כך כבשה ישראל לראשונה את סיני ואת עזה
50 שנה מלאו היום למבצע קדש, הידוע גם כמלחמת סיני. nrg חוזר לאירועי המלחמה השנייה של ישראל, שקבעה כמה תקדימים מבצעיים לצד כשלים פיקודיים
המלחמה הקצרה, שנמשכה שמונה ימים בלבד, קבעה כמה תקדימים – זו היתה הפעם הראשונה (ובינתיים האחרונה) שישראל היתה חלק מקואליציה בינלאומית (בריטניה וצרפת), הפעם הראשונה שבה צה"ל כבש את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, אך גם הפעם הראשונה שישראל נאלצה לסגת מהשטחים שנכבשו וזו גם היתה הפעם האחרונה בתולדות צה"ל שנערכה צניחה מבצעית.
במלחמה גם נרשמו כמה מקרים שבהם מפקדים לא נשמעו להוראות הפיקוד וביצעו מהלכים שלעתים גבו מחיר יקר. גם את שאלת המוסר הישראלי העלתה המלחמה לאחר שנחשפו מקרים של פגיעה בשבויי מלחמה מצרים.
לציון יובל השנים למלחמה חוזר nrg מעריב לאירועי אותה תקופה – הרקע למלחמה, ההכנות, המלחמה והתוצאות.
המתיחות בין ישראל למצרים נמשכה מאז הסכמי שביתת הנשק ב-1949 שהביאו לסימה של מלחמת השחרור. בייחוד גבר המתח אחרי הפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים ב-1952 ועליית גמאל עבד א-נאצר לשלטון ב-1954.
מאז סיום המלחמה הסתננו מחבלים – לרוב פלשתינים – ליישובי הספר הישראליים ורצחו אזרחים, כאשר ככל שעבר הזמן התגברו הפעולות ועלה מספר הנפגעים. אחרי פעולת "חץ שחור" נגד המחבלים ברצועת עזה בסוף פברואר 1955, ארגנו המצרים את יחידות המסתננים תחת השם "פדאיון" שיצאו בעיקר מהרצועה ופגעו באזרחים ישראלים.
ההתקרבות בין מצרים של נאצר לבין ברה"מ ערערה את מאזן הכוחות האזורי. בעקבות פגישה בין נאצר לבין מנהיג ברה"מ, ניקיטה כרושצ'וב, בתחילת 1955 נחתמה עסקת הנשק הצ'כית- מצרית, שבמסגרתה קיבלה מצרים החל מיולי אותה שנה קרוב ל-200 מטוסים,
תעלת סואץ היתה נקודת עימות נוספת בין ישראל לבין מצרים. ב-1951 נחסם המעבר בתעלה לאוניות ישראליות וב-1953 נאסר המעבר גם על אוניות זרות בדרך לישראל. המצרים גם הציבו תותחים מול מצרי טיראן וחסמו את נתיב השייט לאילת וממנה. ב-1954 התרחשה תקרית, כאשר ישראל ניסתה לפרוץ את המצור על ידי העברת האונייה "בת-גלים". המצרים עצרו את האונייה ושבו את הצוות למשך שלושה חודשים. החל מ-1955 הרחיבו המצרים את הסגר גם לתחום האווירי.
הקשרים המתהווים בין נאצר לבין ברה"מ גרמו לארה"ב ולבריטניה להשעות את המענק הכספי שהובטח למצרים עבור בניית סכר אסואן. בעקבות זאת ב-26 ביולי 1956 הודיע נאצר על הלאמת תעלת סואץ, שעד אז היתה בבעלות של בעלי מניות אנגלים וצרפתים.
המצב המידרדר בגבול הדרומי גרם לממשלת ישראל, בראשותו של דוד בן-גוריון, כי יש לנקוט בצעדים. למרות חילופי האש, בעיקר באזור רצועת עזה אחרי פעולות של הפדאיון, ולמרות הלחץ הציבורי, נמנעה הממשלה מלצאת למלחמה כוללת נגד מצרים, אך היתה הבנה כי הרגע מתקרב.
