קהות חושים
אורי אבנרי סבור כי ההתעלמות שלנו מהסבל בלבנון פוגעת בנו, ובכל מקרה חיזבאללה מרוויח
הריגת האיש היא מטרה לאומית, כמעט המטרה העיקרית של המלחמה. זוהי אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה יוצאת למלחמה כדי להרוג אדם אחד. עד עכשיו עסקה בדברים כאלה רק המאפיה. אפילו הבריטים במלחמת העולם השנייה לא קבעו כי המטרה היא להרוג את היטלר. להיפך, הם רצו ללכוד אותו חי ולהעמידו למשפט. כך רצו גם האמריקנים לגבי סדאם חוסיין.
אולם אצלנו אין בזה חידוש: מזה שנים רבות מנהלות הממשלות שלנו מדיניות של הריגת מנהיגים. צה"ל הרג, בין השאר, את מנהיג חיזבאללה הקודם, עבאס מוסאווי, את מספר 2 באש"ף, אבו-ג'יהאד, את השייח' אחמד יאסין ושאר מנהיגי החמאס. כמעט כל הפלשתינים, ולא רק הם, משוכנעים שהוא הרג גם את יאסר ערפאת.
והתוצאות? במקום מוסאווי בא נסראללה, שהוא מוכשר הרבה יותר. במקום יאסין באו מנהיגים הרבה יותר קיצוניים. את מקומו של ערפאת תפס חמאס. כמו בתחומים מדיניים אחרים, גם בזה שולטת מחשבה צבאית פרימיטיבית.
המלחמה הזאת הוכנה זמן רב מראש. הכתבים הצבאיים דיווחו השבוע בגאווה שהצבא תירגל כבר כמה שנים את המלחמה הנוכחית על כל פרטיה. לפני חודש בלבד נערך תרגיל גדול של כניסת כוחות היבשה של צה"ל לדרום לבנון, באותו הזמן שהאלופים והפוליטיקאים הכריזו ש"לעולם לא ניכנס שוב לבוץ הלבנוני ובשום פנים לא נכניס לשם כוחות יבשה". עכשיו אנחנו נמצאים בבוץ הזה וכוחות היבשה פועלים בשטח.
גם הצד השני הכין את המלחמה במשך שנים. הוא לא רק אסף והיסווה את אלפי הטילים, אלא גם הכין מערך מסועף של בונקרים, מנהרות ומערות נוסח וייטנאם. עכשיו נתקלים חיילינו במערך הזה, הגובה מחיר יקר.
כמו תמיד התייחס צה"ל בבוז ל"ערבים" וזילזל ביכולות הצבאיות שלהם. זוהי אחת הבעיות של המנטליות הצבאית. לא לחינם אמר טאליראן: "מלחמה היא עניין הרבה יותר מדי רציני מכדי להשאיר אותו בידי אנשי הצבא". המנטליות של הגנרלים, פרי
זה ניכר היטב בתכנון ובביצוע המלחמה הנוכחית. ביסודה עומדת ההנחה שאם נגרום סבל נורא לאוכלוסייה, היא תקום ותדרוש את סילוק חיזבאללה. הבנה מינימלית בפסיכולוגיה של ההמונים היתה מלמדת שההיפך הוא הנכון. הריגת מאות אזרחים לבנוניים מכל העדות, הפיכת חיי הנותרים לגיהינום והשמדת תשתית החיים של החברה הלבנונית, יעוררו נחשול עצום של זעם ושנאה נגד ישראל, ולא נגד גיבוריהם, כפי שהם רואים אותם, המשליכים את חייהם מנגד כדי להצילם.
התוצאה תהיה חיזוק חיזבאללה, לא רק היום, אלא למשך שנים. ייתכן שזאת תהיה התוצאה העיקרית של המערכה, תוצאה שתהיה שקולה כנגד כל ההישגים הצבאיים, אם יהיו. ולא רק בלבנון, אלא בעולם הערבי והמוסלמי כולו.
מול פני הזוועות, הנשקפות מכל מסכי הטלוויזיה והאינטרנט, משתנה גם דעת הקהל העולמית. מה שנראה תחילה כתגובה מוצדקת על חטיפת שני החיילים, נראה עכשיו כמעשה ברברי של מכונת מלחמה אכזרית. פיל בחנות חרסינה.
