דוד התבקש "לא להיות גיבור", והשיב בהודעה האחרונה ששלח לחברו: "טוב למות בעד ארצנו"
הותרו לפרסום שמותיהם של 15 חללי צה"ל שנפלו בלבנון. נאור ביקש להיקבר מול הים, עדי התעקש להיות קרבי, ורק יובל, בת 10, לא מבינה איפה אבא
- ישראל נלחמת - סיקור מיוחד ב-nrg מעריב
אבל כבד פקד אתמול את תמרת עם היוודע דבר מותו של בן היישוב, סרן (במיל.) גלעד שטוקלמן בן ה-26, שנהרג יחד עם חבריו לצוות הטנק כתוצאה מפגיעת טיל נ"ט.
גלעד עבד כדייל בחברת אל-על והיה בניו-יורק כאשר קיבל צו 8. למרות זאת, הוא החליט לשוב מיד לארץ כדי להצטרף לחבריו, לוחמי השריון הפועלים בלבנון.
"הוא הגיע ביום שישי ובשבת כבר עלה לצפון. היתה לי תחושת בטן שמשהו רע יקרה לו", סיפר אביו. "אתמול דיברתי איתו בפעם האחרונה ואמרתי לו שאני יודע שהוא נלחם ושזה חשוב, אבל ביקשתי שלא ישכח את אבא ואמא. כשחזרתי מהעבודה מאשדוד לצפון, שמעתי ברדיו שהיו הרבה נפגעים בלבנון וזמן קצר אחרי שהגעתי הביתה אנשי קצין העיר בישרו לנו שגלעד נהרג".
גלעד גדל והתחנך ביישוב תמרת, הסמוך לעמק יזרעאל. הוא סיים את לימודי התיכון בבית הספר בנהלל והתגייס לחיל השריון, שבו שירת גם אחיו הגדול, אלירן (29). בימים אלה משרת גם אלירן במילואים והאח הצעיר, ירדן (19), נמצא כעת בטירונות בחיל השריון.
"אחרי השחרור הוא נסע לקנדה לעבוד ואז נסע לטיול ארוך בדרום אמריקה", הוסיף האב בדמעות. "כשחזר לארץ החליט להיות דייל כדי להמשיך ולראות את העולם. גלעד אהב מוסיקה, רכיבה על אופניים ועל סוסים ותכנן ללמוד כלכלה ולימודי מזרח אסיה".
סרן גלעד שטוקלמן ז"ל הותיר אחריו זוג הורים ושלושה אחים. מועד הלווייתו טרם נקבע.
רס"ל איגור קובליק, בן 26 מנצרת עילית, גויס לפני כמה ימים בצו 8 והצטרף לחבריו, לוחמי מילואים מחטיבת הצנחנים, שנשלחו לדרום לבנון. אתמול בשעות אחר הצהריים התייצב צוות של קצין העיר בבית המשפחה בשכונת הר יונה עפולה והביא לאם טטיאנה ולאחות יוליה(18) את הבשורה המרה על מותו של איגור.
צוות נוסף של קצין העיר הגיע למפעל "כנפית" במגדל העמק שם עובד האב לב והודיע לו על מה שאירע. האב סרב להאמין לבשורת האיוב ומיהר לביתו שם מצא את אשתו ובתו ממררים בבכי מר.
שכנים של המשפחה סיפרו כי מדובר
אחד מחבריו של האב סיפר כי הוא היה מאד מוטרד מאז שבנו גויס למילואים, "הוא היה חסר מנוחה ועצבני", סיפר החבר. "הוא דאג לאיגור ודיבר על שרותו הצבאי. הלב נקרע מכאב בעקבות האסון של המשפחה הקטנה הזאת" אמר החבר.
בבית משפחת שמידוב בירושלים מנסים עדיין לעכל את הבשורה המרה שנחתה עליהם בלילה, עת הגיעו אליהם נציגי קצין העיר ובישרו עליהם על מותו של דוד בן ה-25 שנהרג אתמול מפגיעת טיל נגד טנקים בכפר קליעה שבדרום לבנון.
