גדר ההפחדה
משני צידי הגדר, בין פסגת זאב לשועפאט, מסכימים התושבים כי הגדר לא רצויה. הפלשתינים עברו אל הצד היהודי, ועכשיו אף אחד לא ממש רוצה חומה
בפסגת זאב ע"ש זאב ז'בוטינסקי, ברחוב שמחה הולצברג ע"ש "אבי פצועי צה"ל", גרים בכיף חנאן וג'ורג' נאסר. האמת שלא תמיד בכיף. "הרבה פעמים", אומר לי ג'ורג', "שברו את המראות, את הזכוכיות, את הווינקר של האוטו שלי". ג'ורג' וחנאן שניהם נוצרים. הוא יליד קטמון, היא מרמאללה, ומשם גם עברו השניים לכאן. ג'ורג' אומר שזה בגלל הילדים שלומדים בבית חנינא, ממש מעבר לכביש. "חוץ מזה זאת שכונה יפה". אבל יש גם סיבות אחרות. למרות ההתנכלויות למכונית, בפסגת זאב העתיד ברור יותר. אין סכנה שיאבדו את אזרחותם הישראלית, את הביטוח הלאומי. וזה חשוב במיוחד דווקא עכשיו, כשגדר ההפרדה הולכת וסוגרת, כשמסך הבטון יורד על השטחים.
הזמן הנוכחי מביא הרבה סטיות תקן שכאלו באזור ירושלים. בעוד פלשתינים בעלי אזרחות ישראלית מנסים לעבור מערבה, לצד הנכון של הגדר, מקימים הנותרים ממזרח חזית סירוב הזויה עם תלמידי ז'בוטינסקי מפסגת זאב ועם שמאלנים מצוחצחי מצפון משינקין. כולם מתנגדים לתוואי הגדר הנוכחי, אבל גם המטרה המשותפת לא מביאה איתה אחווה שמיימית. ללהקת המפגינים הנודדת של השמאל לא מתאים לרקוד לצלילי תווים של הימין, ולימין לא ממש נעים להיתפש כמגשימי הצדק הפלשתיני או גרוע יותר - שותפי דרך של השמאל, אפילו במטר אחד קטן. "לא מתוך אהבתם יצאתי למאבק הזה", תאמר לי יעל ענתבי, עורכת הדו שבועון "קול הפסגה".
אחרי מלחמת ששת הימים שורטט גבולה של ירושלים מחדש. הכנסת אישרה, החוק הישראלי הוחל, והעיר חוברה לה יחדיו. בדבק די דליל, יוכיחו השנים. כבר אז לא הכירו הרשויות הבינלאומיות בגבול החדש ופסגת זאב למשל הוגדרה כהתנחלות. שכונות פלשתיניות כבית צפאפא, צור באהר, עיסוויה, שועפאט, שייח ג'ראח, צורפו מבחינה מוניציפלית לירושלים. התושבים צוידו בתעודות זהות כחולות, כבר 40 שנה שהם מפתחים זהות ירושלמית. "שועפאט היא ירושלים", יאמר לי חאדר, ראש המאבק נגד הגדר ממחנה הפליטים שועפאט.
בינתיים הדחפורים של טדי קולק הקימו את רמות, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, גילה, ארמון הנציב, גבעת זאב, פסגת זאב ולבסוף הר חומה. כך נוצר במזרח ירושלים כמעט שוויון בין הפלשתינים, 230 אלף, לבין 190 אלף יהודים. השכונות היהודיות והערביות נשזרו אלה באלה כמו במחרוזת דנ"א. פסגת זאב שברה רצף אורבני טבעי שיכלו ליצור שועפאט, ענתא ובית חנינא. נווה יעקב ניתקה בין א-ראם וחיזמה. אחר כך באו הפיגועים והמטענים והמתאבדים, הלחץ לעשות משהו גבר, ושרון נאלץ להסכים לגדר.
