"כשהחלה החופה חיפשתי את הילדים שלי"
לפני 4 שנים נרצחו מתן ונועם, ילדיו של אבי אוחיון, ואמם רויטל בפיגוע בקיבוץ מצר. לפני שבוע נישא אוחיון בשנית. במונולוג חשוף הוא מספר על הקשיים
איכשהו ידע מיד. יצא אל הלילה, רועד בכל גופו. חברו הטוב שהתלווה אליו נהג ברכב במקומו. הם נסעו במהירות אל בית הגרושה והילדים בקיבוץ מצר. "הדלקנו רדיו. היה משחק כדורסל. ופתאום פריצה בגלי צה"ל, שדיווחה על מחבל שחדר לקיבוץ מצר. אני זוכר שצרחתי. אחר כך הייתי שקט מאוד. ניסיתי להיאחז במשהו. 'זה לא חייב להיות הבית של נועם ומתן'. 'אולי קווי הטלפון קרסו והאפרכסת נפלה מהיד'. 'ואולי הילדים צעקו ובכו מתוך שנתם'".
הם עברו את פרדסיה הירוקים של חדרה. האוויר היה צלול וריחני. בתוך מחצית השעה הגיעו לקיבוץ. "הצבא הציב מחסום בשער ולא נתן להיכנס כי המחבל עוד לא נתפס. שלוש שעות ארוכות, איומות, עמדנו בחוץ וחיכינו. ניגשתי לכל מי שהיה בשטח. התחננתי בפני החיילים ואנשי האבטחה, ניסיתי לדובב עיתונאים שאת חלקם הכרתי. לאט לאט התחיל דיבור על מישהו שיש לו שני ילדים קטנים בפנים והוא מסתובב ליד השער ולא נותנים לו להיכנס.
"קצין בכיר ניגש אלי. שאל איפה בדיוק גרים הילדים ומי היה בבית. נתתי תיאור מדויק של המשעול. ליתר ביטחון גם הוספתי את השכנים. לפי הבעת פניו הבנתי שאנחנו מדברים על אותו הבית. הקצין הלך לבדוק, וחזר מיד ואמר לי בשמחה, 'שמע, אתה צריך להודות לאלוהים שזו לא המשפחה שלך, כי מצאנו אמא ושתי בנות מתות'.
"צעקתי צעקה גדולה. אמרתי לו, 'לך תבדוק היטב. כי לשני הבנים שלי היה שיער ארוך והם כל כך יפים. יפים כמו בנות'. שוב הוא הלך, ושוב חזר. והפעם לאט. וכשראיתי את ההבעה שעל פניו נפלתי על האדמה".
מדינה שלמה נרעדה כשאבי אוחיון רכן על קברי ילדיו הפעוטים ואמם, שנרצחו בפיגוע במצר. קהל אלפים ליווה את האיש השבור והמרוסק הזה שהספיד את כל בני משפחתו. שלוש שנים וחצי, קשות ורעות, חלפו עליו מאז. אבל בשבוע שעבר נפתח פרק חדש בחייו כשנישא מחדש לבת זוגו לילך. שמחה גדולה היתה בחתונה של אבי אוחיון, ודמעה שלא פסקה. על הילדים שלא זכו, על הגעגועים האינסופיים וגם על השיקום והתקווה שצמחו מחורבות חיים קודמים.
אוחיון, 38, בעל חברת ההפקות "מתנועם" (שילוב שמות הילדים, מתן ונועם ז"ל), שנוצרה "כדי לעבוד עם אנשים שמחים", הזמין לחופתו את החיים והמתים. והם באו כולם. הילדים שהיו והילדים שיהיו. ועמדו נפקדים-נוכחים לצד החתן והכלה. "שבוע לפני החתונה לילך ואני נסענו לרב בן ציון מוצפי שחיתן אותנו", אומר אוחיון בשקט. "ישבנו מולו ולא העזנו לשאול את מה שרצינו לדעת. והרב אמר בפשטות, 'הם יהיו שם, שלושתם. ואל תפחד'.
"כשהחלה
לאחר ארבע שנות נישואים וסיפור גירושים מהיר, עברו רויטל והילדים מפרדס חנה אל קיבוץ מצר. שלושה חודשים בלבד הספיקו להתגורר שם. "ההחלטה על הקיבוץ היתה מהשיקולים הכי מגניבים", נזכר אוחיון. "מתן היה אמור לעלות לכיתה א', והיה באזור בית ספר מצוין. ובחצר הבית היו מתקנים של גן שעשועים ישן, ובריכה ודשא שלא נגמר".
