בחור כארז
יהונתן גפן על השתיקה הנפשעת שמלווה את פרשת האונס בבסיס חיל האוויר ועל הצורך לצלוב את ''האשם המיידי''
היה לי מוזר שאלוף-משנה בקבע יבקש להתייעץ עם סגן מושתן שלא נשאר בצבא אפילו דקה אחת יותר מדי, ומי שהרוויח מהשחרור שלו זה בעיקר הצבא.
מי שהפגיש בינינו היה גיסי האהוב צפריר, שהכיר אותו מגיל אפס וגם הוא שירת כטייס וכמפקד בחיל האוויר.
כשהצעתי לארז להיפגש בקפה האהוב עליי הוא הביע חשש שאנשים עלולים לצותת לנו. הרגעתי אותו. הנרקיסים בביצה הצפון תל-אביבית מאזינים רק לעצמם.
אני הכרתי בחורים כמו ארז. בחורים כארז, צנועים וישרים ושומרים על הפרטיות שלהם בכספת מוצפנת שאיש לא יפרוץ. והדבר הראשון שלמד אלוף-משנה ארז מאז פרשת הילדה והחיילים הנפשעים שהיו איתה, הוא שבמקום הזה, בזמנים החושפניים האלה, אפשר ברגע אחד וללא אזהרה לצלול פה למקומות האינטימיים ביותר בנבכי נשמתך, לסכל אותם נקודתית וגם אלה שמסביבך יכולים להיפגע רק משום שהם היו שם.
העיתונות הכתובה והמצהיבה מיום ליום לא עוזבת לרגע אותו ואת משפחתו בחיפושים אחרי פרטים עסיסיים, כולל החצי-איומים הידועים של כתבים נמוכי מצח: אם אתה לא תדבר אנחנו נספר את מה שאנחנו יודעים.
ארז אולי יודע להטיס מטוסי אף ולהיות לוחם נועז ומפקד נערץ, אבל הוא ממש לא יודע להתמודד עם הטרור התקשורתי שארב לו פתאום בכל פינה אפלה.
לפני הפגישה שאל ארז אם אכפת לי שגם אשתו תבוא איתו. מובן שהסכמתי ובמשך כל הפגישה ראיתי כמה היא חשובה לו ומנחמת את הגבר השתקן הזה, שלפתע נקלע לקרב האווירי המכריע של חייו: הקרב על כבודו ועל כבוד חייליו. אבל נגמר לו הדלק וכבר אין לו תחמושת, והוא יודע שזה בדיוק הזמן לנטוש את המטוס. אבל לך תדע לאילו ידיים תיפול וכמה יציקו לך בחקירות, למרות שכעת ברור שלא ידעת דבר וחצי דבר על המתרחש בבסיס "הדרומי" שלך, וזה כנראה "הפשע" היחידי שלך.
"זה הורס אותי לגמרי," אומר ארז. "אני המפקד של הבסיס הזה, אני אמור לדעת מה קורה פה, לא? וכשכל כך הרבה חיילים מנהלים יחסי מין סדרתיים עם קטינה אני פשוט לא יודע על זה".
אבל אתה הזמנת את המשטרה הצבאית, אני אומר לו.
"כן, היה לי איזה חשד על שימוש בסמים בבסיס והזמנתי מצ"ח, והם עלו על הילדה ששוכבת עם החיילים ופתאום זה התפוצץ לי בפנים, ולמרות שלא ידעתי דבר וחצי דבר אני חייב לקחת אחריות כי זה קרה בבית ש ל י, בחצר האחורית ש ל י".
פתאום כולם נגררו לפרשה הזאת. ההורים של ארז, אשתו, שלושת ילדיו, רכלני עיתונות שמחפשים סנסציות ופוסט-פמיניסטיות, קורבנות המהפכה, שמשתמשות בטרגדיה של ילדה מסכנה ולא מאוזנת עם הורים שכנראה גם הם לא תופסים עד כמה נורא המעשה הקבוצתי שנעשה בבת הקטינה שלהם.
"מחכים שאני אגיד משהו, אבל מה יש לי להגיד? אין איש שמצטער כמוני על שהייתי האחרון שידע על המעשים הנתעבים האלה, ומה שצריך לעשות עכשיו זה להיות מעשי, לחקור כיצד דבר כזה יכול להתרחש ולדאוג שיותר זה לא יקרה שוב לעולם. אתה קם בוקר אחד ופתאום מרגיש
אני מציע לו לדבר, וכשהוא שואל עם מי, אני אומר לו: "עם כל מי שרוצה לשמוע, הכי טוב להתחיל אצל מוטי וירון".
"למה?".
משום שכשמתרחש עוול, לדעתי תמיד מוטב לדבר עליו. על דברים טובים תמיד אפשר לשתוק ולהמשיך הלאה.
למרות שאני מבוגר ממנו ביותר מעשור, גם ארז גדל בסגנון חיים ובזמנים שבהם אנשים לא מדברים, לא על כל דבר, לא עכשיו בבקשה, זה מפריע למנוחת השכנים, הם כבר לגמרי התרגלו לחיות בשלום עם אידיאלים נאצלים, כשמתחת לדשא הירוק תמיד נערמים הרבה סודות ושקרים.