אלא שהגדר הזאת יוצרת מציאות משני הצדדים. בקטע שבו אני ביקרתי, תוואי הגדר יורד מנווה יעקב, חותך את ראס חמיס, את מחנה הפליטים שועפאט, את ענתא (היא ענתות של ירמיהו) והופך את פסגת זאב ליישוב ספר. לכל
המסע לגדר מתחיל בנחישות ונגמר באי ודאות. אתה מגיע עם מחשבות סדורות, אך הרוח שעולה מהמדבר מערבלת אותן, והשיחות עם האנשים שמטיחים את ראשם בחומה מעלות ספק. שיהיה ברור: גם עתה, לאחר הסיבוב שלי, אני חושב שהגדר מוצדקת. שמציאות מדממת חייבה את הקמתה. אבל השאלה היא איפה בדיוק שמים אותה. מצאתי את עצמי חושב הרבה על האפשרות שיש כאן טעות.
האם היא בלתי נמנעת? האם עדיין אפשר לתקן? ממבט במפה הקו הזה לא מוצא חן בעיני. הוא נראה לולייני ועקמומי, כמנסה לאנוס מציאות. חותך בית ספר, מבתק מגרש כדורסל, מתחכך בסלונים של שכונה יהודית יפה, תוחם את העוינות בכל צד בלי לאפשר ליחסי שכנות לאוורר אותה. ניתוח ההפרדה נראה כאן מסובך, כמעט סיאמי. בעיקר כששני החולים לא רוצים להניח את גופם מתחת לאזמל.
טענת הפלשתינים תושבי ישראל ברורה. החומה תנתק אותם ממרכז חייהם בירושלים, מהמשפחות בעיר העתיקה, מבתי החולים, מבתי הספר. בפסגת זאב מרגישים שמביאים להם את הספר למרפסת. החומה שמוקמת והולכת מקטלגת רשמית את הצד האחר כאויב והוא יתנהג ככזה. טפטוף הפלשתינים מהשכונות החצויות לפסגת זאב יהפוך לשיטפון, בבתים שיפונו יתנחלו קברניטי אינתיפאדה מג'נין ומרמאללה, במקום אבנים יתעופפו קסאמים, שועפאט תהפוך לעזה, פסגת זאב לשדרות. ומה המסקנה מכל זה? אז זהו, שאין. רק תובנות הססניות, רק הרהורים מכווצי גבות, רגע לפני נעילת שער.
בין שועפאט לבית של יעל ענתבי מפריד העמק. יש ימים שהיא צועקת לשלום לרועה אבו סאלם שמטייל שם עם עדרו. פעם שאלה אותו מה הצביע בבחירות, והוא ענה: "בחרתי לרעות את הכבשים שלי". יותר מ-20 שנה שיעל כאן. כ-200 מטר בינה לבין הגדר. כשהיא צריכה תמונה לעיתון שלה, "קול הפסגה", היא עולה למרפסת, נשענת על מעקה הברזל ומתקתקת. השיחה שלי עם יעל חפוזה. עוד לפני כניסת השבת היא חייבת לעלות צפונה לראות את שמלת הכלולות של בתה. זה בעצם הדבר היחיד שמרנין לה את הבוקר הזה.
אישה של מילים, העורכת ענתבי. מה שמרגיז אותה קודם כל זה השם של הגדר, "עוטף ירושלים". מעומעם , מנומנם, מכסה בפוך מציאות דוקרנית. "האידיליה בהתגלמותה", היא משחררת צחוק קודר. יותר משהיא מודאגת מעצם נדידת העמים שמתרחשת בשכונה שלה, היא יראה מתוצאותיה. בבתים שמפנים העוברים לפסגת זאב יוכלו להתנחל אנשים מג'נין או מכל מקום אחר בשטחים. "זו אוכלוסייה שתוכל להשקיע יותר בפעילות חבלנית. להם החומה לא תפריע. אם ירצו לפגע - יוכלו לפגע".
את מדברת על טילים?
"בפירוש. אנחנו נהיה כמו שדרות, כמו בית ג'אלה וגילה. פשוט בשר טילים".
אז מה את מציעה במקום החומה?
"את כל הפיגועים עד היום מנע המודיעין. אני מאמינה שהצבא והמשטרה יוכלו להתמודד עם זה".