אבל בשבת האחרונה הילדים היו בתל אביב. "וזה היה סוף השבוע הטוב ביותר שלנו ביחד, מאז הפרידה", הוא דומע. "בדיוק עברתי דירה, סוף סוף היה לי חדר מיוחד לילדים. וסידרנו את כל החפצים בארון החדש. ירד גשם, אבל אנחנו יצאנו לבריכה המחוממת, והלכנו לאכול בחוץ, ולמחרת היינו כל היום בפיג'מות והתחבקנו וציירנו והכל היה שמח ומלא אהבה".
ולמחרת הם חזרו לקיבוץ. ובלילה מתו. לילה ארוך וחשוך, כי כוחות הביטחון ניתקו את זרם החשמל כדי להקשות על נתיב הבריחה של המחבל. הושיבו את אוחיון בחצר הבית, מחוץ לדלת, כדי להוציא את הגופות לפני שייכנס. "וכל אנשי הקיבוץ סגורים בבתים, בהיסטריה, כי לא ידעו אם נגמר. ורק אני והחבר שלי ערן, וירון, האח של רויטל, נכנסנו לבית.
"זה היה הבית של הילדים שלי. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. שרר בלגן גדול. שאריות של הזיהוי הפלילי, סימנים של אבקה לטביעות אצבעות, מזרקים ותחבושות של מד"א, וחורים של הכדורים מעל המיטה של הילד. והדם שנספג במיטות. וחתכים גסים בשמיכות, במזרונים, בכריות ובדובונים של הילדים שלי, כי לקחו את כל מה שהיה בו דם כדי לבחון וכדי לקבור. וליד כל זה חיים רגילים. דובי מתחת למיטה, וחצי מעדן חלב. חולצה זרוקה על כיסא. ומנורת לילה צבעונית.
"אפשר היה להבין מה התרחש שם. שני מוצצים נשארו על המיטה של נועם. כי נועם הולך לישון עם מוצץ אחד בפה ומוצץ אחד ביד. רויטל חטפה אותו מהמיטה וקפצה איתו על מתן. הכל קרה על המיטה של מתן, בפינה הקטנה. שלושתם מכווצים, מבועתים. לשם היא נדחקה עם הילדים שלי. ושם היא ניסתה להגן עליהם. זו היתה התנוחה שבה מצאו אותם אחרי המוות. שלושתם, חבוקים וכרוכים".
עד למחרת בבוקר נשאר אוחיון בבית. ישב בסלון לאור נרות כי לא היה חשמל. "והיה שקט מוחלט. נרדמתי והתעוררתי ונרדמתי. הגיעו אחותי וגיסי וחברים. ואחר כך היתה הלוויה, באיחור של יום אחד, בקריות, בצור שלום. אחרי הטהרה, לפני הקבורה, נכנסתי לראות את הילדים שלי בפעם האחרונה. למתן היתה תחבושת ענקית על הפנים שכיסתה את כל אזור הפה והאף, ולנועם היתה תחבושת ספוגה על העין הימנית.
"חיבקתי אותם והם היו קפואים. עדיין יפים, יפהפיים, אבל קפואים. זו היתה חוויה מסמרת שיער. כי כלום לא השתנה אצל הילדים שלי. אותו האף, אותו השיער הארוך, אותן הלחיים. אבל אני חיבקתי וליטפתי ילדי פריזר. באותו רגע החיים נשאבו מתוכי וקפאו גם הם. לא יכולתי להכיל את הזוועה.
"אני זוכר שדיברתי קצת בלוויה. סיפרתי על רויטל, מתן ונועם. הקצת הזה הפך מאז למילת מפתח. כי הם אינם, ועכשיו הם תלויים רק במה שאספר עליהם. וכמה שאספר עליהם יהיה תמיד קצת ולא מספיק".
ישבו שבעה בבית הוריה של רויטל בקריית מוצקין. כחודש לאחר מכן נסעו לפנות את הדירה בקיבוץ מצר מחפצי האם והילדים. "רצינו לחזור לשם. לשבת קצת. לראות את החדר. אף אחד לא נגע בבית. הכל נשאר אותו דבר. אני זוכר שישר נשכבתי על המיטה של נועם. לא הפסקתי לבכות ולא הצלחתי להתרומם.
