ראויים לנו?
המדינה הזאת היא המדינה של אורי ויוהאן שלא יזדקנו, של אבנר וכנען שהתייצבו לצו 8, של משפחות שפתחו את הבית והלב. זאת לא המדינה של קצינים לא ראויים, של שרים שסרחו, של קומבינות וקשרים. דעה
עם ישראל התגלה בגדולתו במלחמה הזאת. כמה חבל שאל מול הגדלות הזאת נחשפה המנהיגות הישראלית בקטנותה. כמה מנוגד רוחב הלב של משפחת גולדשטיין, פיקאר, גפסון, דאון ועוד עשרות רבות של משפחות שפתחו את דלתן בפני תושבים מהצפון, לכישלונה הגורף של המדינה בטיפול באותם פליטים שנותרו לפתע ללא בית.
כמה זעירים נראים פתאום משרדי הממשלה, שנזכרו מאוחר, מאוחר מדי, להקים מחנה אוהלים. כיצד קרה שארקדי גאידמק הצליח לעשות את זה ביומיים וחצי, ואילו רשויות המדינה הקימו את עיר האוהלים שלהן יום לפני הפסקת האש? אולי זה קשור לכך שאצל ארקדי, מי שלא עובד טוב הולך הביתה, ואילו הרשויות שלנו רוויות מינויים פוליטיים וקשרים?
ישראל של הקשרים וקריצות העין היא לא ישראל שאנחנו רוצים לראות. המנהיגות הקומבינטורית, זו שלא סופרת את העם, שבעיניה הוא רק מכשיר לקידום אינטרסים אישיים, היא לא המנהיגות הראויה לעם הזה.
קצין בכיר, שבעיצומם של קרבות עקובים מדם מתפנה לגרגר יין בארוחת צהריים במרכז תל אביב, הוא לא מה שהיינו רוצים לראות בצבא שלנו.
שר בממשלה שמשתכשך בבריכת שחייה כשחיילים נהרגים אחרי שנשלחו למהלך קרקעי בהנחייתו, הוא לא השר שהיינו רוצים שינהיג אותנו.
רמטכ"ל שעוסק בענייניו הפרטיים כשחייליו נגררים לשבי, הוא פשוט...רמטכ"ל שעסק בענייניו הפרטיים כשחייליו נהרגו בשטח. האם זה הרמטכ"ל שאנו רוצים לראות?
לפני מספר חודשים שאלו דן מרגלית ואמנון דנקנר "איפה הבושה". ובכן, משלחת חיפושים תרה אחריה. עקבותיה של הבושה לא נודעו בישראל. אנו רוצים לחזור לישראל של פעם, ישראל בה חשבון דולרי הספיק כדי לעורר רעידת אדמה ולהדיח ראש ממשלה. ישראל בה "ספק לחשד ולמעורבות" היו מספיקים כדי לשלח אנשים להתכנס במחילתם.
ישראל בה ראש ממשלה התפטר לאחר שהבין כי חייליו
מדינת ישראל של מלחמת לבנון השנייה היא לא המדינה של הקומבינות. אזרחיה הוכיחו שאינם רוצים כזאת מדינה. זוהי המדינה של אורי, אבנר, כנען וירון, שניערו את חייהם מעל עצמם והתייצבו, עם הופעתו של צו 8, בלי היסוס. זוהי המדינה של שני, פיליפ, דניאל, יוהאן, רועי, ייסמאו, יותם, עמיחי, איתי ואור, שקיפדו את חייהם בקרבות. שלא יזדקנו לעולם.
זוהי המדינה של לביבה, שנאתי, אמיר ואלברט שנהרגו כאזרחים במלחמה הזאת.
האזרחים הללו, החיילים, המפקדים, המדינה הזאת, ראויים ליותר ממה שיושב היום בכנסת ישראל.
עם ישראל אינו צריך להוכיח את עמידותו, דבקותו, אהבתו, איכותו וטוב הלב שבו. הצניעות של בגין, הדבקות של בן גוריון, הביישנות של רבין, הרצון לתרום של... של פעם, הכל כאן.
עם ישראל הוכיח זאת, ונטל ההוכחה רובץ כעת על כתפי היושבים בכנסת ישראל, בממשלת ישראל, במטכ"ל צבא ההגנה לישראל. הם אלה שצריכים להוכיח את עצמם, ולזכור שהם מקבלים מאיתנו, את המשכורת, שהם משרתים אותנו. בשום אופן לא להיפך. זהו זמן בחירות - בחירת המנהיגים בדרכם, ובחירתנו אנו - מי ינהיג אותנו. כי "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם", אמר בן גוריון, "אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
