המזרח התיכון וכוחות האו"ם – סיפור אהבה?
כוח יוניפי"ל המורחב, שיתייצב בקרוב בדרום לבנון, הוא האחרון בשורה של כוחות רב-לאומיים שהגיעו לאזורי הסכסוך בין ישראל לשכנותיה מאז 1948
ברוב המקרים נשלחו הכוחות הבינלאומיים כדי לפקח על הסכמי הפסקת אש בעקבות עימותים צבאיים. מכיוון שמרבית כוחות האו"ם לא היו בעלי סמכויות אכיפה, אלא כוחות משקיפים, הם התקשו לא פעם במילוי משימתם ועוררו עליהם ביקורת קשה. בשל כך התעקשה הפעם ישראל כי לכוח שיוצב בדרום לבנון יהיו סמכויות אכיפה בכוח הנשק.
כוח המשקיפים הראשון ששלח האו"ם לישראל הוקם שבועיים בלבד לאחר הקמת מדינת ישראל, ב-29 במאי 1948, והיה גם כוח שמירת השלום הראשון שהוקם על ידי מועצת הביטחון מאז הקמת האו"ם. הכוח (UNTSO) נועד לסייע בפיקוח על הפסקת האש, ובהמשך עם סיום המלחמה, גם על הסכמי שביתת הנשק
בעשורים מאז המשיכה משלחת האו"ם, שיושבת בארמון הנציב, ממשיכה לפקח על ההסכמים השונים. בשל כך מחזיקה המשלחת גם נציגויות במצרים, ירדן, לבנון וסוריה. חברי המשלחת, שאינם חמושים, גם מייעצים למשלחות או"ם נוספות שמוצבות ברחבי האזור.
בעקבות מבצע קדש החליט האו"ם לשלוח לחצי האי סיני כוח חירום (UNEF) כדי לפקח על הפסקת פעולות האיבה. הכוח החדש היה הכוח הצבאי הראשון שגם היה חמוש, אם כי הנשק נועד אך ורק לצרכי הגנה עצמית.
בעקבות פריסת הכוח נסוגו כוחות ישראל, בריטניה וצרפת מחצי האי. לאחר מכן שימשו חיילי הכוח כחיץ בין הצבא הישראלי לצבא המצרי ופיקחו על שמירת הפסקת האש.
במאי-יוני 1967, עם התגברות המתיחות בין ישראל לבין מצרים על רקע חסימת המעבר בתעלות סואץ, דרש נשיא מצרים נאצר ממזכ"ל האו"ם להסיג את כוחותיו והמזכ"ל נענה. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים.
מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הביאה להקמתו של כוח נוסף. במסגרת החלטת מועצת הביטחון מ-25 באוקטובר, הוחלט על הקמת כוח חירום (UNEF II), שיורכב מ-7,000 חיילים ויוצב לתקופה של חצי שנה לאורך גבול ישראל ומצרים. תפקידי הכוח היו להבטיח שלא יחודשו הפעולות המלחמתיות בין שני הצדדים ולשתף פעולה עם הצלב האדום כדי לענות על כל הצרכים ההומניטריים באזור.
בדצמבר 1973, בעקבות ועידת ג'נבה, הוחלט על הקמת קבוצת עבודה צבאית שתדון בהפרדת הכוחות. בינואר 1974 נחתם הסכם על נסיגה חלקית של כוחות צה"ל מסיני ויצירת אזור חיץ שאליו ייכנסו חיילי האו"ם. הסכם נוסף נחתם בספטמבר 1975, וגם במסגרתו המשיכה ישראל בנסיגה מחלקים נוספים אליהם נכנסו חיילי האו"ם.
מנדט הכוח חודש באופן תקופתי עד ליולי 1979 בעקבות הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. עם זאת, המשיכו משקיפים צבאיים לשבת במצרים כדי לפקח על ההסכמים.
במאי 1974 החליטה מועצת הביטחון על הקמת כוח המשקיפים להפרדת הכוחות ברמת הגולן (UNDOF). מטרות הכוח היו לפקח על הפסקת האש בין ישראל לבין סוריה, לפקח על הפרדת הכוחות בין הצבאות ועל האזורים המפורזים. כוח זה ממקום ברמת הגולן עד היום והמנדט שלו מוארך באופן תקופתי.