אל מול הברית הצבאית המתהדקת בין מצרים לבין ברה"מ, חיפשה ישראל משענת משלה בדמות צרפת. לאחר מאמצים רבים הגיע משלוח של מטוסי מיסטר לישראל, אך הממשלה הצרפתית המשיכה להציב קשיים על משלוחי הנשק לישראל. שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, סייע לקרב בין המדינות, יחד עם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. הלאמת תעלת סואץ הביאה את פריז לשנות את גישתה ולחזק את הקשר עם ישראל. בספטמבר 1956 הגיעו לישראל משלוחי הנשק, שכללו טנקים ומטוסים.
הלאמת התעלה גם הביאה את צרפת ואת בריטניה להתחיל ולתכנן מהלך צבאי מול מצרים במטרה להחזיר את השליטה בנתיב השיט המרכזי. בסוף ספטמבר יצאה שרת החוץ גולדה מאיר לפריז כדי לקיים שיחות מדיניות וצבאיות שהיוו את הבסיס להצטרפותה של ישראל למלחמה על בסיס ההסכמה כי נאצר הוא אויב משותף.
בינתיים התרחשה התפתחות נוספת, הפעם בזירה הירדנית. למדינה הגיעה דיוויזיה עיראקית והדבר ערער את מאזן הכוחות בגזרה המזרחית. ימים אחדים לאחר מכן, ניצחו בבחירות תומכיו של נאצר ועם הקמת הממשלה החדשה, עזבה ירדן את ברית בגדד (שהיתה בעלת קשרים למערב) והצטרפה לברית עם סוריה ומצרים.
ב-22 באוקטובר יצאו בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, פרס ובכירים נוספים לצרפת כדי לסכם את פרטי המלחמה. בפסגה החשאית, שנערכה בעיירה סוור שבפאתי פריז, השתתפו גם ראש ממשלת צרפת, גי מולה, ושר החוץ ושר ההגנה של צרפת לצד שר ההגנה הבריטי ומעורבות של ראש הממשלה הבריטי, אנטוני אידן, שנותר בלונדון.
למרות שבריטניה לא ששה לשתף פעולה עם ישראל, במיוחד על רקע החשש ממתקפה ישראלית בירדן, שאיתה היה לבריטניה הסכם הגנה, הגיעו שלושת הצדדים אחרי שלושה ימים להסכם על מהלך המלחמה – מבצע קדש הישראלי ומבצע מוסקטיר האנגלו-צרפתי.
על פי ההסכם, ישראל תפתח ב-29 באוקטובר בפעולה צבאית בקנה מידה גדול נגד המצרים, שתיצור איום על תעלת סואץ. למחרת יכריזו צרפת ובריטניה על אולטימטום לישראל ולמצרים להסכים תוך 12 שעות להפסקת-אש הכוללת נסיגת הכוחות הלוחמים ותפיסת עמדות של חיילים בריטים וצרפתים. בהנחה שמצרים לא תסכים לתנאים, יפתחו שתי המעצמות בפעולה צבאית נגד מצרים ב-31 באוקטובר.
כמו כן הוסכם כי ישראל לא תתקוף את ירדן בעת המבצע, אך אם ירדן תתקוף את ישראל, בריטניה לא תפעיל את הסכם ההגנה ההדדי. צרפת גם הסכימה להגיש סיוע צרפתי לישראל, כולל הצבת מטוסים צרפתיים על אדמת ישראל וצי שיגן על החופים.
ב-26 באוקטובר החל גיוס מילואים שקט לקראת המלחמה, אם כי רבים סברו שהפעולה מתוכננת להתבצע בירדן לנוכח התגברות המתח בגבול המזרחי. גם ארה"ב קראה לישראל שלא לבצע פעולה שתסכן את המצב.
לאחר יומיים אישרה הממשלה את מבצע קדש כאשר המטרות העיקריות הן הפסקת שיבושי החיים בישראל וחיסול פעולות הפדאיון, שבירת כוחו ועוצמתו של הצבא המצרי, פתיחת מצרי טיראן והבטחת חופש השיט במפרץ אילת ופתיחת תעלת סואץ לשיט ומעבר סחורות ישראליות.