על מדרגות הבית יושבת חברתו של דוד בשלוש השנים האחרונות, אולגה. מוקפת בחבריה ובחבריו של דוד היא מספרת על בחור חייכן, מוכשר שרק לאחרונה התקבל ללימודי האדריכלות בבצלאל. "החלום שלו היה לבנות את בית המקדש השלישי", היא מספרת.
דוד, שנולד ברוסיה ועלה לארץ בגיל 10, חזר ביום ראשון השבוע מחופשה בפראג עם חברתו אולגה. שעתיים אחר כך, הוא קיבל צו 8 והתייצב ביחידת גבעתי. אולגה סיפרה כי לא היתה לה תחושה מוקדמת לגבי מותו הטראגי של חברה. "הוא הבטיח לי שיחזור בשלום והייתי רגועה", סיפרה. היא מספרת גם על ה-sms האחרון שקיבלה ממנו שלשום, בערב ט"ו באב. "יום אהבה שמח, אני אוהב אותך", כתב דוד לחברתו והבטיח לחזור אליה עם זר פרחים. ב-sms האחרון ששלח דוד לחברו הטוב, שביקש ממנו לא להיות גיבור, הוא כתב: "טוב למות בעד ארצנו".
דוד הותיר אחריו זוג הורים - לאוניד ונטלי, ואח נוסף, יעקב בן 27, שמשרת גם הוא בלבנון. הלוייתו תתקיים היום אחר הצהריים בהר הרצל.
אבל כבד נפל אתמול גם על היישוב עלי שבשומרון, לאחר היוודע דבר מותו של תושב היישוב, גלעד זוסמן בן 26, שנהרג אתמול מירי טיל נ"ט על בית שבו שהה כוח של צה"ל בכפר דבל.
זוסמן, שהתגורר ביישוב מאז נישואיו לחני לפני שנתיים, הוא החלל השלישי של היישוב במלחמה הנוכחית, לאחר שלפני כשבועיים נהרגו בבנת-ג'בל רב סרן רועי קליין וסגן עמיחי מרחביה.
גלעד גדל בכפר-סבא, למד בישיבה התיכונית ברעננה והמשיך לישיבה הגבוהה בדימונה ובמצפה רמון. לאחר מכן שירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים, ובמסגרת שירות המילואים שירת ביחידה מובחרת.
"מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה על בנאדם", סיפא אחד מחבריו. "גלעד תמיד הלך עם חיוך גדול על הפני, תמיד שמח לעזור והיה אדם בעל ענווה גדולה. מעולם לא התגאה, ותמיד כששוחחת איתו הוא היה כל כולו מרוכז בך, מתעניין במה שאתה עושה, מפרגן לך, נותן לך את ההרגשה שאתה משהו מיוחד מבלי לדבר על עצמו או אפילו לרמוז שגם הוא עצמו עושה לא מעט. היו בו את כל התכונות הטובות שיכולות להיות בבן אדם".
גלעד עבד כמאבטח סמוי במטוסי אל על, ובשבוע שעבר גויס בצו 8 ועלה מיד ללבנון, למרות שכעובד שירות הביטחון היה פטור משירות במילואים.
הוא השאיר אחריו, אישה, ילד בן שמונה חודשים, זוג הורים, אחות ושני אחים. השבעה תערך בבית הוריו בכפר-סבא.
בשעה שלוחם השיריון רב-סמל נועם גולדמן, בן 26 מתל-אביב, נהרג מפגיעת טיל נ"ט בעטיה א-שעב, שהה אביו צביקה גולדמן, סמג"ד שירון במילואים שהשתתף במלחמות ששת הימים וכיפורים, בניחום אבלים אצל משפחת צור מבאר-טוביה, שבנם איתמר נהרג בלבנון בשבוע שעבר.