כמי שגדל במושב ששמו "מה יגידו", אני יודע שבתנועת המושבים היו הרבה תנועות מגונות ויש דברים
שלא מדברים עליהם אף פעם. לשתוק ולכבוש את ההר. הקיבוצים תמיד היו ללא רבב בתקופת ילדותנו. עד לפני כמה שנים איש לא חשב שיש צרות בגן עדן ופשעים בין חדר האוכל למטעים. במשך תקופה ארוכה, המשותף לקיבוצים ולכנסיות הקתוליות היה שיש דברים שמוטב לשתוק אותם למען האמונה וצדקת הדרך, למרות שעד היום איש לא יודע לאן בדיוק אנחנו הולכים.
רק בשנים האחרונות מתפרסמת מדי פעם ידיעה על אונס אכזרי או על פדופיל פעיל בקיבוץ זה או אחר. כשנחשף הפשע אכן יש כמה חברים שמדברים, וכמובן רובם לא ידעו ולא שמעו, אבל אחר כך חוזרת הפושעת הגדולה ביותר - הגברת שתיקה.
האם ייתכן שגם ארז, כמוני, למד שיש דברים שצריך לטפל בהם בשקט ורק כעת הוא יתחיל להבין שהשקט עוזר בדרך כלל רק לטיפשים ולרעים?
אני בטוח מעל כל צל של ספק שארז לא ידע שיש בבסיס שלו וירוס בצורת בורדל קטן, שקל מאוד להחביא אותו. אחרי שהעסק נחשף ארז עשה את הדברים הנכונים והאמיצים ביותר-הוא היה הראשון שסיפר להוריה של הילדה על פעילותה המוגזמת בבסיס וביקש מהם לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי צפוף. הוא הקים מיד ועדת חקירה שבעקבות מסקנותיה יישפטו האשמים וייענשו.
בלי שאף אחד יבקש ממנו, הוא לקח אחריות על משהו שהוא לבטח אחראי לו. אבל לדבר על זה, זה קשה לו. לא עכשיו. ואחרי הניסיון שלו עם התקשורת התוקפנית הוא מעדיף לדבר עם אשתו ואיתי ולא להיחשף משום שהוא פשוט לא מסוגל נפשית לעשות את זה.
אבל לא הכל היה פסול בחינוך האידיאולוגי שקיבלנו. כמוני גם ארז ינק מילדותו שאדם אחראי לא רק למעשיו, אלא גם למעשיהם של אלה שהוא אחראי עליהם.
ועדת החקירה עדיין קבעה את חפותו המלאה, אבל הוא כבר ניסח מכתב פיטורים שלפיו הוא מרגיש חובה מוסרית מקצועית ופיקודית מהמעלה הגדולה ביותר לקחת אחריות מלאה על כל מה שקרה בבסיס שהוא היה מפקדו, גם אם יוכח שהוא חף לחלוטין ושהתנהגותו כמפקד וכאדם היתה ללא רבב.
אנחנו חיים לצערנו במדינה שכיהנו ומכהנים בה הרבה גנרלים ושרים בכירים שנחקרו ושנפתחו נגדם תיקים במשטרה. המשפט הראשון שהם אומרים בדרך כלל הוא "שופכים את דמי". כל מי שאמר את המשפט הזה עד כה נמצא אשם עם קבלות. ארז אמר שהוא לוקח אחריות מלאה על משהו שהוא לא אשם בו, ושופכים בששון את דמו. רק כדי למצוא אשם מיידי, רק בשביל שתהיה משבצת סנסציונית בעיתון או בטלוויזיה. רק בשביל הקטע.
משום שאני מכבד את רצונו ואת אופיו, אני לא מצטט יותר מדי מהשיחה שהיתה בינינו בקפה התל-אביבי, שגם הוא שוקק נערות שרק אלוהים והאמהות שלהן יודעות בנות כמה הן בדיוק.
אבל בין המשפטים הקצרים של האיש הישר והצנוע הזה, אני מבין שהוא נחוש בדעתו לקחת אחריות מלאה על מה שקרה ולפרוש מהבסיס שבו השקיע את כל כישוריו, וכואב לו מאוד שייקח עוד הרבה זמן עד שכתם פרשת הקטינה ומנצליה הנבזיים יימחק ותוחזר ליחידה הגאווה האבודה שלה.
הוא לא אומר לי את זה בבירור, אבל נראה לי שהוא פשוט מרגיש שזה זמן טוב להשתחרר מהצבא. הדבר האחרון שארז רצה זה להיות מרוח כל יום בעיתון או בטלוויזיה: הפרצוף שלו, בטשטוש הטייסי הידוע, ומתחת הכיתוב "אל"מ א', מפקד בסיס האונס", למרות שעד כה ברור לגמרי ששום אונס לא התרחש שם, ושאם מישהו נאנס שם זה היה ארז, שגורל אכזר וארץ חושפת יושביה התחילו לפרסם על בסיס יומי תמונות שלו וידיעות עליו, רובן חסרות שחר, שהפכו אותו בן לילה לדבר שהוא הכי לא רצה להיות - הנינט של חיל האוויר.
אני סובייקטיבי לגמרי כשאני מסכם את זה: שמחתי לפגוש את ארז, וכבר הרבה זמן לא פגשתי גבר, ועוד טייס, שהוא כה נטול פוזות, כה ישר ולוקח ללב. ואם אולי יש גם לי איזה חלק מזערי בגיבוש החלטתו האישית של אל"מ א' להפסיק להיות אות, לפרוש מתפקידו, להשתחרר מהצבא בגיל 44 ולהבטיח אושר ואינטימיות לו ולמשפחתו, אני חושב שבהחלט היה לנו כדאי להיפגש לקפה קצר ומריר, ולדבר על זה, לאור היום הקיצי הבוהק ובלב העיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
