גורילות בתיבת נוח
הקופים בקמרון נמצאים בסכנה ממשית. בשרם נחשב למעדן ומידי יום נטבחים עשרות קופים לצורכי מאכל וגוריהם נמכרים כחיות מחמד. אשר קרביץ הצטרף למשלחת ישראלית שיצאה לקמרון כדי לעזור בבית המחסה הישראלי לקופים
בקמרון נחקקו חוקים האוסרים על ציד, אך בפועל איש אינו אוכף אותם, וידם של הציידים על העליונה. מה עוד שלטבח הקופים יש שותפים עקיפים הפועלים בחמדנות וברדיפת בצע: חברות אירופאיות העוסקות בכריתת יערות, מכלות באטימות הרסנית את יערות הגשם. חיסול היערות מצמצם דרסטית את אזורי המחיה של הקופים וסולל את דרכם של הציידים הקמרוניים אל לב הג'ונגל, מקום משכנם של הקופים.
בתוך המציאות הקמרונית הקשה, הוקם לפני כעשור בית מחסה לקופים בלב יער מפו. את המקלט הקימה לא אחרת מאשר צברית נחמדה בשם טלילה סיוון. טלילה הגיעה לקמרון בעקבות בעלה אבי סיוון, לשעבר יועץ מטעם צה"ל לצבא קמרון.
בשעה ששקד אבי על טיפוח הקשרים הצבאיים בין קמרון לישראל, פיתחה טלילה רעייתו עיסוק משלה: היא החלה לפעול למען שימור השימפנזים והגורילות שניצודו בקמרון ללא רחם. טלילה הקימה מקלט להגנה על קופי האדם, ובו גם מנדרילים בבונים גונונים ועוד. כאשר תמה תקופת כהונתו של אבי בתפקידו הצבאי, הוא החליט להישאר בקמרון כאיש עסקים עצמאי ולסייע לטלילה במימון מקלט הקופים.
אל המקלט של טלילה מגיעים בדרך כלל קופים צעירים מאוד, בני שבועות אחדים, שאמם ניצודה למאכל. הגורים המיותמים, שהיו דבוקים לגוף אמם, נתפסים ונמכרים בשווקים כחיות מחמד. טלילה אינה הישראלית היחידה אשר הקדישה מזמנה וממרצה למען הקופים. גם לילך לוי ורחלי פלינט, עוד שתי עלמות חינניות, באו בעבר לבקר בבית המחסה ולהתנדב בסיוע לקופים.
היכרותן המוקדמת של לילך ורחלי עם טלילה יצרה תנאים נוחים לארגון משלחת ישראלית שתטוס לקמרון למען הגורילות. את המשלחת ארגנה עמותת 'תיבת נוח', המוציאה משלחות לרחבי העולם כדי לעזור בשימור הטבע. רעיון העמותה נהגה על ידי ארבעה ישראלים חובבי חי וטבע: דנדן בולוטין, לילך לוי, עידן צ'רני וטניה רמניק. מטרת המיזם - שיגור משלחות הרפתקניות, ובכלל זה תרומה מאת ישראל למחוזות נידחים בעולם.
"משחר ימי ילדותי חפצתי לעבוד בהתנדבות עם קופי אדם", מספרת האדריכלית החיפאית רחלי פלינט, "לבית המחסה של טלילה הגעתי בעקבות מידע שקיבלתי מחבר ילדות". פלינט מציגה בגאווה את תצלומיו של גור שימפנזה צעיר העונה לשם גורן (אין קשר משפחתי ישיר) וממשיכה בסיפורה.
"בשלושת השבועות הראשונים לביקורי בקמרון שהיתי ביער מפו והחלפתי את אחד המטפלים של הגורילות הצעירות. העבודה כללה האכלה, מתן תרופות כנדרש, אחזקה כללית של אזור המכלאה ושעות קסומות של צפייה בגורילות והיכרות אישית עם כל אחת מהן. לאחר שלושה שבועות חזרתי לעיר הבירה יאונדה, שם היה ביתם של המתנדבים.
גורן הגיע לבית המחסה בתת-תזונה, ובגופו חתכים עמוקים. ההשערה הייתה שציידים מרושעים קשרו אותו בחוט ברזל. הטיפול בו כלל מתן תרופות, טיפול בפצעים והאכלה. בחודש הראשון נצמד אליי גורן ממש ולא הרפה מצווארי גם כאשר התקלחתי - חוויה בלתי נשכחת בפני עצמה. רק לאחר חודש הוא הסכים להרפות ממני ולשחק עם גורי קופים אחרים. גידלתי אותו עוד כמה שבועות, ולאחר מכן שבתי ארצה, מקווה שביום מן הימים אזכה לפגוש אותו בשנית. לשמחתי הרבה, זכיתי למפגש מחודש במסגרת המשלחת של 'תיבת נוח".
