כל הדתיות בשוק. המעצבים
ביקור חטוף של רויטל ויטלזון-יעקבס בשוק המעצבים חשף כי רבות מלקוחותיו היו איתה במחנה סיירים. האירוע אף זרק אותה הרחק אל הימים החשוכים בהם היא וחברותיה לשכבה הלכו עם כריות בכתפיים ומסגרות חומות ענקיות במשקפיים
תמיד שנאתי את זה. בשירות הלאומי, בכל יום ראשון, עם עוד שבע מאות איש בקו 480, הייתי מעדיפה לשבת כל הנסיעה על המדרגה הכי נמוכה - כשפח האשפה המלא בשקיות שוקו ריקות ועם שפיץ מלא ברוק תקוע לי באף והפנים מרוחות על הדלת האחורית - רק כדי לא לשבת ליד חייל שיירדם וירייר עליי, או להיתקע בין שני אנשים שעומדים ודוחפים את התיק שלהם ישר לתוך ראשי הענוג. גם כיום, בנסיעה ברכבת, אני מוצאת את עצמי ב"חצי לוטוס" (ישיבה מזרחית), עם המרפק על השולחן והלחי דבוקה לחלון, רק כדי שהכתף או היד שלי לא ירפרפו חלילה על זאת שלידי.
כן, אני מאוד קנאית למרחב שלי. שום דבר חדש.
אבל הימים היו ימי סוף המלחמה/ בין שתי מלחמות/ משואה לתקומה/ שלב חצי הגמר ב"רוקדים עם כוכבים", ואני הייתי זקוקה לנחמה, ואין כמו החומר בכדי לשמח מעט את הנפש המדוכדכת. ציפיתי לדברים רבים שם בגני התערוכה: קיוויתי למצוא את כל הבגדים ב"הנחה" - משמע חמישה שקלים פחות מאשר ב"שקוף", משמע שלוש מאות שקל לחולצת טריקו שרקום עליה; 'A'
הימרתי שאכנס לדיכאון מכמות אדירה של תל-אביביות רזות ויפות, מה שיגרור אותי מיד לבליסת שלושה קרפים צרפתיים עם נוטלה. אבל בחיים לא ציפיתי לראות את מה שראיתי. לשנייה חשבתי שהתבלבלתי והגעתי לכנס לציון שנה להתנתקות. היו שם ערימות, אבל ערימות של דתיות.
האבולוציה האופנתית של כל בחורה דתית, היא איטית, כואבת ומזעזעת. בואו נחלק את העניין לשלבים:
יום חול: בבית הספר היסודי לא הייתה בעיה כי כולן הלכו עם תלבושת אחידה. בנעליים, לעומת זאת, השתוללנו. והימים ימי LA.GEAR עם שלושה שרוכים בצבעים שונים – אכן מצוקה.
שבת: בשבת דפקנו חצאית פליסה ורוד-לבן וחולצה בצבע ורוד תואם. הגרביים היו סרוגות עם חורים ומגולגלות לכיוון נעלי לק
אקססוריז: עגילים ראשונים מזהב, המסתירים אוזן קטנה שמלאה באינפקציה.
יום חול: קומבינציה א': כל יום שישי היינו רצות לשוק הכרמל ולנחלת בנימין, בחופשים הדרמנו גם לשוק הפשפשים. מי שמצאה שמלה - כמה שיותר רחבה, כמה שיותר חסרת גזרה וכמה שיותר דומה בהדפס לוילון שהביאו כשלל מלבנון – שיחקה אותה.
קומבינציה ב': חצאיות ג'ינס צרות וארוכות עם מיליון כפתורים ושסע, שדגמים ראשונים שלהן נהגו לחנוט מומיות במצרים העתיקה. את המראה השלימה חולצת טריקו (בפנים כמובן) או הסווטשירט של השבט. הייתה גם האופציה האיומה של החולצה אמריקאית – אבל יש לי עדיין התקפי חרדה כשאני נזכרת בזה.
הקומבינציות השונות הלכו עם סנדלים תנ"כיות, או בנפילי ד"ר מרטינס שחיסלו כל שארית של נשיות.
שבת: סרפן מקסטרו או מהמשביר, עם חולצה לבנה מתחת. או חצאית שחורה / שחורה עם פסים אפורים / כחולה , צרה עם שסע וחולצה מכופתרת עם כריות בכתפיים.
תסרוקת: קוקו בלוף אותו מחזיקה סיכה מנחלת בנימין של פרחי לבד / חתיכת עץ עם חשש כבד לנמלים, ומשני הצדדים יוצא תלתל כאילו סורר מקובע בליטרים של "קליאו" (שזה הנטורל פורמולה של פעם). לחילופין, קוקו שלם עם גומית זמש ענקית, שחורה ומבריקה, בגימור פנינים.
