תחילת הסוף
גיל סלומון סבור שבג"ץ טעה כאשר התיר ליגאל עמיר להביא ילד. גם לנאורות צריך לשים קווים אדומים
ובכן , יגאל עמיר אינו ככל האסירים. כדאי להזכיר כי מדובר בישראלי שחי בקרבנו וירה בקור רוח מקפיא שלושה כדורים לתוך גבו של ראש ממשלה במדינת ישראל, ובמי שפגע פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית. מעבר לכך, לפני מספר שנים אף נחקק חוק בכנסת אשר לא מאפשר לקצוב את עונשו של עמיר, וזאת בניגוד לכל אסיר אחר.
לרוצח ראש ממשלה לא מגיע להקים משפחה. גם בדמוקרטיות האחרות איני רואה מצב בו היו מאפשרים למתנקשים במנהיגים את הזכות הזאת. רק אצלנו, "בדמוקרטיה הנאורה", החלטה שכזאת חולפת במינימום התייחסות, שלא לומר באדישות.
ומה על הילד שיוולד? בהחלטות רבות של בתי המשפט בארץ טובת הילד עומדת לפני הכל, לעתים אף בניגוד לחוק היבש. נדמה כי במקרה זה טובתו של מי שעוד בטרם נולד כבר הפך לשנוא נפשם של רבים לא נלקחה בחשבון. הילד יאלץ לסחוב מיום היוולדו את נטל זהות הוריו, לעולם לא יחיה עם אביו ובסבירות גבוהה יהפוך למטרה של רבים בשל האב.
להגן על עצמנו
ביום בו הוחלט כי לעמיר יהיה ילד, קשה שלא להיזכר באותו מונולוג מטורף של רמי הויברגר ב"חמישייה הקאמרית". הויברגר, בתפקיד יגאל עמיר בעוד 20 שנה, הראה תמונה שאז נראתה דמיונית - עמיר ישוב על כורסא, מסתלבט על העולם, חופשי ומאושר. אותו קטע ששודר לפני מספר שנים עורר דיון ציבורי, אף מעטים חשבו כי קיים סיכוי שהדמיון יהפוך למציאות. נדמה כי ההחלטה של בג"ץ מקרבת את היום הזה.
התייחסות לעמיר כאל אסיר מן המניין מסמנת את תחילת הסוף. השבוע
חוקי יסוד במדינה דמוקרטית אינם חסרי גבולות. גם לנאורות יש לשים קווים אדומים שאין לחצות אותם. יש מקרים רבים בהם המדינה מעדיפה את ביטחונה על פני שימור הדמוקרטיה, כך גם במקרה הזה, עלינו להגן על עצמנו, על החברה הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
