"החייל המסכן הזה, במה הוא חטא?"
המדינה סערה כשבגין שיחרר מחבלים עבור החייל אברהם עמרם שנשבה בלבנון. היום, 27 שנה אחרי, קורא עמרם לשלם כל מחיר לשיחרורו של גלעד שליט
אברהם עמרם נפל בשבי באפריל 1978 לאחר היתקלות עם חוליית מחבלים בלבנון. הוא היה חייל מילואים שעבר מחסום צה"לי עם חמישה חיילים נוספים - נטען כאילו יצאו לטייל - ומצא את עצמו מול המחבלים. ארבעה מחבריו נהרגו, אחד הצליח להימלט. עמרם נתפס. 340 יום הוחזק אצל אנשיו של אחמד ג'יבריל, מנהיג החזית העממית לשחרור פלשתין, במפקדה הכללית בסוריה. כעבור 11 חודשים שוחרר תמורת 76 מחבלים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שחררה ממשלת ישראל מחבלים "עם דם על הידיים". זו גם היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן פרץ כאן הוויכוח הציבורי בסוגיית שחרור מחבלים.
עד היום משוכנע עמרם שאמו היא זו שהביאה לשינוי בעמדת ראש הממשלה מנחם בגין, שלפיה לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. שבזכותה חזר הביתה. "בגין אמר שעושים הכל כדי לשחרר אותי וסיפר ששוקלים מבצע צבאי", הוא משחזר. "אמא ענתה לו: 'אדוני ראש הממשלה, לא אסלח לך לעולם אם תנסה לחלץ את הבן שלי בכוח. אתה תסכן גם חיילים אחרים וגם אותו. יש לך ארנק מלא, ואתה מסתובב בשוק וגונב. אל תגנוב. תפתח את הארנק ותשלם את מה שהם דורשים'. בגין ענה: 'גברת מנתינה, יש לי תשובות לכל אדם, ולך איני יכול לענות. שכנעת אותי'".
כמעט שלושה עשורים עברו מאז. כל חטיפה מעלה מחדש את הדיון, מחזירה את השאלות. לעמרם יש תשובה אחת: "אין דבר כזה מחיר גבוה מדי כשמדברים על חייו של חייל. כמה אתה שווה לאמא שלך? כמה אני הייתי שווה לאמא שלי, לאשתי, לילדים? תמורתי שחררו 76 מחבלים, ולא סתם אסירים, הם היו הדגים הכי שמנים, הרוצחים הכי נתעבים שהיו בידי ישראל. אני יודע שאנשים שאלו למה משלמים מחיר כזה כבד רק עבורי. אם הבן של מישהו מהם היה 24 שעות בשבי, לא שנה כמוני, אני רוצה לראות אם גם אז הוא היה מדבר".
עמרם חושב שכל חייל אשר הולך לחזית חייב לדעת שיש מאחוריו מדינה שתשמור עליו בכל תנאי. להחזיר אותו בכוח זה לא ריאלי, הוא אומר, אז צריך לשלם. "הם מבקשים לשחרר אסירים, שישחררו. מבקשים להפסיק את הפעולה ולצאת מעזה, שיפסיקו. תמיד אפשר יהיה להיכנס מחדש", הוא אומר.
וכשיבקשו לצאת מחדרה?
עמרם משתתק. רגע נדיר בשיחה איתו.
הוא בן 61, בעל עסק גדול לחומרי בניין. דעותיו ברורות. כששואלים אם השבי שינה את תחושותיו בנוגע לערבים, הוא לא מסתיר. "אני גזען. קודם לא הייתי, אבל עכשיו אני אנטי-ערבי. לא יכול להסתכל עליהם".
זה לא שקל לו לוותר, אבל הוא היה שם והוא משוכנע שאין ברירה. "תמורת טננבאום לא היה צריך לשחרר אסירים", הוא אומר. "הוא לא חייל, ולא נלך להציל עבריין שעושה עסקאות סמים. הסתבכת, אז תסבול. אבל החייל המסכן הזה, במה
זו אחת השאלות האלה, כזו שהתשובה האינסטינקטיבית עליהן, זו שבאה מהרגש, ברורה מאוד. רק שבמחשבה שנייה, כשמתרחקים ומסתכלים על התמונה כולה, העסק הרבה יותר מורכב. מה לגבי חייהם של חטופים פוטנציאליים, אם וכאשר שחרור מחבלים יהפוך לנורמה זמינה לטרוריסטים? יותר מזה, הרי שיקולי עלות מול תועלת, מזעזע ככל שזה נשמע, הם חלק טבעי מההיערכות לקראת מבצע צבאי מסוכן.