אביו של נועם מספר שבשבועות האחרונים נועם חזר להתגורר עמו, מכיוון שחיפש דירה חדשה בתל-אביב. את הצו גיוס קיבל ביום רביעי שעבר בבית אביו.
צביקה מספר שבנו היה סטודנט לכלכלה ולחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב, ובכל פעם שהיה מקבל צו גיוס הוא היה מביע תרעומת על כך ששירות המילואים מפריע לו בלימודים. אולם הפעם נועם ארז תיק ונסע חדור מוטיבציה לגבול הצפון.
נועם שירת בסדיר בגדוד 75 של חטיבה 7, באותה חטיבה שבה שירת דודו. "בפעם האחרונה שוחחתי איתו ביום שלישי אחר הצהריים, לפני שנכנס ללבנון. חבריו לצוות דיווחו שבכפר רמייה נהרגה חוליית מחבלים. הוא שאל אותי אם שמעתי על זה? והוא אמר לי - 'אם תשמע על זה תדע שזה אני'".
צביקה ואמו של נועם, אריאלה, חששו מאוד בשל המצב, אולם הם שאבו כוח ואופטימיות מבנם. "ב-SMS הוא כינה את עצמו נמר הרים טיבטי, ואמר ששום דבר לא יכול לקרות לו. שאלתי אותו למה הוא מכנה את עצמו כך, והוא השיב שזה בגלל השטח ההררי שבו הוא פועל".
נועם הותיר אחריו זוג הורים ואח - יזהר בן 30.
"במשך כל היום הרגשתי שמשהו לא טוב קורה", כך סיפרה נועה כהן, אחותו של ניר כהן שנהרג אתמול מפגיעת טיל נ"ט בעיטה א-שעב. "לא ידעתי במה מדובר. כששמעתי על כל תקריות האש בלבנון ניסיתי להתקשר אליו לסלולארי, אבל הוא לא ענה. בשעה 23:30, כשהגעתי הביתה וראיתי את כל המשפחה יושבים ובוכים, באותו רגע חרב עליי עולמי כשהבנתי שהוא מת".
ניר כהן גויס למילואים בצו 8 לפני כשבוע, ובמהלך שירותו הסדיר הוא שימש כנהג טנק וכחובש. כשגויס למילואים אמר לאחותו שהוא מאוד רוצה לחזור ולנהוג בטנק, כפי שעשה בשירות הסדיר, וגם שהוא רצה לפגוש את חבריו ליחידה.
ניר היה מדריך טיולים של הסוכנות היהודית, ומאוד אהב לטייל. הוא הדריך קבוצות שהגיעו מחו"ל לארץ במטרה להביא אותם לפה. הוא עמד להתחיל ללמוד באוניברסיטה בתחילת שנת הלימודים הקרובה.
ידידתו הקרובה של ניר, הדר נופר, סיפרה כי יום לפני מותו הוא שלח לה הודעת SMS, שבה כתב לה שהוא "אוהב את כולם ונורא מתגעגע, ונתראה בקרוב".
אחותו סיפרה כי מאז שגויס בצו 8 הוא התקשר כל הזמן. "פעם אחרונה שהוא התקשר היתה לפני יומיים. ידענו שהוא בפנים בתוך לבנון, ידענו שהוא נלחם. בכל רגע נתון שהיה לו הוא התקשר והרגיע אותנו. הוא אמר 'אני בסדר ואני מקווה שגם אתם, תשמרו על אבא'".
אשתו של יוני שמוכר, שלומית, ובני משפחתה, ישבו בערב על המרפסת ושתו קפה, כשלפתע הופיעו חיילים בחצר ביתם בבית-נחמיה, ובפיהם הבשורה המרה על מותו של יוני. בני המשפחה ידעו שיוני נמצא בתוך לבנון ושמתנהלים קרבות עזים באזור בו הוא נמצא, אבל לא סיפרו דבר לשלומית כדי לא להדאיג אותה.
