אז למה מתכוונים כשמדברים על עוני?
משה פרל לא מעודד. לדעתו פחות משאבים יתועלו לחיפוש פתרונות לעוני, אלא יוקדשו לשנות את ההגדרה שלו
ובכל זאת יצאתי מכנס קיסריה לא מעודד. למה? משום שברור לי שהדבר הבא בשיח על הבעיות החברתיות שלנו ילך בשנה הקרובה לכיוון של הגדרת העוני עצמה. פחות ופחות משאבים יתועלו לחיפוש פתרונות לעוני, ויותר משאבים יוקדשו לניסיון לשנות את ההגדרה שלו.
היום נוהג הביטוח הלאומי להגדיר אדם ישראלי או משפחה ישראלית כעניים על-פי עקרון היחסיות. בודקים מהי ההכנסה שמחצית הישראלים נמצאים מעליה ומחציתם השנייה מתחתיה. מחלקים אותה בשניים ושמים שם קו. קו אדום. מי שמוצא את עצמו מתחת לקו הזה זוכה בתו העוני. נכון לעכשיו, אחד מ-5 מאיתנו מסומן.
הכלכלנים לא מתעניינים כל-כך בשאלה אם הסכום הנקוב בקו האדום הזה מספיק כדי למלא את המקרר המצולם בערוץ 2 או לא. מבחינתם, הסיפור החשוב הוא הפערים ולא המצב האבסולוטי. זה יוצר בעיה מסוימת, כי אם למשל כולנו מתקדמים ברמה הכלכלית והשכר החציוני מעולה, כך שמחצית ממנו משאירה אופציה לרמת חיים נאותה, עדיין מי שנמצא מתחת לקו יוגדר עני. הרעיון שעומד מאחורי ההשקפה הזו אומר שאם אתם חיים בקהילה שכולם בה מיליארדרים ורק אתם מיליונרים, תרגישו עניים. יהיה לכם רע.
לא כל הכלכלנים מאושרים מהשיטה הזו. ביבי נתניהו, למשל, וגם סטנלי פישר, חושבים שמשחקי הסטטיסטיקה האלו מוגזמים ומסורבלים. מבחינתם צריך לקבוע סל מצרכים ושירותים בסיסי, לחשב כמה כסף צריך כדי לרכוש אותו, ולקבוע בפשטות שמי שיש לו את הסכום הזה איננו עני ומי שאין לו - עני.
הגישה שלהם נקראת הגישה האבסולוטית, והיא זו שרבים יתחילו לנסות ולקדם. למה? משום שאם מודדים את העוני בגישה האבסולוטית, רואים שב-10 השנים האחרונות דווקא השתפר מצב העוני בישראל.
אמנם בין השנים 2004-2001 הוא הורע, אבל זה בגלל שהיה אז מיתון קשה וגם גל קיצוץ קיצבאות. למעט חלון הזמן הזה מצב העוני השתפר, וכך גם יקרה השנה ובעתיד הקרוב אם הצמיחה תימשך ואנחנו באמת נתחיל למדוד את העוני לפי השיטה האבסולוטית.
השיפור הזה יהיה פיתוי גדול מספיק, כדי להביא את הממשלה לשנות את שיטת המדידה ולפתור באמצעות תעלול כזה את בעיית העוני. זה יוצא די זול. האמת היא שזו תהיה טעות גדולה, כי מה שבאמת הורס אותנו זה לא העוני, כפי שאנחנו מנהלים את הדיון בו, אלא הפערים. הבעיה האמיתית והקשה ביותר של המשק שלנו היא הפער ההולך ומתרחב בין העשירונים העליונים לתחתונים.
זה לא שצריך לזלזל בעובדה שיש עניים שקשה להם לרכוש מצרכי יסוד. אולי אפילו העניים עצמם מוטרדים יותר מהשאלה איך מממנים לילד את הטיול השנתי או ספרים לבית-הספר מאשר מסוגיית הפערים. אבל בראייה מערכתית, הפערים הם איום של ממש - והוא קיומי. אם מישהו בירושלים יתפתה לפתור את בעיית העוני באמצעות שינוי ההגדרה, בעיית הפערים לא תוצף בכל פעם שמתקיים דיון בעוני. וזה עלול לעלות לנו ביוקר.