"ניסיתי לארוז, לפתוח מגירות וארונות, ושקעתי. כי זה למצוא חולצה של ילד, ולמות. וצעצוע, ומוצץ. וכל ציור היה חיים שלמים. ביחד צבענו אותו, וביחד חיברנו את המדפים, ושמחנו על הארון הגדול, החדש. פרצי הצחוק של הילדים, ההתלהבות שלהם, היו בכל מקום בבית. צרחו מכל פינה. והצעצועים שלהם ערימות-ערימות. ליד המיטה. מתחת למיטה. בחדר השינה. במטבח ובחצר. את הכל אספנו וסגרנו בשקית ותרמנו לגני ילדים".
מה לקחת הביתה?
"דובים, שניים, וספרים לפני השינה, במיוחד 'מכתבים מפליקס'. וזוג פיג'מות. עד היום הן איתי. בארון. וכל יום, ולפעמים גם כל שעה, אני מוציא ומריח".
אין דרך נעימה לתאר את מה שהגיע לאחר מכן. אוחיון פשוט כיבה את האור לשנתיים. "אני חושב שלא הרגשתי כלום. לא יצאתי מהבית. לא חזרתי לחיים פעילים בשום צורה. זה התחיל בגלל שלא הייתי מסוגל להירדם. בלילה ראיתי טלוויזיה, ושיחקתי בפלייסטיישן, ועברתי למחשב ושוב חזרתי לטלוויזיה. ובבוקר חיכיתי שאתמוטט כדי שארדם מיד, ולא יהיה לי זמן לזכור ולהתמודד.
"הייתי בהסחה. במקומות הכי שטוחים. אם העזתי להציץ, לקפוץ רגע החוצה, הייתי מתחיל לבכות. בכל מקום, בכל שיחה, בכל מפגש. זה היה לגמרי בלתי נשלט. הקפדתי לסגור את הבית ואת הווילונות ואת האור. לא היו לי חיים. היו הבלחות.
"בכל בוקר קמתי והסתכלתי החוצה, וראיתי שיש שמש בחוץ. כאילו, איך יכול להיות, איזו חוצפה! הילדים שלי מתים והשמש זורחת. ואז הייתי בוכה, ומעלה במחשב את התמונות של הילדים, ועובר עליהן שוב ושוב ושוב. והיו תקופות שלא יכולתי לראות תמונות, כי פחדתי נורא שלא אזכור אותם כמו שהיו. חיים. כולם אמרו לי 'אתה חייב טיפול. טיפול יעזור לך לשכוח. יעניק לך כלים להרגיש טוב יותר'. אבל אני לא רציתי להרגיש טוב יותר. ולא רציתי לשכוח".
"הגעגועים שרפו. אכלו בי כמו תולעת איומה עם תיאבון בריא. געגוע נספר בשעות, בימים, בשבועות. אומרים 'הזמן עושה את שלו'. אבל כל יום שעבר היה יותר גרוע. כי הוא הצטרף לשמונה חודשים ושלושה שבועות וחמישה ימים וארבע שעות. ככה סופרים. וכל דבר קטן מצית את הכאב. היו לנו במקרר המון שקיות של שוקו. אחר כך עברנו לבקבוקי שוקו עם הפקק הנשלף. ככה מתן ונועם אהבו. את מתארת לעצמך מה זה לעבור אחר כך בסופר, במחלקה למוצרי חלב? ואמא שלי הוציאה מארוחת השבת פסטלים מיוחדים שהיתה מכינה במיוחד למתן. והפסיקה לבשל סלק, כי נועם היה היחיד שאהב סלט סלק.
"עליתי לרכבת, ראיתי חיילים ובכיתי. כי הרגשתי שתקופת הגיוס של מתן ונועם נשדדה ממני. וכשאני רואה ילד בן שש עם תלתלים רץ ברחוב, אני עוצר וממתין לו שיסתובב. כי אולי הוא נורא דומה למתן. ואולי זה מתן בעצמו. פעם תלו שלט פרסומת על גג בניין גבוה בתל אביב. ילד קטן עם תלתלים שדגמן חיתול של האגיס. ואני הייתי הולך לשם יום-יום. עומד בצומת ובוהה. כי התמונה הזו היתה בול מתן. שלוש שנים וחצי עברו, ואני יודע בדיוק איפה כל הבליטות והקימורים והשקעים והקמטים בגוף של הילדים שלי".