שלומית ויוני, הכירו מאז ימי הצבא ונישאו לפני כשנתיים. שלומית היתה מדריכה בהנדסה קרבית, ויוני הגיע לקורס. אחותה של שלומית, גלית הופמן, סיפרה: "היא התאהבה בו ברמות שאי אפשר לדמיין. זו האהבה הכי גדולה שראיתי. הם היו החיים אחד של השני".
ביום ראשון האחרון הגיע יוני לחופשה של פחות מ 24 שעות. הוא הביא לשלומית מתנה - שרשרת שקנה בדרך בעפולה. בני המשפחה סיפרו בחיוך שצחקו עליו, כי זו היתה הפעם הראשונה בה הצליח לקלוע לטעמה של שלומית. היא הסתובבה אתמול בין המנחמים כשהשרשרת כל העת בכף ידה.
השניים חזרו לפני מספר חודשים מטיול בסין. בני המשפחה הראו אתמול את אלבום התמונות אותו סידרה שלומית, ובו נראים השניים מחייכים ומאושרים. בני המשפחה מספרים כי יוני כמעט סיים את התואר השני בפיסיקה. "הוא ידע את התשובות לכל השאלות, היה קורא ספרים על הכל", סיפרה גלית.
אלעד דן נולד בקיבוץ איילות, בקצה הערבה. אביו, אמנון דן, מוותיקי הקיבוץ, מחנך ואיש טבע, נישא לדניאל שהגיעה לארץ משוויץ, והלכה אחריו לקיבוץ הרחוק. אלעד, 26, היה הבכור בשלושת ילדיהם.
אמו ואחותו של אלעד שהו בביקור משפחתי בשוייץ, כשחיילי קצין העיר אילת דפקו בערבו של יום רביעי על דלת ביתם בקיבוץ, וסיפרו לאב כי בנו בכורו נפל בקרב בלבנון. האם והאחות עשו אתמול את דרכן לקיבוץ. אנשי קצין העיר אילת ומזכיר הקיבוץ אמרו אתמול כי המשפחה אינה מוכנה לכל פרסום בתקשורת או לסיקור עיתונאי.
אלעד השאיר אחריו הורים ושני אחים: בעז, בן 22 המשרת בצה"ל, ואחות, דורין בת 15.
רס"ן (מיל') נתי יהב, בן 36 מקרית-אונו, שנהרג במהלך הפעולה בכפר דבל בלבנון, הקים את הפלוגה המובחרת, עליה פיקד בשירות המילואים, והיה גאה בה ודיבר על חייליו ללא סוף. הוא ואשתו, שרון, בדיוק עמדו לעבור לבית חדש, והכרטיסים לחופשה המשפחתית בחו"ל, שהייתה אמורה לצאת לפועל בשבועות הקרובים, כבר נקנו.
בני משפחתו וחבריו של יהב, אשר הגיעו לביתו שבקרית-אונו ציינו כי נתי היה קצין מצטיין וגיבור, בדיוק כמו דודו אשר נהרג במלחמת יום העצמאות ושעל שמו הוא נקרא. "הוא נקרא למילואים כבר לפני שלושה שבועות, אבל רק לפני כמה ימים הוא עלה ללבנון", אמרה אתמול אחותו, חגית. "יום לפני, הוא קיבל חופשה והגיע לראות את הילדים ואת אשתו בפעם האחרונה. היה לו מאוד חשוב להיות פה, ולהקדיש להם זמן".
יהב עבד בחברת הייטק, ואהב מאוד לצלול ולצאת לטיולי תרמילים ארוכים עם אשתו והילדים. בקרוב הם היו אמורים לצאת לחופשה משפחתית בחו"ל, וגם התכוונו לעבור לבית גדול ומרווח יותר. קצין צנחנים ראשי שביקר את בני המשפחה, סיפר להם על פועלו של יהב בצה"ל וכי עד כמה עבד קשה כדי להקים את פלוגת ההנדסה המובחרת שעליה פיקד.