ובכן, יצאנו למשימה 21 ישראלים נחושים. המטרה הייתה בניית מקלט בגודל 400 דונם, שגורילות חפות מפשע יוכלו להתנדנד בו בין צמרות העצים, מוגנות מרובי הציידים. ארבעת חברי הגרעין הקשה של 'תיבת נוח' יצרו קשר עם חברות ועם מפעלים בארץ ועודדו אותם לתרום ציוד שיועיל בבניית המקלט החדש לגורילות. ואכן חברות רבות תרמו בנדיבות; יבואני חברת 'סטיל' למשל תרמו מסורים חשמליים, 'הום סנטר' תרמו ציוד ו'חברת טבע' תרמה תרופות.
בין חברי המשלחת היו שלושה משתתפים הראויים לתשומת לב מיוחדת: אופק (בת חמש), אשל (בת שלוש וחצי) ועיטם (בן שלושה חודשים בלבד) - שלושת צאצאי משפחת בולוטין, ומתוך התבוננות ממושכת בעיטם אני יכול לקבוע בוודאות שהזדהותו עם מטרות המשלחת הייתה חלקית בלבד.
משימת המשלחת הייתה לפלס מסגרת מלבנית לחלקת ג'ונגל שהגורילות עתידות לשכון בה. היה עלינו לכרות את העצים הענקיים שניצבו על מסגרת חלקת הגורילות, בה הקימו עובדי המקלט הקבועים גדר חשמלית. הגדר מנעה (ברוב המקרים) מהגורילות מלברוח אל מעבה הג'ונגל (שם הציידים ממתינים).
בכלוב זמני שבנינו לגורילות התכנסו אלה בשעות הלילה בחדרון מיוחד - כך היה ניתן לפקח על בריאותן ולוודא כי לכולן שלום. במקרים אחדים ניצלו גורילות ושימפנזים את חשכת הליל לבריחה מן המקלט למרות הגדר החשמלית - השימפנזים החכמים למדו לרפד את הגדר בענפים מבודדים ולקפוץ אל מחוץ למקלט.
רעיון ההצטרפות למשלחת עלה לאחר הכרותי עם לוי ובולוטין: לפני שנים אחדות זכיתי לטייל במדגסקר בחברת לוי, רעייתו ואם ילדיו של הארכי טייל המופלג בולוטין. שניהם מנהלים זה שנים אחדות מקלט לשיקום חיות בר בדרום הארץ (כתבה על המקלט בגיליון 134 של 'עיתון חי'). כאשר באתי לביקור במעונם של הדנדנים הסבירה לי לילך שלהציל את חיות הבר בארץ זה לא מספיק וצריך גם להציל את הגורילות והשימפנזים בקמרון. היא שאלה אותי אם בא לי להצטרף ולאחר שהרהרתי בעניין עמוקות, במשך 15 שניות ברציפות, השבתי בחיוב.
האם התנהלה העבודה בג'ונגל על מי מנוחות? למרבה הצער התשובה היא 'לא'. אני חושב, בהן צדק, שתרמתי ליתושים הרבה יותר מאשר לקופים. מדי ערב התקבצו ובאו עשרות יתושים לטעום מהדם האשכנזי המתקתק שלי. הם זמזמו בבוז למראה תכשירי דחיית החרקים שסכתי בהם את עורי וערכו משתאות מפוארים. תחושת העקצוץ הייתה ללא נשוא, עד כי הדירה שינה מעיניי. בשעות היום, כאשר נמנמו היתושים המוכים חמרמורת, הציקו הזבובים ויתר רבבות הרמשים השוכנים ביערות הגשם.
לקיצורו של עניין, עבודה מאומצת בלב יער טרופי אינה פיקניק. על כל פנים, לאחר שסיימנו את משימת כריתת העצים בבית המחסה זכינו לחוויה שהייתה פיקניק אחושילינג. אבי סיוון הדריך את המשלחת בשבוע טיול בלתי נשכח אל ממלכות אזוטריות החבויות בעומק הג'ונגלים. סיוון, אשר כאמור מונה לפני כעשור לנציג צבא הגנה לישראל בקמרון, יצר קשרים הדוקים ומועילים עם השלטון ועם צמרת הצבא המקומי. קשריו האמיצים היו לשם דבר והוא רכש מעמד נכבד ביותר גם בקרב הממלכות הנידחות ביותר.
בממלכות אלה פגשנו למשל מלך שנהג לשתות יין מגביע שעיצב מגולגולתו של המלך היריב לאחר שהביסו בקרב, ואת כדי החרס שבארמונו נהג לעטר בשיני אויביו. על אודות חוויות אלה ואחרות, אולי בכתבה הבאה.
רוצים לקרוא כתבות נוספות מעיתון חי? הירשמו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
