שישי בשבת 1.7.06
רב * "לב אפור" * כדורגל * מירב קנר * המנהרה * גלעד שליט * המתנחל * אולמרט ופרץ * "תפילה ותפילות" * אראל מרגלית * פאשלה * וילנאי * "העולם הזה" * משעל ויקירתי
למחרת באור היום המנהרה נראית כשריד של תרבות נוודים. הרוח מסרקת ללא הפוגה את השיחים שסביב הפתח ואת שטיחי החול. הרכבים הפגועים הורחקו מעט כאילו יש בכך תועלת להם. מהבור ניבטים קורות
חאלד משעל הוא גיבור חמאסי לאומי. למה מסוכן להרוג גיבור לאומי? כי עם הריגתו נולדים תחתיו עשרה גיבורים לאומיים חדשים. ועם עשרה כבר קשה להידבר, ועשרה כבר קשה להרוג. מתי יהיה באמת ברור שהריגת חאלד משעל טעות? דקה לאחר הריגתו. איך? מה? דקה לאחר הריגתו ישתרר כאן שקט גדול, מקפיא, ומתוכו תתייצב תודעת הטעות. והיא תתייצב מיד: תחושת הנקם לא תשהה אותה. תחושת הנקם תתפוגג מהר. אבל לא מעט ישראלים מוסריים יצדיקו את הריגת משעל מנקודת המבט של המוסר הפטריוטי. משעל, מצדו, ייפול כפטריוט פלשתיני. הריגת משעל לא תמנע את החטיפה הבאה. ואת כל "זה" חאלד משעל הרי יודע היטב בכוחות עצמו.
ואז לאחר כיומיים מגיעה שמועה על נפילת אליהו אשרי בשבי החמאס. בהתחלה השמועה דקה, כמעט לא מוחשית, והיא כשמועות שתמיד אורבות לנו, שתמיד הן שם, בירכתי התודעה, מתאמצות להתממש. מקור השמועה בתלונת משפחת המתנחל על העדרותו, אבל משם, מהתלונה, השמועה כבר נעכרת ומתנחשלת בכוחות עצמה כגל ענקי, נעכרת ופרטיה נאספים ומתרבים, וכסופה מהירה היא עוברת את כל הארץ ומצטרפת לידיעה העובדתית על חטיפת גלעד שליט. שמועה חוברת לידיעה, ואז כמו מתהווה לוח ברזל כבד הלוחץ על החזה, מקשה על הנשימה, יוצר תחושה של משבר מתפתח, ואז היחס לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל משתנה מיד, נעשה פקפקני, ואף היחס לרודפי השלום המקצועניים משתנה מיד - ובאפו של הישראלי כבר עולה ריח חריכה, זהו ריח הנקם, שהוא גם ריח בזבוז החיים. ואז נודע שאליהו אשרי נרצח.
האם בפרשת החטיפה אכן מורגש חוסר הניסיון הצבאי של אולמרט ופרץ? לא, בכלל לא. איך זה יכול להיות? כי אולמרט ופרץ הפנימו את הניסיון הישראלי המצטבר בהקשר זה. מה הצטבר? מרגע שהפעולה הראשונה (המרדף המיידי) נכשלה, התיק הזה בעצם עובר לפוליטיקאים, ואולמרט ופרץ פוליטיקאים. ואם תהיה מחר פעולה צה"לית (נכתב ביום שלישי), היא כבר תהיה יותר פוליטיקה ופחות צבא.
פאשלה, במובנה הלשוני הצהוב, הפוגעני, העגתי והזדוני לא היתה בכרם-שלום. כשאתה מתגונן סופך גם לספוג. אין ברירה אלא לספוג מדי פעם. היזהר ממי שמצמיד פאשלה לפרשת כרם-שלום, פאשלה במובנה המלעיז, הליחתי, כי הוא עלול להיות אדם פסול.
עד כה, במבט כללי מהיר, המונדיאל הזה מסתמן כמפגן של כדורגל תאגידי, ממוסחר, נשלט, חף מפנטזיות אישיות, לא כדורגל פועלי, אפילו לא באמת כדורגל רב-תרבותי, כשצרפת זכתה היא עשתה את זה באמצעות כדורגל באמת רב-תרבותי (זידאן). אירלנד וסקוטלנד עדיין משחקות כדורגל גברי. אפריקה? עד כה, בעיקרון, אפריקה מתפקדת במונדיאל הזה כמכרה קולוניאליסטי פורה, בנוסח הישן: המצטיינים משחקים בשביל להגיע לאירופה. הנה, אפריקה עדיין ספקית של כוח עבודה (כדורגלנים).
אם הטלוויזיה מקרינה קטע מתפילה ציבורית בכותל למען גלעד שליט החטוף - אל תכבה את המכשיר תוך כדי, אל תצא את הבית תוך כדי ואל תפנה גבך לתפילה תוך כדי שידורה. אלא המתן קשוב מול המסך עד שהשידור יסתיים. כי גלעד שליט הלוא בשר מבשרך. כי הלוא אתה גלעד שליט. כי התפילה נישאת בשם הציבור: אל תפרוש מהציבור.