2. סיכוי מסוים שהפוליטיקאים לא יוכלו לשנות את הגדרת העוני מגיע מכיוון מפתיע: סקר שערך צוות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות ד"ר מומי דהן, לקראת פורום קיסריה. הסקר דרך על היבלת הכואבת ביותר בשיח החברתי אצלנו: מי לעזאזל אשם? מי אחראי לעוני?
האמריקנים, למשל, משוכנעים שכאשר באים לחלק את האחריות על מצבו של הפרט בינו עצמו לבין גורמי-על שאינם תלויים בו, צריך לשים את הדגש על הפרט עצמו. 60% מהם סבורים שאנשים חיים בעוני כי הם עצלנים. רק 40% סבורים שסיבת העוני איננה קשורה לעצלות של האינדיבידואל, אלא לנסיבות אחרות.
האירופים, לעומת זאת, הפוכים בדיוק. 74% מהם סבורים
ואיפה עומד הציבור הישראלי? כמדינת חסות של ארצות הברית,הנטיה היא לחשוב שרובנו חושבים אמריקה. התוצאות של סקר המכון לדמקרטיה הפוכות. 69% מהישראלים חושבים שהסיבה העקרית לעוניו של אזרח ישראלי היא נסיבות שאינן קשורות אליו כלל.
רק 19.9% סבורים שעניים "לא מתאמצים", ולכן הם חיים במחסור. אם המספרים האלה אותנטיים, יהיה קשה לקבוצה ה"אמריקנית" בקרב כלכלני ירושלים להוביל את מדידת העוני ואת הגדרתו לגישה האמריקנית האבסולוטית. רוב הציבור אצלנו, עד כמה שזה יישמע מפתיע, חושב אירופה.
3. הגישה המפרגנת הזו מתעמעמת כשבאים לחפש פתרונות. 87.5% מהציבור חושבים שהממשלה משקיעה פחות מדי כסף בפתרון בעיית העוני. כלומר, הרוב המוחלט של הישראלים חושבים שצריך להעביר עוד כספים ליעדים שונים הקשורים למאבק בעוני. אבל זה לא מפריע לרוב לא פחות מרשים (61.8%) להודיע שהוא לא מוכן לשלם עוד מסים על מנת להקטין את העוני בישראל.
פורמלית, זה לא בלתי הגיוני. הציבור אומר לממשלה: תתחילי לטפל בעוני ברצינות ותשקיעי בזה משאבים, אבל אל תעזי לבוא אליי לכיס. תסתדרי עם מה שיש לך. מעשית זה לא פשוט, כי אם הסכמנו שהפתרון טמון בפתרון בעיית הפערים, לא יעזור כאן אקמול בצורה של קצת כספי העברה לכיסם של העניים. מה שדרוש הוא פרויקט לאומי ענק, שייצור שוויון הזדמנויות אמיתי. זה יעלה כסף. הרבה כסף.
היות שהציבור לא מוכן לשלם את הכסף הזה, אבל דורש מממשלתו להניע מהלך, ברור לגמרי שעומדות בפניה שתי אפשרויות בלבד: או שהיא מתעלמת ובעיית העוני הולכת ומתעצמת, או שהיא שולחת את ידה למקורות היחידים שעומדים לרשותה: תקציב הביטחון, תקציבי המגזר הציבורי והמונופולים הלאומיים.
אבל רגע, הרי בדיוק במצב הזה עמדה הממשלה בתקופת סילבן שלום באוצר ואחריו נתניהו. היה משבר, הציבור לא היה מוכן לשלם עוד מסים, והיא היתה חייבת להחליט ממי לקחת. הבחירה היתה אז חדה ובינארית להחריד - לקצץ קיצבאות לעניים, או לקלף שומנים מהמונופולים, המגזר הציבורי והביטחון. זוכרים מה החליטה הממשלה? היא בחרה לכסח את העניים, כי לא היה לה כוח לאפשרות השנייה. מישהו חושב שמשהו השתנה?
נא להמתין לטעינת התגובות