"הוא תמיד אהב לצאת למילואים ולא פספס אפילו יום אחד. הוא עבד קשה מאוד כדי להקים את הפלוגה הזאת שהוא פיקד עליה. הוא לא פחד לעלות ללבנון, למרות שאנחנו מאוד דאגנו לו הוא רק אמר שזאת משימה שצריך לעשות אותה. בגלל שהוא ידע שאנחנו דואגים הוא כל הזמן היה מתקשר ומודיע לנו איפה הוא נמצא בדיוק. הוא היה בחור טוב, מנוע ומסור. היו לו את התכונות הכי טובות בעולם ועכשיו הוא איננו יותר", אמרה אחותו.
יהב, הותיר אחריו את אישתו שרון, ביתו נועם בת החמש ויהלי בן שנתיים, זוג הורים ושתי אחיות. הוא נטמן אתמול בבית העלמין שבקרית שאול.
עידן קובי, 26, נולד וגדל באילת, ולמשפחתו העניפה שורשים עמוקים בעיר הדרומית. לאחר שירות צבאי כחובש בצנחנים, שב עידן לאילת, וניהל את חנות התרמילאים "ריקושט". שם הכיר את חברתו, ענבל קורלינסקי, כשבאה לרכוש ציוד לטיול בדרום אמריקה. כשחזרה החל הרומן, שעבר מיד לפסים רציניים, עם תכנון חתונה בקרוב ואחר כך טיול משותף לחו"ל.
לפני יותר משבוע קיבל עידן צו 8, וסיפר לכולם בחיוך כמה הוא שמח לפגוש את החברים מהצנחנים. "הוא הלך ברצון רב. היה ברור לו שצריך ללכת למלחמה ואף לרגע הוא לא חשב שאפשר אחרת", מספרים החברים. פעמיים בשבוע האחרון נכנס ללבנון ויצא בשלום. בפעם השלישית ירה החיזבאללה טיל נ"ט לעבר הבית בו שהה עם חבריו הצנחנים, ופגע בו וברבים מחבריו.
5 דקות לפני שעידן, חובש קרבי בצנחנים, נכנס ביום שלישי עם הכוח ללבנון, הוא התקשר לחברתו ענבל, ואמר לה: אנחנו נכנסים, אני מנתק את הטלפון. ענבל, רב סרן בצבא קבע, אמרה לו: "אני דואגת, תזהר". עידן כדרכו, בצחוק משוחרר, השיב לה: "הכל יהיה בסדר, את יודעת שיותר מסוכן בכביש. תמשיכי לתכנן את הטיול שלנו לניו-זילנד".
יממה לאחר מכן, התדפקו קציני העיר על דלת דירתה של אמו אתי, באילת, וסיפרו לה שבנה הבכור נפל בקרב בלבנון. אחר כך הביאו הקצינים את בשורת איוב לאביו איציק, במושב יערה בצפון.
"הוא היה מטפס הרים. הוא צלל, הוא גלש וטייל בארץ ובעולם. הוא היה תמיד מלא חיים, מוקף חברים, עוזר ומושיט יד לכולם, ותמיד תמיד מחייך". סיפר אתמול חברו הטוב ינון סנפיר. "הוא רצה ללמוד רפלקסולוגיה. כשאמרתי לו שמזה לא ירוויח הרבה כסף, השיב לי: עזוב אותי מכסף, אני רוצה לעזור לאנשים".
ביום שני קיבל עידן "אפטר" מהמלחמה, ונפגש לכמה שעות עם חברתו בת"א. "הלכנו לחוף הים. כדרכו, הוא חייך וצחק, שידר הרבה אופטימיות והמון עוצמה פנימית. המשפחה הייתה הדבר הכי חשוב לו. שבוע לאחר שהכרנו שכרנו יחד דירה והוא אמר לי: אני רוצה המון ילדים". עידן היה האדם הכי מדהים שהכרתי אי פעם".