ב-29 באוקטובר בשעה 14:00 בוצעה פעולה אווירית במטרה לשבש את הקשר בין היחידות המצריות בסיני לבין המפקדות. טייסת של מטוסי מוסטנג, שטסה בגובה נמוך, קרעה את חוטי הטלפון בעזרת המדחפים והכנפיים תוך סיכון ממשי, אך בהצלחה רבה.
לאחר שלוש שעות בשעה 17:00, נפתחה המלחמה באופן רשמי. 16 מטוסי דקוטה הצניחו 400 חיילים של גדוד 890, בפיקודו של רפאל איתן (רפול), ליד מעבר המיתלה, במרחק של 200 ק"מ מישראל. במקביל החלו כוחות חטיבה 202, בפיקודו של אריאל שרון, לנוע לתוך סיני במטרה להיפגש עם גדוד 890 ליד המיתלה.
ב-19:00 בערב פורסמה ההודעה הרשמית על הצניחה ועל כיבוש המוצבים המצריים בראס א-נקב ובכונתילה. המצרים הופתעו לחלוטין והחלו להיערך להגנת התעלה.
לאורך היום המשיכה חטיבה 202 בהתקדמות לעבר המיתלה, כאשר לפנות בוקר נכבש מוצב ביר תמד ונגרמו אבידות קשות למצרים. בצהריים נכבש גם מתחם נח'ל וב-18:00 בערב בוצעה החבירה לגדוד 890 באזור מצבת פארקר שבפאתי המיתלה.
במקביל נעה חטיבת המילואים 4 בציר המרכזי, במקביל למפרץ אילת. הכוחות כבשו בלילה את משלט הצבחה והתקדמו לעבר קוציימה. אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, שחשש מהסתבכות בקרב על קוציימה הכניס לפעולה את חטיבת השריון 7, יממה לפני המתוכנן. אחרי שהקרב הסתיים בהצלחה, המשיכה חטיבה 7 בשני ראשים לעבר אום שיחאן ולעבר אבו-עגילה. לקראת ערב כבשה חטיבת חי"ר 10 את עוג'ה אל-מצרי וטרת אום-בסיס.
בהתאם להסכם סוור, הגישו בריטניה וצרפת אולטימטום לישראל ולמצרים להפסיק את האש. שרת החוץ מאיר הודיעה על הסכמת ישראל לתנאים, אך נאצר דחה את הדרישה מכל וכל. ניסיון של ארה"ב לקבל החלטה במועצת הביטחון על הפסקת אש סוכל על ידי וטו של בריטניה וצרפת, שנערכו לפתיחת המבצע שלהן נגד מצרים.
אחרי החבירה של כוחות הצנחנים נערכו הכוחות לקראת ההשתלטות על מצרי המיתלה. למרות רצונו של מח"ט הצנחנים שרון למקם את הכוחות באזור מוגן מפני התקפות חי"ר ושריון, ניתנה לו ההוראה להמתין, כיוון שבמטכ"ל שקלו להעביר את החטיבה לכיבוש שארם א-שייח'.
אחרי שבקשה נוספת של שרון להזיז את הכוחות נדחתה, הוא החליט להוציא כוח סיור לעבר המיתלה כדי לבחון את המצב. ראש מטה פיקוד הדרום, רחבעם זאבי (גנדי) נתן אישור, אך הורה שלא להביא להסתבכות עם כוחות גדולים במקרה של היתקלות. למרות זאת, הכוח שיצא לשטח היה גדול יחסית.
כוח סיור, מלווה בזחל"מים, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, שאליו הצטרף סגן המח"ט יצחק חופי, נכנס לעומק המיתלה, אך היה מדובר במלכודת. במדרונות שבצדי הדרך הסתתרו חמש פלוגות חי"ר מצריות, שברשותן מקלעים ותותחים. בשל ההסוואה גם הסיורים האוויריים לא זיהו את המצרים.