למרות כל ההכחשות שהיא שומעת, ענתבי מאמינה שבסופו של דבר הגדר תהיה הגבול ופסגת זאב תהפוך ליישוב ספר. עד היום, למרות הקרבה לענתא ולשועפאט, לא הרגישה שהיא חיה על הגבול. אמנם פה ושם נערים זרקו אבנים, אבל מעבר לזה הרבה לא קרה. "גדר זה כמו לדחוף את הראש באדמה, כמו להיות בת יענה".
את לא יכולה להתעלם מכך שבהרבה מקומות הגדר הוכיחה את עצמה. . .
"לא מסכימה. אף אחד עוד לא יכול להוכיח. החומה עוד לא הושלמה. אולי יהיה להם יותר קשה, אבל הם יגיעו".
אולי ההתנגדות שלך לחומה נובעת מזה שהיא גורמת לערבים להגיע לפסגת זאב?
"ממש לא. ההתנגדות שלי נובעת מהפחד העצום, לא יכולה לתאר לך עד כמה, ממה שיקרה כאן בטווח רחוק".
חוץ מהנזק שייכנסו גורמים עוינים לבתים שיתפנו בשועפאט, אילו נזקים אחרים תביא החומה? "שלפסגת זאב נכנסים תושבי שועפאט".
האם אין סיכוי לחיים בשלום בשכונה מעורבת? שאלתי. שפתיה הדקות של ענתבי התמתחו בצחוק אדיר".שכאילו נחיה פה באידיליה, זה מה שאתה מציע."? התגוננתי. אמרתי שלא אידיליה, פשוט הרכנת ראש בפני המציאות. ענתבי לא קנתה, אמרה שמיטב הבנים נהרגו בקרבות על נווה יעקב ועטרות, "ופתאום ניתן להם הכל, נגיד להם 'קחו את הדירות שלנו, קחו הכל' – אחרית הימים, אה? אבל זו לא אחרית הימים."
איך היית מגיבה לו ערבי היה מנסה לעבור לבניין שלך?
"הייתי מנסה למנוע ממנו."
איך?
"הייתי מבקשת. יותר מזה אין מה לעשות. אין חוק שמונע מהם לבוא. לא יודעת, אתה שואל שאלה היפותטית."
בטח עבר לך בראש המצב הזה...
"לא, כי זה לא איום מוחשי. זה קורה בדירות פחות מבוקשות בצפון פסגת זאב. אנשים לא מצליחים למכור או להשכיר, אז הם מקבלים סכום נאה ומתפתים."
מה התחושה שלך כלפי מישהו שמכר לערבי?
"מבחינתי זאת בגידה בערכי המולדת. אסור לפי ההלכה למסור חלקים של ארץ ישראל."
11 אלף משפחות גרות בפסגת זאב. 1,500 הראשונות הגיעו לפני 21 שנה. אוכלוסייה שוקקת. מדרכות עם ילדים שמחבקים חלות. אנשים מצוידים בשקיות, שואלים בנייד אם צריך עוד קולה לסוף שבוע. הרבנית רבקה שמעון מאיצה בנו להגיע, שלא נתנגש עם ההכנות לשבת. אבל הריחות הנפלאים בבית מעידים שהתבשילים כבר מאחוריה. כשאתה עומד על המרפסת המרהיבה של הרבנית, מכה בך הגדר במרכז הפנים. הלוחות האפורים נראים כמו שיניים ענקיות שהצמיח ההר, חותכות את בית ספר של ענתא, לועסות את מגרש הכדורסל. פעם, כשהמעבר היה פתוח, היתה הרבנית רואה את הפועלים יורדים בוואדי ובאים לעבוד בשכונתה. כיום היא רואה רק פארסה שמתחדשת כל בוקר. ילדים זורקים אבנים על המג"בניקים שמתחפרים עמוק בג'יפים שלהם, עד שרמקול בית הספר קורא לילדים לחזור. צה"ל, כך מתברר, עדיין לא מנצח.