קולו של אוחיון, עצור ומאופק, מתרסק פתאום. "ואני עדיין מלטף בדמיוני את האצבעות של הידיים והרגליים שלהם. ומריח את השיער ואת השמפו. ואני מתגעגע כל כך".
למה במיוחד?
"ללהיות אבא. להדדיות של הנתינה והקבלה. מתן ונועם הגדירו אותי. מהרגע שהפכתי לאבא, כל דבר שעשיתי השפיע עליהם ועלי. חברים בעבודה הכירו אותם מהתמונות. ראו אותי מדבר איתם בטלפון. אמרו לי 'איזה חיוך אידיוטי מרוח לך על הפנים כשאתה משוחח איתם'. כתב מחברת החדשות אמר לי פעם, 'הפנים שלך משתנות לגמרי כשהילדים מתקשרים'. והם התקשרו הרבה. על הצג הופיע השם 'מתנועם'. והיה לי 'הלו' מיוחד רק עבורם. ויום-יום הבאתי את התמונות שלהם לעבודה, הנחתי על המוניטור בתחילת המשמרת, ובסיומה קיפלתי ולקחתי בחזרה".
"כשילד מת, תאריכים הופכים לימי זיכרון. חגים, ימי הולדת, ימי ביקור, וגם ה-1 בספטמבר. בקיץ האחרון של מתן תכננו לעטוף ספרים לכבוד כיתה א'. וחשבנו על המפגש הראשון עם המורה. ועל ההתרגשות הגדולה במעבר הזה, הדרמטי, בין גן חובה לבית ספר. והנה ה-1 בספטמבר מגיע מדי שנה, וכל הילדים הולכים לבית הספר. כולם, חוץ מנועם ומתן.
"מתן היה ילד רגיש. אוהב. מחבק. היתה לו יכולת נדירה להעניק חיבה. הוא אהב פרחים וטבע ובני אדם. כולם רצו לבוא למתן הביתה. ואני זוכר שפעם הוא אמר לילדים שמי שרוצה לבוא אליו שיביא שקל. חשבתי שיהיה רופא. ונועם שמר על מתן למרות שהיה צעיר ממנו בשנה. היה מגנט. הולך הצדה ומחכה שהקסם שלו יעבוד. מתן היה אהבה גדולה ונועם היה הבטחוניסט. הוא הגן על מתן כי הוא ידע שיש לו משהו טוב ביד".
שנתיים הסתגר אוחיון בביתו ונקבר בו, גבר מת מהלך. "ואחר כך הגעתי לאיזה שפל. נכנסתי לדיכאון ששיתק אותי פיזית. לא הצלחתי לתפקד, לא יכולתי לזוז. אני זוכר את הבוקר שבו התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שיבואו מהר לקחת אותי. כי לא בסדר לי. כי רע מדי. ונסענו לבית החולים רמב"ם. ידעתי שאני צריך להתאשפז. ככה הרגשתי. ככה אמרתי להם. היתה שיחת פתיחה עם הצוות בבית החולים. הם שאלו מה קורה, ואני אמרתי שאני לא מסוגל יותר להיות כל כך עצוב".
חודש וחצי שכב אוחיון בבית החולים. "חזרתי לאט אל החיים. קיבלתי כלים לתפקד בחוץ. ופגשתי את הרב בן ציון מוצפי. איש עם לב רחב שהחזיק אותי גבוה מעל המים. חברים שלי הביאו אותי אליו, והתחלנו לדבר. "בליל הרצח הגיע לקיבוץ בעלה של אחותי, איש דתי. כשעלה השחר הוא הוציא טלית ותפילין והתפלל שחרית. וזה הדהים אותי. איך שני מטרים מהחדר של הילדים שלי, המתים, בנאדם מסוגל להגיד לאלוהים 'מודה אני לפניך'. איך אפשר להודות? ועל מה? אני הרי שנתיים לא הבנתי איך יוצאת השמש בבוקר, איך יכול להיות שהילדים עמוק באדמה והחיים ממשיכים להתקיים.
"וזו השאלה ששאלתי את הרב מוצפי. למה, ואיך ייתכן, ומה זאת אומרת. ואיזה מין אלוהים הוא זה שמרשה שיקרו דברים כאלה. לא היו לו תשובות. אני בעיקר בכיתי והוא בעיקר דיבר. אבל לכל אגדה שהוא סיפר לי, הוא הצליח ליצוק גם קצת אמת".