המצרים פתחו באש לעבר הכוח הישראלי ופגעו בכמה זחל"מים. הכוח התפצל לשלושה חלקים – חלק מהיחידות, בפיקודו של חופי, הצליחו להמשיך מערבה, הכוח העיקרי של גור היה במרכז תחת אש שוטפת ויחידות נוספות, בפיקודו של אהרון דוידי, נעצרו ממזרח. סיירת 202 נשלחה כדי לפגוע במצרים, אך התעכבה לאחר שחששה כי מדובר בחיילים ישראלים. במקביל הפציצו מטוסים מצריים את הכוח המזרחי, שברשותו היו מרגמות ומיכליות דלק, וגרמו לנפגעים רבים.
במטרה לזהות את מיקומם של המצרים על מנת לפגוע בהם הוחלט לשלוח ג'יפ לעומק השטח כדי שימשוך אליו את האש. נהגו של דוידי, יהודה קן-דרור, התנדב למשימה. תחת אש כבדה הוא המשיך לנסוע עד שנפגע. לאחר חודשיים מת קן-דרור מפצעיו. על אומץ לבו הוענק לו "אות הגבורה".
לאחר החשיכה יצאו כוחות משימה לכוכים שבהם הסתתרו המצרים ובקרבות קשים, פנים אל פנים, הצליחו לטהר את השטח. במקביל הם הצליחו לחבור לכוח הלכוד של מוטה גור. חילופי האש נמשכו עד קרוב לשעה 22:00, אז הושלמה ההשתלטות.
38 חיילים ישראלים נהרגו ו-120 נפצעו בקרב הקשה. הנפגעים הוצאו בשיירה ארוכה ופונו במטוסים לבתי חולים בישראל, במבצע הפינוי הגדול ביותר במלחמה. למצרים היו 260 הרוגים.
עד היום ממשיך הקרב לעורר מחלוקות קשות לאחר שבניגוד להוראות נשלח כוח גדול יותר מסיור רגיל והתפתח קרב עם כוחות גדולים שבסופו של דבר הוביל לנפגעים רבים.
המצרים ממשיכים לטעון עד היום כי חיילים ישראלים רצחו שבויים מצרים שנלכדו במהלך הקרבות באזור המיתלה. אריה בירו ז"ל, שהיה מפקד פלוגה בגדוד 890, אף צוטט כמי שמודה שחייליו רצחו שבויים.
חטיבה 7 המשיכה את התקדמותה בציר המרכזי ולמרות הפגזות ארטילריות של המצרים, השתלטה על אבו-עגילה. הכוחות המשיכו לכיוון המתחם המצרי בסכר הרואפה ששלט על המשך הדרך לאום כתף, אך היה מכותר בתעלות שנועדו למנוע תנועת טנקים.
תצפית, שנערכה בתנאי ראות קשים ועם חשיכה, לא הצליחה לגלות את כל מערך הכוח המצרי במקום, שכלל גם פלוגה נגד טנקים. כאשר נעו פלוגות הטנקים הישראליות לעבר המתחם, הפתיעו אותם המצרים עם נשק רב נגד טנקים. למרות שהקשר בין הכוחות נותק וטנקים רבים נפגעו, הצליחו כמה טנקים לפרוץ את הקווים ולשבור את ההתנגדות המצרית. אחרי ההשתלטות על מתחם הסכר המשיכו כוחות חטיבה 7 וכבשו גם את ביר חסנה, צומת ג'בל לבני וביר אל-חמה.
היום השלישי למלחמה היה עמוס גם בפעילות ימית ואווירית. קרבות אוויר נערכו מעל חצי האי, במהלכם הפילו המטוסים הישראליים כמה מטוסי מיג-15 ומטוסי ומפייר ומטאור. כמה מטוסים ישראליים פגעו מאש נ"מ.
בלילה שבין ה-30 ל-31 באוקטובר הגיעה המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" מול חופי חיפה במטרה לתקוף את הנמל. המשחתת ירתה כמה פגזים, אך לא נגרם נזק. לאחר מכן החלה המשחתת, שלא נפגעה מירי של משחתת צרפתית, להימלט לכיוון לבנון. משחתות חיל הים "יפו" ו"אילת" החלו לרדוף אחריה ובסיוע של מטוסי חיל האוויר הכניעו אותה והביאו אותה לנמל חיפה.