אביו של עידן, איציק, קיבל את הבשורה המרה על נפילת בנו כאשר התכונן לצאת לעבודתו בבית החולים בנהריה, בו הוא עובד כנהג אמבולנס ותיק. במהלך החודש האחרון מפנה איציק כמעט מדי יום פצועים מנפילות הקטיושות, ורק אתמול הוא תכנן לצאת לחופשה של יום או יומיים. מנהל מחלקת התחבורה בבית החולים, שלום יהודה, סיפר כי "איציק מסכן את חייו מדי יום, עובד במסירות גדולה ונותן את כל כולו לעבודה.ההודעה על מות בנו תפסה אותו באמצע עבודתו במלחמה".
עידן הותיר אחריו הורים, אתי ואיציק, וששה אחים ואחיות: אורנית וערן, ספי ומושיקו, עמית וסער.
מאות קרובים וחברים ליוו את עדי סלים בן ה-22 מבית חשמונאי בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי ברמלה. סלים הותיר במותו הורים – יעקב ושושנה, ו-3 אחיות: מילי בת ה-28, קרן בת ה-26 ודניאל בת ה-15.
סלים החל את דרכו הצבאית כלוחם בצנחנים, ונאלץ לפרוש בשל בעיות בריאותיות. הוא לא ויתר על שירות קרבי, יצא לקורס חובשים והועבר לבסיס הטירונים של הצנחנים, שם שימש אף כאחראי המרפאה. הוא השתחרר רק לפני חצי שנה, ועבד בארבעת החודשים האחרונים כמאבטח במפעל התעשייה הצבאית.
בעוד שלושה חודשים היה אמור להתחיל את לימודי המזרחנות במכללת אחווה. עדי דיבר ערבית שוטפת, רצה לעסוק בתחום הביטחוני ואף להתגייס לשירות הביטחון הכללי. אסף, מפקדו בשירות הסדיר, ספד לו ואמר: "אני לא אשכח את מילותיך בקול שקט וסמכותי: להיות חובש זה להיות הכל. להציל את חבריך תחת אש - אין יותר מזה".
חבריו מספרים על בחור חייכן, מופנם, ביישן, סגור ועדין נפש. "הוא היה מלח הארץ" אמר ערן עבדו, שהתאמן עמו לפני הצבא. "ראיתי אותו שלשום. הוא היה עם הכלב, ועשה איתו סיבוב. הוא סיפר שהקפיצו אותו".
סלים נולד ברמלה, ולפני 12 שנה עברה משפחתו למושב בית חשמונאי. הוא למד בבית הספר "הרצוג", סמוך למושב. בלילה שבין שני לשלישי יצא לחופשה קצרה בת כמה שעות. ורד, שהכיר מספר ימים קודם ללחימה והחל לצאת עימה, סיפרה כי שוחחה עימו ביום שלישי. "הוא אמר שמספיקות לו מספר שעות כדי לראות את הבית. זה היה זמן הפרידה שלו מהמשפחה, ומסתבר שזה היה הזמן האחרון שלו. בערב הוא שלח לי SMS וכתב 'ט"ו באב שמח. לילה טוב, ונתראה כשיסתיים הבלגאן'".
מפקדו לשעבר ציין שעדי התעקש להשלים את המסלול הקרבי. "עדי הוקפץ לטפל בפצועים, ותמיד עשה זאת במקצוענות, מסירות ונתינה אישית. הוא היה מנהיג מלידה".
יניב, חבר של אחותו של עדי, ספד לו. "עדי - סוג של תכשיט מעשה ידי אמן. בחור יפה תואר, גבר צעיר. כולם מכירים אותו עם לב זהב. הוא תמיד היה ראשון בלימודים ובצבא", אמר.