ראש מחלקת האו"ם לזכויות האדם כבר הגדירה את המעשים האלה כפשעי מלחמה - דבר העלול להתנקם בקציני צה"ל בעתיד. בכלל, כאשר קצינים מנהלים מדינה, מתעוררות בעיות מוסריות קשות.
קצין במלחמה חייב לקבל החלטות קשות. הוא שולח חיילים לקרב בידעו שחלק מהם ימותו ואחרים יהפכו לשברי אדם. הוא מקשיח את לבו. כפי שאמר האלוף עמוס ירון אחרי טבח צברה ושתילה: "קהו חושינו".
שנים של שלטון כיבוש בשטחים גרמו לקהות נוראה בכל הנוגע לחיי אדם. הריגת נשים וילדים כבר ממש לא מזיזה לאף אחד. זה אפילו לא עושה כותרת. בהדרגה חדלו אפילו להשמיע את המלים השגרתיות של "מצטערים...אין לנו כוונה...הצבא הכי מוסרי...", ושאר מליצות נבובות.
עכשיו מתגלה קהות זו גם בלבנון. קציני חיל האוויר, זחוחים ונינוחים, יושבים מול המצלמות ומדברים על "חבילת מטרות", כאילו מדובר על בעיה טכנית, ולא על בני אדם חיים. הם מדברים על גירוש מאות אלפי בני אדם מבתיהם כעל הישג צבאי מרשים, ואינם מסתירים את סיפוקם למראה אנשים שחייהם נהרסים. המילה האהובה עכשיו על הגנרלים היא "כתישה": אנחנו כותשים, הם נכתשים, שכונות נכתשות, בתים נכתשים, בני אדם נכתשים.
אפילו ירי הטילים על ערינו וכפרינו אינו מצדיק את ההתעלמות מכל שיקול מוסרי בניהול המלחמה. היו דרכים אחרות להגיב על הפרובוקציה של חיזבאללה, מבלי להפוך את לבנון לעיי חרבות. הקהות המוסרית מתרגמת את עצמה לנזק פוליטי חמור, גם מיידי וגם ארוך טווח. רק טיפש מתעלם מערכים מוסריים. בסוף הם תמיד נוקמים את נקמתם. והיא עלולה להיות קשה.
פתחנו במלחמה של ימים. היא הפכה למלחמה של שבועות. עכשיו מדברים מנהיגינו על מלחמה של חודשים. צה"ל פתח במלחמה "כירורגית" של חיל האוויר, אחר-כך שלח יחידות קטנות לשטח, עכשיו פועלות שם חטיבות שלמות ומגייסים מילואים להתקפה רבתי ללבנון, נוסח 1982. כבר מתחילים לנחש שהמלחמה תתגלגל לעימות עם סוריה.
כל אותה עת מפעילה ארה"ב את כל כוחה כדי למנוע את הפסקת המלחמה. לפי כל הסימנים היא הדוחפת את ישראל לעימות עם סוריה, מדינה שיש לה טילים בליסטיים ונשק כימי וביולוגי להשמדה המונית.
רק דבר אחד ברור כבר עכשיו: שום דבר טוב לא יצמח מהמלחמה. יקרה אשר יקרה - חיזבאללה ייצא ממנה מחוזק. אם קיווה מישהו שלבנון נכנסת בהדרגה למסלול של מדינה נורמלית, שבה נשלל מחיזבאללה התירוץ לקיום כוח צבאי, הרי עכשיו הענקנו לארגון הצדקה מושלמת: ישראל הורסת את לבנון, רק חיזבאללה לוחם ומגן על המדינה.
ואשר להרתעה: מלחמה שבה לא הצליחה מכונת המלחמה האדירה שלנו לנצח ארגון גרילה קטן תוך זמן קצר בוודאי לא שיקמה את ההרתעה. מבחינה זו לא חשוב כמה זמן תימשך המלחמה ומה יהיו תוצאותיה, העובדה שארגון של כמה אלפי לוחמים עומד כבר קרוב לשבועיים מול צה"ל האדיר כבר נצרבה בתודעתם של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים.
מהמלחמה הזאת לא יצמח שום דבר טוב, לא לישראל, לא ללבנון ולא לפלשתין. "המזרח התיכון החדש" שייצא מהמלחמה הזאת יהיה מקום הרבה יותר קשה לחיות בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