אישה מעודנת הרבנית. חיוכה בהיר ודיבורה רך. אומרת בנועם דברים מצמררים. "מה אני חושבת על הערבים שגרים בפסגה,"? היא חוזרת אחרי, "תשאל את הבאר שבעים כמה טוב להם עם ערבים." לפני כמה ימים, היא טוענת, התעסקו שני ערבים עם בחורה מרחוב מרידור. "מזל שהבן שלי, מאבטח בריון, ירד לעשות סדר." לה עצמה ממש לא היה אכפת לגור בשכנות עם הערבים. "שיעבדו בקרבנו, שיתפרנסו, אבל הבעיה היא נטייתם לעבריינות." וזו לא אפליה או דעה קדומה, היא טורחת להרגיע אותי. "גם ליד הרוסים, שהעבריינות פושה גם בהם, לא הייתי רוצה לגור."
מה עם העבריינות של היהודים?
"כשהייתי נערה עברתי בסלמה, בשכונת התקווה, זה היה סתם פושטקים. פה זה סכנת רצח. תבין, הערבים ממורמרים, בשנייה או ששולפים סכין או שאונסים בנות. ברור לגמרי."
נשמע שאת מפחדת.
"רק מריבונו של עולם אני מפחדת. אני נוסעת ביש"ע בלי נשק, בלי מיגון. אבל אני רואה חברות שלי שלא נותנות לבנות לזוז מילימטר."
אז יש פחד.
"הם בכל מקום, הערבים. כשגרתי בקריית משה היה לי אותם בקו .11 כשאני הולכת לבתי מלון הם המלצרים. שנים עבדה אצלי אליזבת מבית ג'אלה. עבדה טוב, אבל גם גנבה הרבה מגבות."
ערבי מפחיד אותך כבן אדם?
"לא, אבל ביחס שלי לכל גוי אני סומכת על עצת חז"ל: כבדהו וחשדהו. שמאל דוחה וימין מקרבת. ובינינו אני אומרת: לא באנו למלא את פסגת זאב בערבים." חשבת פעם על האופציה של חיים יחד?
"החיים יגרמו לזה שבסוף נעיף אותם מפה."
איך תעיפו?
"הם יהיו ממורמרים, הם יהיו עוינים, הצבא יבוא נגדם או שיגרש אותם או שיהרוג אותם."
כשבבית הרבנית מתחילה לנחות השבת, הטלפונים אצל דינה מ"טדי נכסים" עדיין מצלצלים. תמיד יש אצלה ביקוש, הבעיה היא עם ההיצע. הדירות הטובות עפות כמו טיל. מחירי דירת ארבעה חדרים יכולים לנדוד בין 150 אלף דולר ל-220 אלף , תלוי במיקום ואם יש גינה או כניסה פרטית.
לפי דינה, בין 20 ל-30 משפחות ערביות עברו עד כה לשכונה שלה. היא לא חושבת שזאת הולכת להיות תופעה המונית, אבל יש זליגה. בדיוק השבוע היו אצלה שני זוגות ערבים נוצרים. הסתובבה איתם בשטח והם נדהמו מהמיקרוסקופיות של החדרים. "הם רגילים לחיות בהאנגרים, ואני הראיתי להם דירת חמישה חדרים בגודל קוביות". העסקה לא התממשה בינתיים, ולא רק בגלל החדרים הננסיים. "אין להם את התקציבים המתאימים", מסבירה דינה. "אחד הזוגות, ממזרח העיר, הגיע עם 120 אלף דולר, ללא כל אפשרות לשלם דמי תיווך".
שאלת אותם למה הם רוצים לקנות דווקא פה?
"אמרו שנמאס להם מהבלגן. הראיתי להם דירה שגובלת באזור ערבי והם לא רצו לקחת".
למה?
"אמרו: 'זה מול ערבים, אנחנו מנסים לברוח מהם'".
יש בריחה של יהודים מהבניינים שאליהם נכנסים ערבים?
"אין בניין של יותר ממשפחה ערבית אחת. כמעט לא מרגישים אותם. הם לא באים בחמולות, לא רואים אותם ברחובות. שומרים על דיסקרטיות". אני מבקש מדינה את הטלפון של אחד הקליינטים שלה, אבל היא אומרת שעליה לבדוק איתם לפני כן. חוזרת אלי נרעשת. "הם רק שמעו את השאלה ונבהלו, אבל תלך לרחובות כמו שמחה הולצברג, נתיב המזלות, שם תמצא אותם".