כך חושב גם ההיסטוריון, ד"ר מוטי שלם, חוקר ערכי הלחימה של צה"ל. "אני לא אומר שצריך להפקיר שבויים ולתת להם להירקב בכלא", הוא אומר. "צריך לעשות הכל כדי לשחרר את הבנים, אבל בגבולות האינטרס הציבורי הרחב. אחד הפקטורים שמשחקים כאן תפקיד זה כאב המשפחות. אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנו, אבל אסור שהוא ישפיע על מערכת השיקולים הכוללת. את המנהיגים צריכים לנתק, הם לא צריכים להיפגש עם המשפחות".
ד"ר שלם אומר שחייבים לקחת בחשבון גם את הורי החיילים המחלצים, שיכולים להיפגע בשעת החילוץ. "המוטיבציה לחטיפת חיילים נובעת בראש ובראשונה מהמדיניות המופקרת של ישראל בנוגע לשחרור אסירים", הוא אומר, "בעסקת ג'יבריל קבענו את תג המחיר. השאלה היא איך קובעים תג מחיר שפוי".
חטיפתו של גלעד שליט מחזירה את אברהם עמרם לחדר החשוך, שם חי חודשים בבידוד כמעט מוחלט מהעולם, לתחושת חוסר האונים, לאובדן האמונה. לקנאה האיומה בחברים שנהרגו בפעולה. עמרם אדם מאמין. בכל זאת מצא את עצמו בא בטענות לאלוהים. שאל אותו למה החברים שלו הלכו לעולמם והוא צריך לעבור את כל הגיהנום הזה.
"שאלתי גם את החוטפים למה לא הורגים אותי כבר וזהו", הוא נזכר. "הם אמרו לי: 'סבלנות, אנחנו נהרוג אותך, אבל לאט. נחתוך אותך עם סכיני גילוח ונשפוך מלח לימון כדי שישרוף. אחר כך נביא רופאים, הם יחזירו אותך לחיים ואז נתחיל הכל מחדש. אתה תמות אצלנו אלפי פעמים, לא פעם אחת'. לא האמנתי לרגע שאצא משם בחיים. השלמתי עם זה. התעוררתי כל יום וחיכיתי למוות".
עמרם הוחזק בחדר קטנטן, מטר אחד על שני מטרים. אור לא היה שם. גם שירותים לא. רוב הזמן גם לא היה עם מי לדבר. בשלב מסוים הוא החל לפתח מערכת יחסים עם קן נמלים. ימים שלמים עקב אחרי העבודה שלהן, בהה במסלול מסען מהסדק בקיר אל הכיור ובחזרה. השקיף עליהן כשהן אוספות מזון ומניידות אותו.
הנמלים זזו לאט, אבל לעמרם היה הרבה זמן. הוא החל לעזור. היה מפזר פירורי לחם ליד הקן כדי שהנמלים לא תצטרכנה להתאמץ ולסחוב את המזון על הגב דרך ארוכה מדי. הוא צד עבורן זבובים וחיכה לראות איך הן מתנפלות על השלל.
הוא הרגיש כל כך לבד שכבר שמח כשהגיעו לקחת אותו לחקירות, אף על פי שידע מה מחכה לו שם. שוב יהיו מכות ועינויים. "העדפתי לקבל עוד כמה סטירות, עוד כמה בעיטות, העיקר להיות שעה -שעתיים בחברת אנשים, לדבר, לראות אור", הוא אומר.
אחרי כמה חודשים החליט להתאבד. היתה לו גופייה צבאית ארוכה והיה סורג על החלון. הוא הצליח לעשות קשר אחד בגופייה, את הכתפיות שם סביב הצוואר ונעמד על השירותים. החליק עם הרגליים למטה, אמר שמע ישראל ונתלה באוויר. ואז הוא התעורר. "בבוקר הסברתי לשומרים שאין לי מושג על מה הם מדברים", הוא נזכר, "היו עליי סימני חניקה בצבע סגול. הם הוציאו אותי מהחדר, הפכו את המזרן, חיפשו חבל, רצועה, משהו. זה שיגע אותם. סיפרתי שבלילה היה יתוש, אז גירדתי את עצמי וכנראה שמזה הופיעו הסימנים".
מה עובר בראש בדקות שאחרי, אכזבה שלא הצלחת להתאבד או הקלה שנשארת בחיים?
"אמרתי לעצמי שאלוהים לא רוצה שאמות, ויותר לא ניסיתי".
שנתיים קודם לכן שחררה סיירת מטכ"ל את החטופים מאנטבה. מורשת הקרב של צה"ל כבר כללה השתלטות על מטוס 'סבנה' החטוף, אבל על חילוצו שלו, עמרם אפילו לא העז לפנטז. הוא ידע שזה בלתי אפשרי. המחבלים אמרו לו שכל הבניין ממולכד. הם הבטיחו שאם צה"ל יגיע לחלץ אותו, הם יפעילו את חומר הנפץ וירימו את כל הבניין באוויר.