בשעה 19:00 בערב נפתח מבצע מוסקטיר, בפיקודם של גנרל צ'רלס קייטלי הבריטי ותת-אדמירל פייר ברז'ו הצרפתי. הכוחות האוויריים המשולבים פתחו בהפצצה מסיבית על שדות התעופה המצריים לאורך התעלה והוציאו את מרבית חיל האוויר המצרי מכלל פעילות.
לפנות בוקר החלה פעילות גם בגזרה הצפונית. חטיבת גולני, בפיקודו של בנימין ג'יבלי, וחטיבת השריון 27, בפיקוד חיים בר-לב, הבקיעו את מתחם רפיח. למרות שהכוחות נתקלו בשדות מוקשים ובהפגזה ארטילרית קשה שגרמה לנפגעים, הם הצליחו להסתער על מתחמי האויב ולכבוש את מוצבי רפיח ואל-ג'יראדי והחלו להתקדם לעבר אל-עריש.
בגזרה המרכזית נמשך הקרב על מוצב אום-כתף. שני ניסיונות פריצה של חטיבה 10 וחטיבה 37 נכשלו אחרי הפגזה קשה של המצרים, שבמהלכן נהרג מח"ט 37. במקביל מתקדמת חטיבה 7 לעבר איסמעיליה, כשהיא משתלטת על מתחמי אום כתף ואום שיראן שפינו המצרים ועל ביר רוד סלים.
בדרום סיני החלה חטיבה 9 בתנועה לעבר שארם א-שייח' ולעבר מצרי טיראן.
צרפת ובריטניה המשיכו בהפצצות האוויריות למרות הלחץ הבינלאומי שהובילה ארה"ב. עצרת האו"ם קראה להפסקת אש, אך בשטח הלחימה העזה נמשכת.
בגזרה הצפונית השלימה חטיבה 27 את כיבוש אל-עריש והמשיכה להתקדם לעבר תעלת סואץ. במקביל נכנסה חטיבת חי"ר 11, מלווה בכוח משוריין, לעיר עזה וכבר בשעות הצהריים הודיע מושל העיר על כניעה ובהמשך נכנע גם מושל הרצועה. החטיבה ממשיכה לעבר חאן יונס.
בגזרה הדרומית מתקדמת חטיבה 9 לאורך מפרץ אילת לכיוון דהב. גדוד הצנחנים של מוטה גור מוצנח בא-טור ומשתלט על שדה התעופה במקום כדי להכינו לנחיתות של מטוסים ישראליים. בהמשך נוחתת במקום חטיבת חי"ר והגדוד של גור מתחיל לנוע לכיוון שארם א-שייח', כאשר אליו מצטרפת חטיבה 202 במטרה לבצע תנועת מלקחיים על העיר.
בגזרה המרכזית נקלעה חטיבה 7 לקרב שריון באזור ביר גפגפה, אך המשיכה בהתקדמות לעבר התעלה. במקביל הושלם כיבוש אום שיחאן.
בריטניה וצרפת הגבירו את הפצצות האוויר על בסיסי האוויר והחלו לתקוף גם תחנות רכבת ואת נמל אלכסנדריה.
בגזרה הצפונית הושלם כיבוש חאן יונס וההשתלטות על כל הרצועה. כוחות של חטיבה 12 מבצעים סריקות במטרה לטהר את קני המחבלים.
בגזרה המרכזית הגיעו חטיבות 7 ו-27 עד למרחק של 15 ק"מ בלבד מתעלת סואץ.
עיקר הפעילות היתה בגזרה הדרומית במטרה להשיג את כיבוש שארם א-שייח' לפני שתיכפה הפסקת אש. חטיבה 9 כבשה את דהב ובהמשך גם את ראס נצראני. במקביל השתלטו הצנחנים על שדות הנפט ועל ראס א-סודר.