בקצה רחוב שמחה הולצברג, על תיבת הדואר רשום: ג'ורג' וחנאן נאסר. קומה שנייה. חנאן פותחת לי. אין לה זמן אלי כי היא מתכוננת עם הבת למבחן, שאחזור מאוחר יותר, אדבר עם ג'ורג'. ג' ורג', 45, גרפיקאי , שמחוסר ברירה עובד עכשיו בספרייה ליד שער יפו. חנאן אשתו צעירה ממנו בארבעה חודשים, מורה. שנים גרו בעיר שלה, ברמאללה. "למה פסגת זאב? ", שאלתי . ג' ורג' אמר שזה קרוב לבית הספר של הילדים. "וגם בזמן הבלגן הזה עם הגדר יותר טוב להיות כאן".
הנאסרים מבינים במקומות שכדאי לגור בהם. שבע שנים גרו בפירנצה בזמן שג'ורג' השתלם בגרפיקה. ייתכן שהימים באיטליה היו השראה לשמות הקוסמופוליטיים של הילדים. לארה בת 14 וחצי, פיטר בן 12 ואנג'לה בת שש וחצי. לומדים בבית חנינא שמעבר לכביש. זה בית ספר של מסדר הנזירות רוזארי. גם חנאן אמם מלמדת בו. חברים? "בעיקר מהכיתה", אומר לי ג'ורג' בעברית. ומפסגת זאב? "הילדים שלי לא אוהבים לרדת לרחוב, כל היום הם במחשב", הוא חומק באלגנטיות.
בימים הנזילים האלה מנסה ג'ורג' לעגן את חיי משפחתו. לא מפריע לו שבמשך היום הם ישהו בבית חנינא, אבל הלילה טוב יותר בפסגת זאב. "החיים פה בסדר", הוא עונה כמוכן לשאלה, "אני רגיל לחיות עם יהודים ולאשתי הפלשתינית גם כן טוב פה". בחג המולד מציץ מחלונו האשוח המואר, אבל אף אחד לא מפריע לו לחגוג. נכון שהיו גם בעיות. המכונית, כאמור, חטפה, אבל הוא התלונן במשטרה ומאז לאוטו שלום.
איך הישראלים פה מתייחסים בכלל לערבים?
"אתה צריך לשאול את הישראלים. אתה הרי יודע שבמקום הזה ערבי חשוד בעיני כל ישראלי וכל שוטר".
ואיך אתה מתייחס לישראלים? מה תעשה עם הילדים שלך יביאו חבר יהודי הביתה?
"זה בסדר, אח שלי נשוי ליהודייה". אבל את ילדיו ג'ורג' לא היה רוצה לראות לכודים בנישואים מעורבים. לא עם יהודים ולא עם מוסלמים. "חתונה זה לא דבר לשנה-שנתיים. בהתחלה אולי זה בסדר, אבל עם ילדים זה לא הולך. החיים נהיים קשים. בגלל זה כל אחד לפי הדת שלו".
אז אתה פה בפסגת זאב באופן זמני, אחר כך תלך למקום של נוצרים?
"תקשיב טוב: אני קניתי פה. לא שכרתי. אני חושב לגור כאן הרבה זמן".
ג'מיל סנדוקה מוועד שכונת ראס חמיס ומחנה הפליטים שועפאט אומר שהוא ישלח כמה שיותר ערבים לגור בפסגת זאב. "גם מג'נין אני אביא אותם. אביא אותם דרך קבלנים, דרך מודעות, כי עד פה היינו טובים, עכשיו נהיה רעים".
סנדוקה חבוש בכיפת יהודה סעדו שחורה וכועס על הגדר. חושב שרק אם יאיים להציף בערבים את פסגת זאב ירתום יהודים למאבק נגדה. הוא משחרר את ההצהרות במיניבוס פלשתיני שמוביל אותנו מהמחסום בראס חמיס למחנה הפליטים שועפאט. מסביבנו, ליד המכלאה שדרכה עוברים 13 אלף איש ביום, מתארגנת הפגנת תעיוש נגד הגדר.השמש כבר באמצע השמים ושחקני יום שישי תופסים עמדות: מג"בניקים מחויכים, טרובדורים שמאלנים, צלמים עמוסים, פלשתינים-אמריקנים.