גם החברים תמכו. הקיפו במעגל יומיומי. סירבו להרפות והשגיחו. ולפעמים רק ישבו לידו ושתקו. "והמשפחה עזרה. העדינות, הרוך, העוצמה שהרעיפו עלי היו נחמה גדולה. וגם סוג של מעצור. כי לפעמים שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי עושה לעצמי משהו רע. והייתי מבין שאני לא יכול לעולל דבר כזה לאמא שלי. הרי בזה היא כבר לא תוכל לעמוד".
בתום שנתיים זחל אוחיון החוצה כמו שבלול יגע. "ההבלחות התארכו. התמסרתי לעניינים שבדמי. ביקשו ממני לדבר על גדר הביטחון. צירפו אותי למשלחת שנסעה לבית הדין הבינלאומי בהאג. הוזמנתי לקיים שיחות עם דיפלומטים בבריסל. הייתי נוסע ונשאב".
הדעות הפוליטיות שלך השתנו לאחר האירוע?
"אחרי אירוע כזה כל הדברים משתנים באופן דרסטי. אין דבר שלא חושבים עליו שוב. בתקופה שאחרי הרצח בער לי להזהיר שאנחנו עושים משהו לא נכון, שבמשך 30 שנה אנחנו חצי ימין וחצי שמאל, ואף צד לא מסוגל לפתור את הבעיה. אחרי הרצח הבנתי שאנחנו צריכים לשנות את סדרי העדיפויות ולחשוב קודם כל על עצמנו, רק על עצמנו, ולעשות הכל שלא יקרה לאף אחד מה שקרה לנו.
"שבועיים לפני הרצח היה כינוס של ראשי המועצות האזוריות עם שר הביטחון בנימין בן-אליעזר. פואד הציע להקיף את הקיבוצים בגדר, וראשי המועצות התנגדו. אמרו 'זה יפגע במטעי הזיתים של השכנים הפלשתינים'. אז שר הביטחון אמר, 'אני פה כדי לעדכן אתכם, לא כדי לבקש רשות'. ואחר כך היה הרצח בקיבוץ מצר. ובתום השבעה, כשחזרנו לקיבוץ, הוא כבר היה מוקף כולו בגדר אלקטרונית. אני זוכר שצחקתי לעצמי במרירות. כאילו, אחרי שהסוסים ברחו נזכרים לנעול את האורווה? וזה בדיוק הרעיון. לדאוג קודם כל לעצמנו. גם אם צריך לייצר הפרדה במחיר של אמהות יולדות וילדים חולים שלא יגיעו בזמן לבית החולים. זה באמת עצוב, אבל החיים של הילדים שלנו קודמים.
"שבוע לאחר מכן השתתפתי בסיור שנערך ליד גדר ההפרדה. היה יום גשם קר ורטוב. ילדים ערבים עמדו במחסום זמן ממושך. מישהו בקהל צעק שזה לא תקין. שאנחנו לא אנושיים. שלא ייתכן שלילדים פלשתינים יהיה קר ורטוב. קמתי ואמרתי לו, 'אתה רוצה לבדוק כמה קר לילדים שלי, מטר וחצי מתחת לאדמה?', כי בהשוואה בין פגיעה בחיים לבין פגיעה באיכות חיים, אין שום דילמה".
את מי אתה מאשים?
"הזעם עוד לא יצא. אני מרגיש שהמאמץ לעצור אותו שווה לעוצמה של מה שהולך להתפרץ. כשמעיזים לגעת לך בילד, כל החוקים נגמרים. מה מרגיש מישהו שהורגים לו את הילד, וגם את אחיו הקטן ואת אמם? מה אני אמור לעשות עם המחבל הזה אם יסגרו אותי איתו בחדר, אחד על אחד? האם אשאיר אותו חי? זה עבר לי בראש וחלף. הגעגוע מילא אותי ולא השאיר מקום לאהבה, לשנאה או לנקמה. כי געגוע לילד קטן מת מזוויע ואיום. כל החושים קהים. אין טעם, אין ריח. אין דברים יפים".