לאחר שנכשלה ההתקפה הלילית בין ה-4 ל-5 בנובמבר על שארם, בוצעה בשעות הבוקר הרעשה אווירית על מוצבי המצרים בעיר ובשעה 9:30 נכנע המוצב האחרון ומושלם כיבוש חצי האי סיני. באותו יום מודיעות ישראל ומצרים על נכונותן להפסקת אש והאו"ם הודיע כי כוח משקיפים יישלח לגבול.
מבצע קדש הסתיים עם 172 חיילים ישראלים הרוגים, 817 פצועים, שלושה נעדרים ושבוי אחד. למצרים היו אלפי הרוגים וכ-5,000 שבויים.
במסגרת מבצע מוסקטיר נחתו ב-5 בנובמבר כוחות בריטים וצרפתים בפורט סעיד שבפתח התעלה ולאחר זמן קצר כבשו את העיר. התקדמותם לאורך התעלה נבלמה בלחץ אמריקני וסובייטי.
יממה לאחר סיום המלחמה נערך במפרץ שלמה טקס חגיגי שבו הוכרז על פתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי. ראש הממשלה בן-גוריון הכריז בכנסת כי מוקמת "מלכות ישראל השלישית" וכי ישראל לא תחזור לקווי שביתת הנשק והיא מתנגדת לכוח זר בתחומה.
על הניצחון העיב מותו של אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, שמטוסו הופל באש תותחים ירדניים לאחר שעבר בטעות את הגבול.
במקביל נמשך הלחץ הבינלאומי. האו"ם קיבל החלטה שבו נדרשה ישראל לפנות את כוחותיה מיד מהאזורים שנכבשו. ברה"מ איימה כי היא עשויה לתקוף מטרות בישראל אם הנסיגה לא תבוצע ואף החלה להעביר כוחות לסוריה. גם ארה"ב דרשה מישראל, בריטניה וצרפת לסגת ממצרים.
החשש מהאיום הסובייטי גרם לתפנית בעמדה הישראלית ובן-גוריון הודיע כי כאשר יושלמו ההכנות לשליחת הכוח הבינלאומי, תסיג ישראל את כוחותיה. ב-14 בנובמבר אישרה הכנסת את הנסיגה.
בינתיים פינתה ישראל מפורט סעיד את הקהילה היהודית. היהודים הועברו לנחתות צרפתיות שהעבירו אותם לספינות ישראליות שהגיעו בסופו של דבר לנמל חיפה.
ב-18 בנובמבר עברה האונייה הישראלית "מלכת שבא" במצרי טיראן בדרכה לנמל אילת והיתה לכלי השיט הישראלי הראשון שמנצל את פתיחת המצרים לתנועה ישראלית חופשית.
ב-22 בנובמבר הודיעה ישראל על תחילת הנסיגה. גם צרפת ובריטניה החלו בפינוי כוחותיהן מפורט סעיד. הנסיגה הישראלית נמשכה כחודשיים, במהלכם הרסו החיילים דרכי תחבורה ומתקנים צבאיים. ישראל המשיכה להחזיק ברצועת עזה ובדרום סיני ורק לאחר שהתקבלו ערבויות אמריקניות פונתה עזה ב-6 במרס 1957 וארבעה ימים לאחר מכן הושלמה הנסיגה מכל חלקי חצי האי סיני.
לאורך הגבול התפרס כוח המשקיפים (UNEF) ששימשו כחיץ בין הצבא הישראלי לצבא המצרי ופיקחו על שמירת הפסקת האש.
לאחר המלחמה נשמר השקט היחסי בגבול, כאשר עיקר המתיחות עברה לגבול הסורי ולגבול הירדני. בפברואר 1960 היה חשש כי מלחמה חדשה עומדת לפרוץ כאשר המצרים החלו לרכז כוחות בסיני וישראל תכננה את מבצע "רותם" לתקיפת הכוחות, אולם האירוע הסתיים ללא כלום והשקט היחסי חזר עד להידרדרות ערב מלחמת ששת הימים ב-1967.
נא להמתין לטעינת התגובות