מחנה שועפאט הוקם ב-66' לאחר שירדן דרשה מהאו"ם לבנות מתקן שייקח מהעיר העתיקה את פליטי48'. שנה לאחר הקמתו כבש צה"ל את המחנה, וכיום הוא מקבל שירותים מהאו"ם ומעיריית ירושלים. שירותים? זבל זולג מהפחים לצד הדרך, עפיפון ללא רודף תלוי על חוטי חשמל, מועדון שרוף. הגדר שהולכת וסוגרת הבריחה מכאן הרבה עסקים. ברהיטי ג'ולאני מוגפים התריסים, בריח תלוי על "זכוכיות שוויקי", החמאס משגר איומים שחורים מהקירות: "בטילים שלנו נפוצץ את הגדר".
חאדר דיבש, ראש המאבק הפלשתיני נגד הגדר, מחכה לנו במשרדו שמעל אולם החתונות. הוא בן 40, יליד העיר העתיקה בירושלים. נעצר על פעולות אינתיפאדה זניחות כמו הנפת דגלים וכתיבת סיסמאות, "דברים של ביטחון", הוא קורא לזה. ישב 15 חודש בכלא באר שבע, כשחזר מונה לחבר הוועדה העממית שניהלה את המחנה. על התוכנית לבנות גדר נודע לו מאיש הקונסוליה האמריקנית. "סיפר לנו ששרון רוצה לשים גדר, אבל בוש נגד. אמר לנו: 'תשימו עורך דין, תלכו למשפט'". עכשיו קולו של חאדר מסתחרר: "אנחנו ירושלמים, נולדנו ירושלמים, תעודות כחולות. פתאום ישימו מחסום, חייל אחד יכול לסגור לנו את הדלת. זה יהיה בית סוהר יותר גדול מבית סוהר באר שבע".
אם לא יהיו בעיות לא יסגרו את המחסום.
"לא סומך על החייל. אם נפרד מהחברה שלו, אם יתעצבן, יגיד:'כוס אוחתו', יסגור מחסום".
בעיני חאדר ירושלים היא לא רק מרכז החיים. היא גם מרכז המוות. "אם המחסום סגור, המתים שלנו, איפה נקבור אותם? מה, נתחיל לשרוף? ואני כל יום יש לי מת אחד".
יש לכם שיתוף פעולה עם היהודים בפסגת זאב נגד החומה?
"לא עשינו. להם יש את הסיפורים שלהם, לנו את הסיפורים שלנו".
במשרד הביטחון לא מתרשמים מהטענות הפלשתיניות. "הגדר הוקמה תוך מזעור הפגיעה במרקם החיים של האוכלוסייה", מסרו בתגובה לדברים. "מחנה הפליטים שועפאט מחובר בפרישה אורבנית צפופה עם הכפר הפלשתיני ענתא. מרבית השוהים במחנה הינם פלשתינים שאין להם תעודות זהות כחולות, וככאלו הזיקה שלהם היא אל הערים, הכפרים והיישובים הפלשתיניים האחרים באיו"ש".
במאבק הזה שזורים חוטים סמויים. יורדים אצלנו ואצלם לשורשי הנפש, למשקעים הבסיסיים ביותר. למרות זהות המטרה חוששים ללחוץ ידיים. כל צד יודע שזו סולידריות רגעית, שברירית ומחוררת, שמחר יחזרו להיפגש משני עברי המחסום. ליעל ענתבי ברור שהתרועעות עם אנשי המחנה לא תיראה טוב במקום שנושא את שם ז'בוטינסקי. חאדר מבין ששיתוף פעולה קולני עם היהודים ירוקן את אבק השריפה מהמאבק של החמאס בחומה. וייתכן שזה הצד היותר עצוב בסיפור הזה. שתחושת העוינות עמוקה יותר, שלטת יותר מכל הזדהות זמנית.
