"כל בחורה בדואית יכולה להצליח כמוני"
ראנייה עוקבי, רק בת 26, היא הד"ר הראשונה במגזר הבדואי. בראיון ל-nrg היא מספרת על הגשמת החלום ועל הקושי הצפוי לה עם הגברים
עבור פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון ולשעבר דיקנית הפקולטה לרפואה, אין זה המפגש הראשון עם הרופאה הטרייה. "אני מכירה את עוקבי עוד מתקופת היותה חלק מפרויקט ניצני רפואה", סיפרה כרמי. "ליוויתי אותה מקרוב והאמנתי ביכולת שהיא הפגינה. היא הגיעה למקום נכבד ביותר ואני משוכנעת שהיא תהיה רופאה אנושית, מוכשרת ומקצועית. אני גאה בה".
הרופאה הטרייה לא ידעה את נפשה מרוב גודש הרגשות שפקדו אותה הערב עם קבלת התואר הנכסף. "אני מאוד מתרגשת, מתביישת, גאה ומאושרת", אומרת ל-nrg מעריב הד"ר הטרייה, שבחרה להתמחות ברפואת נשים. "אני קצת חוששת מהעתיד, מאחר שכרגע יצאנו מהמסגרת האוניברסיטאית, ועכשיו מתחיל העולם האמיתי. זה מסקרן אך מפחיד".
האם לדעתך זאת פריצת דרך של אישה בדואית?
"אני סבורה שזוהי פריצת דרך. אני הבדואית הראשונה שעשתה את זה, ואני מקווה שאני מהווה מודל חיקוי לנערות בדואיות אחרות שרוצות ללמוד רפואה או משפטים או כל נושא אחר, שנחשב לפחות נשי באוכלוסיה הבדואית".
מעבר לזווית האישית המרתקת של ד"ר עוקבי, מציינת גאוות המגזר שאחת הסיבות שהביאו אותה למסלול הרפואה המפרך הוא המצוקה בה מצויות הנשים הבדואיות. "רוב הגניקולוגים בישראל הם גברים, והנשים אצלנו ספגו על כך ביקורות רבות מטעמי דת, ממש כמו הנשים החרדיות במגזר היהודי".
עוקבי נמנית עם בוגרי הפרויקט "ניצני רפואה בנגב", שיזמה אוניברסיטת בן-גוריון כדי לעזור לתלמידי בתי ספר תיכוניים באזור להגביר את סיכוייהם להתקבל ללימודי רפואה עתידיים באוניברסיטה. יוזם התוכנית והעומד בראשה הוא ראש המחלקה לפרמקולוגיה בפקולטה למדעי הבריאות, ד"ר ריאד אגבריה.
מהי תרומתה של תכנית "ניצנים בנגב" להצלחתך?
"ללא הפרויקט הזה לא הייתי מתקבלת. הוא עזר לחבר אותי ללימודי רפואה מכיתה י. צריך לדעתי להשקיע יותר מאמצים ולדרבן את הנוער ממש מבית הספר היסודי. צריכים להשקיע משאבים בבתי הספר הערביים בארץ, כי רמת הלימודים שם מאוד נמוכה, ואם רוצים לקדם אותם למקצועות כמו משפטים ורפואה צריך להתחיל מגיל אפס".
גם ברגע קבלת התואר לא שוכחת עוקבי להודות למי שהביא אותה עד הלום, אמא נהאדה. "אימא שלי גידלה אותנו לבדה, כאם חד הורית ל- 6 ילדים, נגד כל הסיכויים. היא עשתה כל מיני דברים שלא מקובלים באוכלוסיה מסורתית, כמו יציאה לעבודה ונהיגה במכונית. לכן היא מהווה את מודל החיקוי הכי גדול עבורי, ובלעדיה לא הייתי מגיעה למה שהגעתי."
לשאלה
עוקבי לא שוכחת מהיכן הגיעה ומרבה להזכיר את מוצאה הבדואי. "את שורשיי לא שכחתי. מבחינתי אני אמנם לא מסורתית, אולם בתוך תוכי אני מאוד מכבדת את המסורת הבדואית והתרבות שלנו שהיא תרבות ייחודית ואצילה".
מה תאמרי לנערה בדואית צעירה, שניצבת בצומת הדרכים בין הקידמה למסורת?
"אומר לה ללכת בעקבות החלומות שלה והרצונות שלה, ולא לחשוש. אומר לה לא להישבר, למרות כל הקונפליקטים שיש בפני נערה בדואית ועל אף הקושי, חלומותיה יכולים להתגשם, זה אפשרי ופשוט צריך לדבוק במטרה".