוצא מהסטטיסטיקה. הילד הקטן שלי, כל החיים שלי, בשבילי הוא ה- 100% שלי.
בשלב השבר אני ממשיכה לכתוב ולשוחח
שש שנים ליציאה מלבנון. כמעט ולא מזכירים את זה, אחרי 18 שנה של שהייה בלבנון עם כ- 1,200 נופלים. עדין יש ויכוח מי הם נופלי לבנון ומשום כך אין מספר מדויק. השלב הסופי של המלחמה הארוכה והנוראה הזאת, היה היציאה מרצועת הביטחון בלילה אחד ללא אף הרוג ואף פצוע. אולי זו הסיבה שחיפשו בכל כוח לתקוף את היציאה מלבנון. איננו רגילים למבצעים מהירים ללא הרג.
ראש הממשלה אהוד ברק היה נחוש בדעתו לצאת באופן חד צדדי אם לא יושג הסכם עם הסורים. ואכן ב- 24.5.2000 יצא אחרון החיילים מלבנון. "אמא, יצאתי מלבנון", נאמר בכל גלי התקשורת.
אני לא יצאתי משם. 18 שנה שכנה המלחמה הזאת בביתי, וגם היום.
כל שנה אנו מזכירים את "היציאה מלבנון" ב"בית איל". הבית הוקם ומוקם למען כל סוגי הנכים בכל הגילאים ושילובם בפעילות עם חיילי צה"ל ותושבי הצפון. כל יעודו ומטרתו היא פעילות עם הנמצאים במצוקות. עשייה של יחד ב- 4 נושאים: חינוך, תרבות, בריאות וספורט. חינוך סביב שני נושאים מרכזיים: האחד, הצדק החברתי וצמצום פערים והשני, יחסי ישראל-לבנון משך השנים לפני המלחמה, בתוך המלחמה ואחריה.
בתוך הציר המרכזי של הבית, שנקרא "ציר לבנון וחזרה" יהיה חדר מיוחד של מורשת קרב וזיכרון בו יונצחו כל נופלי לבנון. כאן נזכיר כל שנה ב- 24.5 את היציאה מלבנון. ולא ניתן לשכוח. השיכחה היא אסון העתיד. הכנס יעסוק בהשפעת 4 אמהות על צה"ל ועל הדרג המדיני, והשלכות לעתיד. נעלה את הדילמות הקשות שליוו אותנו שנים ארוכות והאם ילוו אותנו לקראת ההתכנסות.
האם הפכנו למשפיעות שליליות על המוטיבציה של חיילי צה"ל הלוחמים בלבנון? לעומת זאת, האם הייתה השפעה על המוטיבציה ללחימה של החיזבאללה? הדילמה הקשה שעלתה לויכוח: האם מתים לשווא? האם אנו לוחמים לקיומנו, האם אנו לוחמים בוייטנאם הרחוקה כדימוי, שאלות שהעסיקו חיילים גם בתוך היחידות הלוחמות?
גם בתוכנו, ב-4 אמהות, עסקנו שעה שעה בדילמות. לא הנחנו לעצמנו לשקוע רק במחאה ובביטחון שרק אנחנו צודקות. ידענו לזהות את דרכי המאבק, הבנו מהר מאוד שלא מספיק לדבר עם חברי כנסת ושרים וחייבים להיכנס לסלון הבית של כל אזרח. ידענו לזהות שהסקרים הפכו להיות המשפיעים ביותר על המנהיגות.
הבנו שלא מספיק לשכנע באמירות הכי צודקות, אלא חייבים לחתור לאיזשהו קונצנזוס שיחזק את המאבק. ידענו לשלב גופים רבים, פורמליים ובלתי פורמליים, במאבק ובעיקר בנקודות הקונצנזוס. לראשונה בישראל נכנס מאבק של "מסעות". ממסע למסע גבר כוחנו. זוכרים את מסע האופניים, הטרקטורונים, הג'יפים ועוד.