"ישבנו בפסגת זאב", אומר חאדר, "אמרנו רוצים לראות פרחים ולא גדר, לעשות משהו בשביל האהבה, לא בשביל שנאה". והוא מנסה לשכנע אותי שאלה יותר ממילים. הנה שכונת פסגת עומר, הקרובה ביותר למחנה הפליטים. "אם רוצים לעשות משהו, עם אקדח אני מגיע אליה. ולא עשינו כלום כבר עשר שנים". מה הוא חושב על הפלשתינים שעברו לפסגת זאב? "אם ישימו את הגדר אנחנו יכולים לגור לא רק בפסגת זאב. גם בחיפה, גם ביפו, כל מקום, יש לנו תעודה כחולה".
כמה ימים לפני שנפגשנו ניסה ג'מיל סנדוקה לדבר על לבם של תושבי פסגת זאב. "כולנו תושבי ירושלים. . . ילדינו לומדים בעיר. . . פסגת זאב אינה שדרות, שועפאט אינה עזה", אמר במכתב ששלח לעורכת "קול הפסגה". בהמשך הוא מציע להם לתמוך בהצעה להעביר את הגדר לתוואי החופף את שטח השיפוט העירוני. לבוא ממש היום ולסייר לאורך התוואי האלטרנטיבי. "זאת אופציה ששומרת על בטחון ירושלים, אינה הופכת את כולנו לתושבי גבול ועוזרת לשמור על ערך הדירות בפסגת זאב".
כשאנחנו יוצאים מהפגישה עם חאדר מתחיל בחוץ ריקוד ההפגנה. צעד קדימה שניים אחורה. המפגינים מתקרבים, המג"בניקים עושים את עצמם רודפים. נסוגים. מתחתית הבמה מגיחים הילדים. זורקים את האבנים שלהם. גמרו את התפקיד שלהם. נעלמים. עכשיו תורם של המג"בניקים. מרימים את הנשק ב"שלוף". רודפים . עוצרים שניים. נסוגים. קידה ומסך. אחרי ההצגה מסתחבקים השחקנים מאחורי הקלעים. "אהלן יגאל", מצ'פח ג'מיל סנדוקה קצין מג"ב.
אבו אנואר, שבנו נדקר לפני שמונה שנים בידי מתנחל במעלה אפרים, מתחבק עם יגאל. "למה זרקתם אתמול גז על הבית שלי? ", הוא שואל בטון של "למה לא קפצתם לקפה?", ומכל ההפגנה הזאת, שברדיו מסרו עליה בכובד ראש, נשאר רק שלט מסמורטט של STOP THE WALL, תמונה מרוטה של שייח יאסין, קול מואזין מסתלסל וניחוח פלאפל בעשן זיקוקים שבולע את כל ה"אוויר הרים צלול כיין".
כמאה מטר ממחסום חיזמה,החומה חייכנית יותר."התינשאי לי?", הספיק כבר מישהו לקעקע עליה גרפיטי אדום. ממול לאדום, כשאפה ממש מתחכך בגדר, גרה חמולת אבו חליל. הגדר צמודה לבית, כביש אספלט טרי וחומה. ממש כאילו היתה אחד מקירות הבית. ארבע משפחות, 20 ילדים גרים כאן. אבי המשפחה דיב נג'יב בן ה-70 ראה את החומה "והלב שלו נהיה חולה".
אנחנו עולים לגג. אשתו רחמה אומרת שהחומה סותמת לה את האוויר. האוטו של החיילים עם הפנס הכחול שמסתובב עושה כל הלילה "וואי, וואי, וואי". הדף הדחפורים שבר לה את הזכוכיות במטבח ובדיוואן. היתה מתה לעבור לפסגת זאב, אבל חוששת שישימו אותה בבית סוהר.
הרוח מתחזקת, מנפחת את הכביסה כמפרשים. רחמה מצביעה אל השער הסגור. מנסה לומר שהוא מקטין את עולמה, אבל מה שיוצא לה זה: "מעכשיו רק אני וחיזמה ובאס (ודי) ". למטה בחצר המרוצפת נכדיה מקפיצים כדור. "מה אתה חושב על הקיר?", אני שואל את עבדאללה, בן שש, "וואללה יפה דווקא", הוא עונה לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