תחת שליטת כוח המשקיפים נמצא אזור באורך של 80 ק"מ וברוחב של קילומטר עד 10 ק"מ. באותו אזור אסורה כניסה של כוחות צבאיים מלבד אלה של האו"ם. כוח האו"ם, שלו שני בסיסים קבועים ועוד נקודות תצפית, מבצע פטרולים קבועים באזורים המפורזים.
בנוסף, מסייעים משקיפי האו"ם לצלב האדום הבינלאומי בהעברת דואר ובהעברת אנשים דרך האזור המפורז. כמו כן ניתנת עזרה רפואית לאוכלוסייה האזרחית שמתגוררת באזורים הסמוכים.
בעקבות פלישת ישראל לדרום לבנון ב"מבצע ליטני" במרס 1978, קיבלה מועצת הביטחון את החלטות 425 ו-426, שקבעו כי יוצב כוח בינלאומי בדרום לבנון, שיוודא את נסיגת כוחות צה"ל, ישיב את היציבות לאזור ויסייע לממשלת לבנון להחזיר את שליטתה בכל המרחב. זה היה הבסיס להקמת הכוח הזמני של האו"ם בלבנון (יוניפי"ל).
כוחות יוניפי"ל, שמנו כ-2,000 משקיפים, המשיכו לשהות בדרום לבנון גם לאחר פלישת ישראל ב-1982 וגם לאחר הקמת רצועת הביטחון, שלוש שנים לאחר מכן. בכל אותה תקופה ניסו חיילי האו"ם להגן על ביטחונה של האוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון, לנוכח המשך הקרבות בין ישראל לבין ארגוני המחבלים. מנדט הכוח הוארך באופן תקופתי בהתאם לבקשת ממשלת לבנון.
לאחר נסיגת כוחות צה"ל מלבנון במאי 2000 סייעו אנשי יוניפי"ל בקביעת הגבול החדש וסופו של דבר נתנו את האישור כי ישראל אכן השלימה את נסיגתה מכל שטח לבנון. למרות בקשות הקהילה הבינלאומית, נמנעה לבנון מלשלוח את צבאה לדרום המדינה.
ישראל יצאה קשות נגד יוניפי"ל בטענה שאינו מונע מחיזבאללה לחזק את שליטתו בדרום לבנון. הביקורת החריפה הוטחה בארגון לאחר חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב באוקטובר 2000, כאשר האירוע הקשה התרחש מול עיני משקיפי האו"ם שלא עשו דבר כדי למנוע את הפעולה.
החלטת מועצת הביטחון 1701, בעקבות המלחמה האחרונה בלבנון, קבעה כי כוח יוניפי"ל יורחב ל-15 אלף חיילים שמשימתם תהיה לפקח על הפסקת מעשי האיבה, ובמקביל לסייע לצבא לבנון במהלך הפריסה בדרום המדינה ולאורך הקו הכחול. הכוחות יקבלו סמכויות אכיפה שונות בעיקר בכל הקשור לפיקוח על הגבולות.
כחלק מהסכם השלום בין ישראל בין מצרים הוחלט כי יוצב כוח רב-לאומי שיבטיח כי שתי המדינות לא יפרו את תנאי השלום בדבר הנוכחות הצבאית לאורך הגבול. האו"ם לא הסכים שהכוח יורכב מאנשיו, ולכן החיילים הראשונים היו שייכים לכוח אמריקני שהיה מוצב בחצי האי סיני.
באוגוסט 1981 נחתם ההסכם שהקים את כוח המשקיפים הרב-לאומי, והכוחות החלו להגיע באמצע מרס 1982 לאחר עבודת הכנה לוגיסטית נרחבת. מפקדת הכוח הוקמה ברומא, בעוד שמשרדים הוקמו גם בקהיר ובתל-אביב. בסיסים מרכזיים נמצאים לא הרחק מרפיח המצרית ובשארם א-שייח'.