כשיצא מבית החולים החליט אוחיון לפתוח עסק עם חברו הטוב ערן. חברת הפקות ואירועים העונה לשם "מתנועם", כשם הקוד שעל הטלפון הנייד. "התמקמנו בבניין שיש בו כמה חברות שעושות טלוויזיה", הוא נזכר. "נפגשנו לשיחת היכרות. כל אחד הביא קצת צילומים וסיפר על עצמו. וכולם אמרו שהם נורא רוצים להגיע לעשייה טלוויזיונית בערוצים המסחריים.
ואז הגיע תורנו, וקמנו ואמרנו שכבר עשינו 'אולפן שישי' ו'עובדה' ו'חדשות הספורט', ועכשיו אנחנו רוצים לעשות אירועים. הם היו בשוק. אמרו לנו 'זה מה שקורה כשמגיעים לפסגה? עוזבים הכל כדי לעשות אירועים?'. הסברתי להם שאנחנו טובים בטלוויזיה ויודעים לעשות אותה מצוין, אבל מתאים לנו לתעל את הידע כדי לעשות לאנשים שמח. וגם כדי שלעולם לא אצטרך לערוך תמונות של פיגועים".
ובזמן שאוחיון עשה לאנשים שמח, הוא פגש את לילך. בעבודה. בחורה צעירה שידעה להכיל את כאבו ולחלוק עימו את זיכרונותיו. "מן הסתם כבר הייתי מוכן לזה, כי אחרת אי אפשר להסביר את החיבור שלנו באופן הגיוני", הוא מחייך. "זה קרה לפני שנה. היינו כמו כל זוג רגיל שנפגש ומחליט לצאת. אבל בשבילי זה היה גילוי. כי חשבתי שיחד עם הילדים גם הרגש מת. ואז נסעתי לארצות הברית לשבוע, להשתלמות, ונורא התגעגעתי ללילך. הדהים אותי שאני מסוגל להתגעגע. שאני מסוגל להרגיש משהו עמוק למישהו חי. ואז ידעתי שיש לי תקווה.
"הקשר התפתח למשהו טוב וחם. לילך היא שותפה מלאה לצער ולגעגועים ולכאב. היא מאוד חכמה ומאוד חמה, ואלו שתי תכונות חיוניות למי שמוכן לקשור את גורלו עם אדם שאיבד את יקיריו. אני מעמיס עליה. אני מדבר יותר. והיא כמו תנור. פולטת חום ואנרגיות".
ההחלטה למסד את הקשר לא היתה פשוטה. "היה ברור לנו שבעולם רגיל הקשר הזה מוביל מהר מאוד לחתונה", מבאר אוחיון. "אבל אנחנו מדברים על עולם לגמרי אחר. הגענו אל ההחלטה להינשא רק כשהבנו שהזוגיות שלנו, למרות הכל, היא רגילה ומלאה. וככזו, היא צריכה להוביל למקום הטבעי ביותר. ההבנה היתה חלק מאוד חשוב בהחלטה שלנו, וכשהיא נפלה, הרגשתי שמה שהיה שלי, לא יכול ללכת יותר לאיבוד".
ככל שהתקדמו ההכנות ליום הגדול, אומר אוחיון בהתרגשות, הבין עד כמה הוא בדרך הנכונה להחלמה. "לקח לי זמן להבין שהעבר אף פעם לא יישכח, ומה שהיה שלי יישאר שלי גם בחיים החדשים. הפסקתי לפחד שהבנים יישכחו לי. כי הם לא סוג של זיכרון אלא חלק ממשי ממני".
300 איש הוזמנו לחתונה ב"אגם בטבע" בפרדס חנה. "הרב מוצפי קידש אותנו", אומר אוחיון. "לילך ואני היינו נורא מרוכזים בכל מה שאמר. לאורך כל החופה היתה דממה עמוקה. צליל לא נשמע. אנשים נוהגים להתקשר לחתן ולכלה אחרי החתונה ולספר כמה התרשמו מהאוכל, מהתזמורת ומהעיצוב. אבל אצלנו דיברו רק על השקט הזה, המוחלט. ואחרי החופה היתה אקסטזה. שמחה לא טבעית. אושר גדול. לא הפסקתי לצחוק. לא הפסקתי לרקוד. אולי בגלל שזו היתה הפעם הראשונה אחרי השבר הגדול שהרשיתי לעצמי לשמוח. לשמוח באמת".
יהיו ילדים?
"אנחנו מניחים שכן. אנחנו יודעים שלא מיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