למדנו שהקצונה הבכירה בצה"ל באותם ימים, הסתגלה לקיבעון המחשבתי מדיני של הממשלה ונכנסה לקיפאון צבאי של שנים. הקצונה הבכירה הפכה לוועד עובדים שדואג לקידומו – מול היותר בכירים בצבא והעיקר מול הדרג המדיני. לכן חלקם הסתירו את עמדתם בעד יציאה מלבנון. משך כל שנות המאבק, היו מספר פליטות פה של אנשי צבא ומנהיגים שניסו לזלזל ביכולתנו האינטלקטואלית והדרך הייתה לנגח את נשיותנו. השבנו "מלחמה" במאבק אטרקטיבי וחדשני.
הדרג המדיני לא שמע את המתחבטים בצבא, לא שמע את המיעוט ואולי את הרוב השותק. האם הפכנו לבני ערובה לסורים – מול הגולן, בשהייתנו בלבנון? כקבוצת מחאה עקבית ואטרקטיבית, הגענו לכל בית בישראל, וכך כמובן הגענו אל החיילים הלוחמים. אין ספק שלרבים מהם וממפקדיהם היה קשה עם זה, אבל כפי שאמר אחד הקצינים הבכירים: "הדמוקרטיה עדיפה, אין להסתיר את הוויכוח הלגיטימי האזרחי מהחיילים".
עזרנו מאוד בסיעור המוחות בכל דרג שדן בקיבעון בלבנון ובכך עזרנו למוטיבציה של החיילים ובהגנה על הצפון. הבלטנו שאין אנחנו שמאל קיצוני וכי הרצון לצאת מלבנון חותך את המפלגות. בפי כל נאמר תמיד כי אין לנו מה לעשות בלבנון. לא היה כאן ויכוח אידיאולוגי, לא נבנתה שם התיישבות, השאלה הייתה כל השנים מתי ואיך לצאת.
ידענו, שהתקשורת היא מרכז הבמה ורק אם נביא לכך שנעניין אותה נגיע לסלון הבית של רבים. נקטנו בדרכים מאוד אטרקטיביות, אבל תמיד היה לנו הקו האדום – מסגרת החוק. התנגדנו לסרבנות בכל תקופת מאבקנו. מקולנו נשמעה תמיכה בצה"ל וויכוח נוקב עם הדרג המדיני. הדילמות והלבטים לא הפסיקו להעסיק אותנו. מהו הגבול למאבק, היכן עברנו אותו, אולי גרמנו נזק, מה השפעתנו על הלוחמים, איזו השפעה אמיתית ופסיכולוגית יש לנו על החיזבאללה? הוויכוח עדיין נמשך ורבים מאשימים אותנו באינתיפאדה.
גם לאחר היציאה מלבנון לא נטשנו את הצפון ונאבקנו למענם בממשלה. באחד מהמפגשים לאחר "היציאה", בישוב זרעית, אמרה לנו שולה (שנפגשנו איתה גם בעבר) שלראשונה מזה שנים היא מתעוררת לשירת הציפורים. ובמלכיה אמרה לנו חברה שהשקט הזה כואב לה באוזניים. היום זה כבר שש שנים שאין מלחמה, אבל יש התעצמות של החיזבאללה. אולי השקט כבר לא כואב באוזניים ומתגברת עליו שירת הציפורים.
בכנס היום ב"בית איל" אני מקווה שלא נעסוק בזרי הדפנה אלא במסקנות לעתיד. מה הם הכלים והמסרים שאפשר לקחת מ-4 אמהות כקבוצת מחאה, שהצליחה לגרוף אחריה תוך מספר שנים, תמיכה גדולה בעם. כיצד נשתמש בכל אלה היום, לקראת ההתכנסות. הוויתור על חלק מארץ ישראל זו שאלה אידיאולוגית שלא הייתה בוויכוח על לבנון.
הוויכוח איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו, האם נמשיך לשלוט בעם אחר, שאלה שלא עמדה בלבנון.
האם הפחד מהשפעה פסיכולוגית על האויב שיציאה, או התנתקות, ומחר התכנסות, הוא הגורם המכריע לנקיטת עמדה? או מדינה עם רוב יהודי לדורות בה גבולות ברורים, זו המטרה?
חברי כנסת וממשלה לא יגיעו לכנס, רבים מנסים לשכוח את המלחמה הארוכה הזאת. אנחנו לא ניתן לשכוח. השיכחה היא אסון העתיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