אקססוריז: עגילים של כיפות סרוגות (קולך, נשות אמונה – לטיפולכן אודה) או כאלה שייצרנו לבד. מפימו. למושקעות היו גם צמידים מהחוטים של הכיפות וביד שקית ניילון לסנדביצ'ים מלאה בג'יפה של הסוף של הסבון כשהוא מהול במים עכורים.
תכשיט לשבת (טוויסט מפתיע): שרשרת מהחברה למדליות שקיבלנו מסבתא לבת-מצווה.
יום חול: מכנסי ה'אריסטו-שמט' – לא נשכח ולא נסלח. לא משנה לאיזה מצב מרופט הם היו מגיעים, היינו חורשות עליהם. מעליהם הייתה מולבשת ברישול חולצת 'לורד קיטש' (למעשה החברה הזאת פעלה רק במשך שנתיים, בתקופת השירות הלאומי שלי). היו גם החצאיות פסים ב'קסטרו' שהלכו היטב עם הסוודרים מהצמר המבריק המזעזע. את סיום הלוק מקנחות סנדלי שורש כחולות (האדומות למגניבות של ממש), או אלה שהקדימו את זמנן והתחילו במצעד ההגבהות מבית גזית.
שבת: סחבה מ'פלאוורס'.
איפור (!?): היינו כבר כל-כך מחוברות לנשיות, שהתחלנו להתאפר. כלומר אם לשים עיפרון שחור מתחת לעיניים ומבריק לשפתיים נקרא להתאפר. לא קראו לזה גלוס, ובצדק, יען כי ברוב הפעמים היה זה וזלין בטעם אוכמניות בקופסה עגולה קטנה ומלאת פירורים, אבל זה בהחלט עזר לנו להרגיש נחשקות.
אקססוריס: תכשיטים עדינים-עדינים-עדינים מ'גראס'. ב-98% מהמקרים מדובר היה בחוטים כסופים שאוחזים באבן כחולה.
משם עברתי למדרשה ולג'ינסים הרחבים, מהמזרח חזרתי לשבועיים של שרוואל דייגים וחולצות זולות שצובעות את כל הכביסה, אל האוניברסיטה הגעתי בלוק המזכירה עם מכנסיי בד אפורים מ'זארה'. כל כמה שנים השתפרתי בקצת. אני לא יודעת איך אחרות פיתחו טעם, אני למדתי מהחברות שלי (בכל זאת הן באו מבית האופנה של סניף תל–אביב צפון. כלומר, גם ביער עופר, באמצע מסע הן לבשו חולצת טריקו, חצאית גי'נס צרה וקצרה, חותלות בצבע של הטריקו ונעלי קדס). ברוך ה' שגדלתי, ואיזה כיף לראות שזה קרה לכולן.
חזרה לשוק המעצבים. מעוז האופנה והבועה, המארח הוא עיתון 'העיר', והלקוחות, שומו שמיים - דוסיות. אז נכון שבדוכנים בהם מוכרים חוטים שאמורים להיות חצאית לא ראיתי מטפחות. וגם לא אצל 'יוסף' למיניהם ושאר דוכנים עם מוכרים במכנסי עור הדוקים או מוכרות שבאו פחות או יותר בעירום. אבל אצל לימור אביחיל התרחשה מלחמת גוג ומגוג של מטפחות וכובעים, ובסיגל דקל פגשתי את כל השכבה.
אחיות שלי, סחתיין עלינו. עכשיו נשארה הבעיה עם הבנים. אצלם מדובר בח"י שנים חשוכות של ג'ינס קצרים, חולצות גזורות, סנדלים וזקן לא אחיד. ובשבת, מכנסיים שחורות או כחולות וחולצה לבנה. גם אלה שכבר זנחו את חולצת המסע לפולין, את החולצה המשובצת או את הזיוף של פרוט-אופ-דה-לום, או אפילו אלה שהשתוללו באומץ וקנו לשבת חולצה כחולה - חייבים בשיפור ותמיכה. רק אצלנו הבנים יוצאים למסעדה עם נעלי התעמלות, כי הלא כל נעל יפה מעור היא נעלי שבת.
לכבוד הטור הנוכחי, פתחתי את אלבומי העבר להיזכר. ראיתי את עצמי עם כריות בכתפיים ומשקפיים ממסגרת פלסטיק חומה שמכסות חצי פרצוף ורציתי למות. אבל הכי זעזעה אותי התובנה, שגם אז, כשיצאנו מהבית, אשכרה חשבנו שאנחנו נראות טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