בדברי ההספד מעל הקבר הטרי הוסיף יניב: "אפילו אתמול בלילה, בנשימותיך האחרונות, אני בטוח שניסית לתת עוד קצת, כי אצלך הכל מלא. היית לי כמו אח, תמיד שם כשצריך. וגם כשלא צריך תמיד הראית שאתה שם". גיא, חברו הטוב ביותר מהתיכון אמר: "עדי היה רוצה שכולם יהיו חזקים. ראיתי אותו ביום שני. הוא בא ללילה ונסע. הוא דיבר על הכל, היה צנוע, ורצה שהכל יסתדר: שנהיה חזקים, ושלא יהיו מריבות פנימיות בארץ ובצבא".
סמ"ר נאור קאלו, בן 25, מקיבוץ מעגן מיכאל, הוא בן לאבנר וברברה. האב עלה מאיטליה לפני 36 שנים, והוא מוותיקי הקיבוץ, בו גדל והתחנך נאור. אביו מספר כי בתור ילד היו לנאור פנים זוהרות, וכל מי שעבר רצה רק ללטף אותו.
נאור עשה את שירותו הצבאי ביחידה מיוחדת של ההנדסה הקרבית, ושירת בקבע במשך ארבעה חודשים. לאחר מכן, עבד כשנה בקיבוץ וטס לדרום אמריקה יחד עם חברתו נטלי, אף היא בת משק בקיבוץ מעגן מיכאל.
מאז ילדותו נהג לעבוד במדגה של הקיבוץ, והיה מסור מאוד לעבודה. הוריו מספרים שהיה "ילד שאהב לצלם, את הטבע, ויותר מכל את הים".
"אלו היו מילואים ראשון שלו", סיפרו, "והוא סופח, למעשה, לצוות המילואים של הצנחנים על תקן חובש. ביום שני האחרון עוד היה בבית, סיפר על תחושותיו ואמר כי חסרים ציודים. הוא דיבר על חוסר בכוונות לילה ובציוד צבאי".
לדברי המשפחה, אף גורם צבאי רשמי עדיין לא הגיע וסיפר להם על האירוע, אך חיילים שהיו בתקרית סיפרו לבני המשפחה כי אחרי הטיל הראשון שפגע בבית נאור רץ לטפל בפצועים, וספג רסיס שגרם למותו.
הוריו של נאור היו אמורים לנסוע לטיול בחו"ל, אך משהגיע צו ה-8 לבנם ביטלו את הנסיעה המתוכננת. חברתו, נטלי, מספרת עוד כי השבוע, כשביקר בקיבוץ, שוחחו על המוות כאילו ידע על הצפוי לו. "אם אמות", אמר לה, "הקריאי על קברי משהו שאת כתבת. ועוד בקשה אחת יש לי: אני רוצה להיקבר עם הפנים לים כדי לראות את הגלים".
נאור ונטלי היו אמורים לנסוע לתאילנד כשיסיים את תקופת המילואים. אביו, אבנר, אומר כי בתחילה תמך בלחימה, אך "כשהתחילו האבידות בכניסה הקרקעית, הייתי מזועזע. הגענו רחוק. הרי בסופו של דבר יתקבל הסכם על שולחן הדיונים".
נאור הותיר אחריו 5 אחים: דקלה בת 36, דורון בן 35, יניב בן 23, איילון בן 19, אף הוא חייל בהנדסה קרבית, ולירן בת ה-14.
"ביום שני, רגע לפני שאשי נכנס ללבנון, הוא שלח לי הודעה לסלולרי בה ביקש שלא אספר לילדים שהוא בפנים, כדי שלא ידאגו לו". כך, כשהיא לא מפסיקה לבכות, סיפרה אסנת נוביק על השיחה האחרונה שלה עם בעלה, רס"ר אשי ראובן נוביק, שנהרג בכפר דבל.