המשימה העיקרית של הכוח היא פיקוח על יישום ההיבטים הצבאיים של הסכם השלום ומניעת הפרות. הכוח מפקח על אזורי הביטחון בסיני ולאורך הגבול מהצד הישראלי. חיילי הכוח עורכים ביקורות באזורים המפורזים ולרשותם גם נקודות תצפית. כמו כן אחראי הכוח הרב-לאומי לשמירת חופש השיט במיצרי טיראן.
הכוח מונה חיילים ומשקיפים אזרחיים מארה"ב, קנדה, צרפת, אוסטרליה, איטליה, פיג'י, הונגריה ומדינות נוספות. לרשות הכוח עומדים אמצעי תחבורה באוויר, בים וביבשה על מנת להגיע לכל נקודות הביקורת.
במלחמת לבנון ב-1982 נשלח כוח רב-לאומי בכדי לפקח על יציאת כוחות אש"ף מביירות בעקבות פלישת ישראל. הכוח, שהורכב ברובו מחיילי נחתים אמריקנים, הגיע באוגוסט 1982 ולאחר סיום נסיגת אש"ף, עזב רוב הכוח הרב-לאומי את לבנון.
חודש לאחר מכן, לאחר רצח בשיר ג'ומייל וטבח סברה ושתילה, הוקם הכוח הרב-לאומי מחדש וכ-1,500 נחתים הגיעו לביירות כדי לסייע לממשלת לבנון ולצבא בייצוב המדינה. הנחתים התמקמו בשדה התעופה של ביירות יחד עם חיילים צרפתים, איטלקים ובריטים.
החיילים נאלצו להתמודד עם מציאות לא קלה. באוגוסט 1983 נקלעו כוחות נחתים לקרבות עם מיליציות שיעיות ודרוזיות, במהלכם נהרגו כמה נחתים ואחרים נפצעו. בתגובה הפציצו ספינות מלחמה אמריקניות יעדים שיעיים ודרוזיים סמוך לביירות.
באוקטובר 1983 פוצצו מחבלים מתאבדים, שהשתייכו לחיזבאללה, שתי משאיות תופת במטה הכוח הרב-לאומי בביירות. הבניינים קרסו ומאות בני אדם נקברו מתחת להריסות. בסופו של דבר הגיע מספר ההרוגים ל-241 אמריקנים, מרביתם נחתים, ו-58 צרפתים.
בדצמבר תקפו מטוסים אמריקנים סוללות נ"מ סוריות ליד ביירות, אך שני מטוסים הופלו. במקביל נהרגו כמה נחתים מירי מרגמות. בתגובה תקפה אוניה אמריקנית את ביירות.
בתחילת ינואר 1984 גבר הלחץ על הנשיא רונלד רייגן להוציא את הכוחות מלבנון. התפטרות ממשלת לבנון והתגברות הקרבות בין המיליציות השיעיות והדרוזיות הביאו את רייגן להורות בראשית פברואר על נסיגת כל כוחות הנחתים, ובהמשך נסוגו גם יתר חיילי הכוח.
צוות משקיפים זר פועל גם במעבר הגבול ברפיח במטרה לפקח על מעבר אנשים וסחורות בין מצרים ורצועת עזה. הכוח, המורכב ממשקיפים מהאיחוד האירופי, הוקם בסוף נובמבר אשתקד לאחר שישראל והרשות הפלשתינית הגיעו להסכם בתיווך אמריקני על פתיחת המעברים בעקבות יציאת ישראל מהרצועה.
לפי סעיפי ההסכם, המשקיפים יפקחו על המעבר, כאשר בכרם שלום יהיה חדר בקרה ישראלי שיוכל לעקוב אחרי המתרחש במעבר ובמידת הצורך להודיע למשקיפים על אנשים חשודים.
למרות שבתחילת הדרך היתה ביקורת ישראלית על המשקיפים בטענה שאינם מקיימים פיקוח הדוק, הרי בחודשים האחרונים נרשמו גם הצלחות. כך למשל מנעו הפקחים מהמבוקש ג'מאל אבו-סמהדנה (שבהמשך חוסל על ידי ישראל) מלצאת מהרצועה, ובמקרה נוסף מנעו הפקחים מדובר החמאס להבריח לרצועה 800 אלף דולר.
נא להמתין לטעינת התגובות