אמנם השבוע עמיר פרץ קיבל לכאורה את התנצלות מתן וילנאי על דברים שאמר נגדו - אבל דומה שוילנאי עלה זה מכבר על מסלול תעופה מהמפלגה החוצה, אל מרחבי הנופש הנצחיים של איש צבא לשעבר, שלא התמחה בפוליטיקה ממשית, לפחות לא בפוליטיקה שמעבר להיותו לשעבר. מה נותר חרות מדמותו המפלגתית האוזלת של וילנאי? הידיים המשולבות עם שמעון פרס במאבק על ראשות העבודה.
הספר החדש "תפילה ותפילות" (הוצאת ראובן מס) מאת פרופ' חננאל מאק, שכשמו כן הוא תיאור התפילה היהודית: בין האדם לאל, בין מתכוניות לדבקות, בין כוונה לשגרה, וכן ההיסטוריה של התפילה - הספר הבהיר, השיטתי והמועיל הזה ראוי להיכלל מיד בתוכנית הלימודים התיכונית כי בכוחו להפיץ אור על תרבותנו, ובכללה על דתנו.
איתן כבל מינה את המיליונר אראל מרגלית ליושב ראש רשות השידור (ערוץ 1), וכבר נאחל לו שיבריא את הרשות. אבל? כבל התנה זאת באי קבלת שכר. מדוע שיושב ראש רשות השידור לא יקבל שכר? זו משרת כבוד חלולה? ממתי משרה מתישה ועוכרת חיים זו מיועדת רק למיליונרים שאינם זקוקים למשכורת? ! מה הרעיון, מר כבל, אם לא סתם התקף צביעות נוסח מפלגת העבודה: משנמצא מועמד מיליונר הומצא התנאי הצדקני של אי שכר?
כשאינטלקטואלים התחילו לכתוב על תופעת האינטרנט, חלק מהם כתב שהאינטרנט הוא יותר ממה שהוא נראה. יותר מה? לא היה ברור. אולי יותר עמוק. אולי רק בעתיד יתברר מה. אבל בעניין הבלוגים, האינטלקטואלים היו כבר יחסית פחות נרגשים והסכימו שהבלוגים הם אמצעי תקשורת אישי העושה שימוש בכלים הכמעט אינסופיים של האינטרנט, ושהבלוגים אולי יחנקו את העיתונות הרגילה, וודאי שהם ישנו את הרגלי הקריאה שלנו וכו'. ותמיד היו שמועות על לידתם של בלוגים (מעין יומנים אישיים) בעלי כוח סחיפה בלתי מצוי בגלל אישיות הכותבים, סגנונם, האמת שלהם. הרי הביקוש ל"אמת" לעולם אינו פוחת. מה חדש? הבלוגרית הישראלית מירב קנר (רפונזל) התאבדה לאחרונה, כנראה גם בגלל ההיענות הנמוכה לבלוגים שלה, שחשפו התעללות בידי פסיכולוג. עכשיו, עם מותה, כולם בעניין הבלוגים שלה, איכשהו. מה באמת יש לי להגיד על זה? אני מיושן: הבלוג הוא ככלות הכל כתיבה אישית טובה, לגמרי אישית, שכמו תמיד אין לה חיים טובים בלי אמצעי הפצה טובים. רוב הבלוגים של סלבריטאים לא באמת שווים את המאמץ. הבלוגים הטובים ניזונים מאישיות ממשית, משפע אישי. הבלוגים הטובים מספקים פרשנות באמת אישית, בלתי מוטה, בלתי תלויה, ידענית. גם רגש הוא ידע. פרשנות ההודפת לשוליים את הפרשנות התקנית, הממוסדת. פרשנות המאירה את ההכרה של הקורא. הבלוג הטוב הוא החלופה הטובה למה שיש. שלום לעפרך, מירב קנר.
בפתח ספרה מציינת ד"ר ניצה אראל כי רבים תהו אם השבועון "העולם הזה" הוא נושא ראוי למחקר היסטורי, אבל "בלי מורא בלי משוא פנים" (מאגנס וספריית אשכולות) אינו, ברוך השם, רק מענה ישיר לתהייה זו (ודאי ש"העולם הזה" נושא ראוי, כי הישראליות נושא ראוי), ויש בו מידה נאה של עניין, גם אם הוא מאשר את הידוע מכבר (למתמצאים). אראל אף אינה פותרת את "חידת אבנרי": מדוע משעה שדעותיו התקבלו הוא עצמו נדחק וכו'? רק בגלל הקניבליות הידועה של השמאל? ובכל זאת אראל מחיה את ימי "העולם הזה" מבלי שההקשרים הישראליים הכלליים ממש יוארו - ואגב כך היא מתארת את תרומת השבועון לתקשורת הישראלית, לזהות הילידית, לשפה, לפוליטיקה. התיאורים של אראל הוגנים בדרך כלל, לא מוקצנים לשום כיוון, ועם זאת אינם סובלים מזהירות מייבשת. ספרה של ד"ר אראל, לכשעצמו ספר מושקע, לדעתי לא עושה את הספר הבא על "העולם הזה" למיותר.
יקירתי, תנוחי, אנחנו עכשיו בבית הבראה.
כתובת הדואר של אדם ברוך: ת"ד 8266, יפו , מיקוד: 61082. המכתבים ודברי הדפוס מתקבלים ברצון רב, אך ללא התחייבות להתייחס אליהם ב"שישי"
adambaruch@maariv.co.il
הטור של אדם ברוך מתפרסם מידי שבוע במוסף השבת של מעריב