משפחת נוביק מתגוררת במושב כנף שבדרום רמת-הגולן מאז שנת 1999. לאשי בן ה-36 ולרעייתו אסנת שני ילדים: יובל בת ה-10 ואיתי בן ה-6. בחצר הגינה המטופחת של הבית ישבו אסנת, יובל ואיתי כשהם שבורים, וגם עשרות הקרובים והמכרים שעטפו אותם לא הצליחו להמתיק את הבשורה המרה שנחתה על המשפחה.
קרובי משפחה ידעו לספר שכאשר נכנס קצין הנפגעים לבית המשפחה, קפצה הבת יובל ממיטתה וצעקה "אמא, אבא חזר הביתה מהמילואים?".
אשי, שכיהן מאז תחילת 2006 כמנכ"ל "הלונה גל" בחוף גולן, הוא ההרוג הראשון של מושב כנף שעלה על הקרקע ב-1985, ומתגוררים בו כיום כ-350 תושבים. במושב הקטן אין בית קברות, וועד היישוב כבר עסק בהכנות גידור שטח, אבל אסנת החליטה שבעלה ייטמן ביום ראשון במושב מעלה-גמלא הסמוך.
אחד מחבריו של אשי, הקבלן חיים אוחיון המתגורר בכנף, אמר אתמול כי "מדובר באבדה קשה למושב. אשי היה אחד מעמודי התווך החברתיים של כנף. למרות שהמשפחה לא הקימה את המושב, היא היתה אחת המשפיעות שבו. איבדתי חבר יקר שבשנה האחרונה הפך את הלונה-גל לפנינה".
זו לצד זו, בדירה קטנה ברחוב הכבאים ברמת-גן, ישבו אתמול שתי נשים בעלות שם זהה, איריס שגב, ומיררו בבכי על נפול יקיריהן - בן בכור ובעל – נמרוד שגב בן ה-29 מראש-פינה. נמרוד, שהתגייס לפני שבועיים למילואים, שירת בחטיבת השריון 847. צוות הטנק שהוא היה חלק ממנו נפגע ממטען וטיל נ"ט בכפר עיטא א-שעב.
נמרוד הוא דור רביעי במושבה הציורית, וסבו, דב גולדשטיין, כיהן כראש-המועצה לפני למעלה מ-20 שנה. אביו של נמרוד, חזי שגב, סיפר כי "מהרגע הראשון שנמרוד גויס למילואים היינו בחרדות וחששות כבדים. ניסינו לדחוק את החשש ולהישאר אופטימיים למרות שידענו כל הזמן שיש אפשרות שנמרוד ייפגע. בשלב מסויים בשבוע שעבר אשתי ואני רצינו לעזוב את ראש-פינה ולעבור למקום בטוח יותר, אבל החלטנו לא לעשות את זה כדי להישאר קרובים כמה שיותר לנמרוד, שהיה בתוך לבנון".
נמרוד ואיריס התחתנו לפני ארבע שנים, ולשניים ילד משותף, עומר בן ה-3. "הוא עוד לא מבין שנמרוד איננו", סיפר האב חזי. "למעשה, אף אחד מאיתנו עדיין לא מעכל את זה. זאת מכה קשה בשביל כולנו. מספיק אם אני אספר שכאשר קצין הנפגעים הגיע לבית ברמת-גן איריס סירבה לפתוח לצוות את הדלת, והתקשרה לשאול אותנו מה קרה".
הלוויתו של נמרוד תיערך ביום ראשון בבית הקברות בראש-פינה. "הוא אהב את המושבה והיה חלק מהנוף שלה. מכיוון שהמשפחה כבר דור רביעי בראש-פינה, זה המקום הכי טבעי בו הוא צריך להיות".
בהכנת הידיעה השתתפו דני ברנר, גיל סלומון, אפרת פורשר, ארז תדמור, גיל חורב, מרב דוד, אלי לוי, יהודית זילברשטיין, אבי פוגל, יובל לידור וליאת שלזינגר
נא להמתין לטעינת התגובות