בהעדר חלומות על מבצעי חילוץ הרואיים, נותר לעמרם לחכות, אם בכלל, לפתרון מדיני. הוא לא ידע הרבה על המתרחש סביבו, אבל עם הזמן הגיעו לביקורים נציגי הצלב האדום ואיתם שמועות על משא ומתן לשחרורו. עמרם לא האמין שזה יקרה, אבל לפגישות האלה היה יתרון נוסף: לכבודן אפשרו לו להתקלח, הישג כשלעצמו לאדם המורשה לעשות זאת פעם בחודשיים.
בהמשך העבירו לו אנשי הצלב האדום מכתבים מהבית, והוא הורשה לכתוב למשפחתו. "אף פעם לא התעמקתי בכתב היד של אחותי אז לא ידעתי אם המכתבים שקיבלתי אמיתיים", הוא נזכר. "במכתבים ששלחתי השארתי סימנים. למשל כתבתי לאשתי שלא תשכח לתת לאלון שני קרמלי. הוא היה ילד שמנמן שהיה צורח אם קיבל רק אחד, וידעתי שככה יהיה לה ברור שהמכתב ממני".
נוסף לאנשי הצלב האדום, פגש עמרם גם עיתונאים. עבורו זה היה מגע כמעט יחיד עם העולם האמיתי. הכתבים לא ידעו שהם נחשפים למציאות מדומה: המחבלים הקפידו להציגו לראווה כחלק ממסע יחסי ציבור מוקפד, וכיאה למסע שיווקי שכזה, גם הטקסטים תואמו מראש.
עמרם שיתף פעולה. סיפורי גבורה נוסח רמבו, הוא מסביר, יש כנראה רק בסרטים. בחיים, האפשרות להיאבק בסיטואציה כזו לא קיימת. וכך הוא מצא את עצמו מספר לכתבים על תנאי כליאה נפלאים, על היחס החם של שוביו, שאפילו הציעו לספק לו בחורות, על כך שהוא מקבל שלוש ארוחות ביום ושיש לו טלוויזיה בחדר.
בשלב מסוים כפו עליו החוטפים לכתוב לראש הממשלה, מנחם בגין, שבישראל יש אפליה עדתית ושאם היה אשכנזי אז היו מחלצים אותו לאלתר. "קיוויתי שבגין יבין שאילצו אותי לכתוב את הדברים האלה", אומר עמרם. "במצב הזה אתה בכלל לא חושב על האפשרות להתנגד, להגיד מילה אחת שאינה במקום. הרגשתי כמו קוף, כמו חיה שאנשים באים להסתכל עליה בכלוב. יורקים עליך, אתה מסריח כמו חיה כי לא נותנים לך להתקלח. אפילו השומרים היו זורקים לי את האוכל לתא ובורחים מרוב הסירחון, ועוד שואלים אותי אם זה רק אני מסריח ככה, או כל היהודים".
בינתיים, נמשכו בארץ המאמצים להביא לשחרורו. עסקת החילופים עוררה מחלוקת גדולה בכנסת. דווקא המערך ושינוי הגישו הצעת אי אמון בממשלה. יצחק רבין אמר כי מדובר בעסקה החמורה בתולדות המדינה. "אין לשון של תדהמה", אמר יגאל אלון מעל במת הכנסת, "ואפילו לא לשון גנאי פרלמנטרית שתהלום את חומרת ההחלטה הפזיזה בדבר שחרורם הסיטונאי של רבי המחבלים".
שר הביטחון עזר ויצמן הבטיח בתגובה כי ההחלטה לא תהפוך לתקדים. כעבור שש שנים הוביל שר הביטחון רבין את עסקת ג'יבריל, שבמהלכה שוחררו כ-1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים תמורת שלושה שבויים ישראלים.
מנתינה עמרם בת 84 היום, יושבת בקיוסק שלה בגבעת-אולגה. הרבה זמן עבר, אבל הזיכרונות, כמובן, עדיין נטועים עמוק בראש. "אלוהים הסתכל על המצוות שלי והחזיר לי את אברהם. גם היום, אם יש לי גרוש אני נותנת חצי גרוש לצדקה. אני מאמינה שאלוהים רואה ויחזיר גם עכשיו את החייל. מאז שחטפו אותו אני משתגעת. אתמול הילדה שלי איחרה בשעה ונכנסתי ללחץ. אני חיה בעצבים. שייתנו להם מה שהם רוצים, רק שיחזירו את הילד הביתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
