האיש שלנו בברלין
כתב מעריב גד שמרון פיתח מערכת יחסים קרובה עם המרגל המזרח-גרמני מרקוס וולף שנפטר ביום חמישי. כעת הוא נזכר ברגעים הגדולים בחיי איש המסתורין
"לא הסתתרתי", הוא סיפר לי בזמנו, "האמת היא שהמערב גרמנים היו פשוט טיפשים. במשך שנים השתתפתי בכל הטקסים הרשמיים, אבל ישבתי בצד, לא באמצע, ושם הם לא חשבו לחפש אותי".
"וולף חורר את היריבה, גרמניה המערבית, כמו גבינה שוויצרית", העידו עליו יריביו בשירותי הביון המערביים. בין שאר החורים ניתן למנות את גיוסו של גינטר גיום, עוזרו האישי של הקנצלר וילי ברנדט, לטובת שירות הביון המזרח גרמני. אלא שלימים, וולף התחרט על כך. "בדיעבד, הגיוס הזה הזיק לנו מאוד", הוא העיד. "ברנדט הרי יזם התקרבות בין גרמניה המערבית למזרחית, מדיניות שהיתה לטובתנו. אבל בעקבות חשיפת גיום נאלץ ברנדט להתפטר ולעזוב את לשכת הקנצלר, והמדיניות החיובית כלפינו שהוא הוביל נקטעה".
ברשימת הסוכנים שלו אפשר היה גם למצוא את קלאוס קורון, ראש שירות הריגול הנגדי של גרמניה המערבית שתפקידו, למרבה האבסורד, היה לחשוף את סוכניו של וולף, גבריאלה גאסט, מנתחת מידע בכירה במוסד המערב גרמני ועוד רבים אחרים. מומחים בתחום ספרי הריגול אומרים שג'ון לה-קארה, אשף ספרי הריגול, עיצב את דמותו של "קרלה" המרגל הקומוניסטי הבכיר ויריבו של סמיילי, איש השירותים החשאיים של הוד מלכותה, בדמותו של וולף. "שמעתי על זה", אמר לי וולף, "זה כמובן מחמיא, אבל אני לא קרלה".
בחורף 1995 כאשר כיהנתי כשליח מעריב בגרמניה, התקשרתי לביתו של וולף והזמנתי אותו לבקר בישראל. זה קרה זמן קצר אחרי שבית משפט בגרמניה המאוחדת זיכה אותו מאשמת בגידה, שאותה ניסו יריביו לשעבר להדביק לו. "במי בגדתי? " תהה וולף בקול במהלך המשפט, "עמדתי בראש שירות ביון החוץ של מדינה ריבונית, חברה באו"ם, עם שגרירות פעילה כאן, ואין דבר שעשיתי שיריבי, ראש המוסד המערב -גרמני, לא עשה גם כן".
בניגוד לרבים מעמיתיו בביון הקומוניסטי, שאחרי איחוד גרמניה מיהרו לספר ל-סי-אי-איי ולשב"כ הגרמני את כל הידוע להם, בדרך כלל תמורת סכומים נאים בדולרים, סירב וולף בתוקף להסגיר את
וולף נענה ברצון להזמנה לבקר בישראל. אחרי בירור אצל הגורמים המתאימים, לוודא כי הוא לא ייעצר כאן, קבענו מועד לביקור. בינתיים התיידדנו, עד כמה שניתן להתיידד עם אדם כמו וולף. הוא הרי התמחה בהפעלת סוכנים, ולא היה טריק בתחום המניפולציות האישיות שהוא לא הכיר. "כדי שתכיר אותי טוב יותר, אני שולח לך ספר שיסביר לך מי אני ומה אני", הוא אמר לי בטלפון מברלין, ולמחרת נחתה בתיבת הדואר שלי בבון חבילה עם ספרו "סודות המטבח הרוסי". "שתהיה שנה מוצלחת ובתיאבון", הוא כתב בהקדשה.
במארס 1996 נחת וולף בנתב"ג עם אשתו, השלישית אגב, אנדריאה. שבוע ימים, מהמעניינים בחיי, עברו עליי בחברתם.
"תעצור לי כאן בבקשה, אני חייב להביא עפר מירושלים, לשים על הקבר של אחי קונרד", הוא ביקש ביום השני לביקור. זה קרה בדרך הצרה והתלולה שיורדת מהר הזיתים לגת שמנים. וולף, גבה קומה, דק גזרה, מי שהיה חרדת שירותי הביון המערביים במלחמה הקרה, התכופף ואסף בקפידה לשקית פלסטיק רגבי אדמה, כדי להניח על קברו של אחיו, סופר ובמאי ידוע שכמוהו, עד יום מותו, היה קומוניסט נאמן.
"תמיד ראיתי את עצמי כגרמני, אבל סוגיית היהדות היתה תמיד ברקע", הוא סיפר. אביו, רופא ומחזאי ידוע נרדף על ידי הנאצים וברח למוסקבה ב-1933, וזמן קצר אחר כך הביא לשם את משפחתו. מרקוס, מישה בפי חבריו, ואחיו קונרד, חזרו לגרמניה עם שורות הצבא האדום שכבש את ברלין. מרקוס החל לעבוד כעיתונאי בעיתוני אזור הכיבוש הסובייטי. "סיקרתי את משפטי נירנברג, סיירתי באושוויץ אחרי המלחמה, כשבשבילים עוד בצבצו חלקי עצמות, ונשבעתי שאעשה כל שביכולתי כדי למנוע עוד מלחמה כזאת באירופה".
הוא עזב את העיתונות, החל לעבוד במשטרת הביטחון הידועה לשמצה, השטאזי, ועוד לפני שמלאו לו 30 התמנה לראש שירות ביון החוץ של השטאזי, המוסד המזרח גרמני, ופיקד על 5,000 עובדים וסוכנים. "ישראל מעולם לא היתה יעד מודיעיני שלנו", הוא הדגיש.
ארגון הביון של וולף היה מוצלח כל כך עד כי בגרמניה רווחה הבדיחה שסקירות של הביון המערב גרמני, שיועדו ללשכת הקנצלר בבון, נחתו קודם לכן על שולחנו של וולף במזרח ברלין. אבל עם השנים, ולמרות ההצלחות, איבד וולף את הלהט.
"בסוף שנות ה-70 הבנתי שאין קשר בין האידיאלים הקומוניסטיים, שהמשכתי להאמין בהם, למשטר שאני נמנה עם בכיריו", הוא סיפר לי על כוס יין בטיילת של טבריה, "התפכחתי. המידע שהבאתי לא עניין בכלל את מילקה (ראש השטאזי) ואת הונקר (מנהיג גרמניה המזרחית). הם היו עסוקים בשמירה על הכיסאות שלהם, והדיבורים על סוציאליזם ושוויון היו לסתם סיסמאות ריקות. ביקשתי לעזוב את התפקיד".
וולף פרש באמצע שנות ה-80, הפך למרצה מבוקש וכתב ספרים שחלקם אגב נאסרו על ידי המשטר הקומוניסטי. שנים ספורות אחר כך בעקבות קריסת המשטר הקומוניסטי נמלט וולף למוסקבה. "דווקא חשבתי על האופציה של ניצול חוק השבות ולהגר לישראל, אבל דאגו להבהיר לי שכניסתי תיאסר", הוא אמר. בהמשך חזר וולף לגרמניה, נעצר, עמד למשפט, וכאמור זוכה.
במהלך הביקור בישראל ארגנתי למרגל הוותיק פגישות עם חברים למקצוע. "אני חושש קצת", הוא התוודה בדרך לפגישה הראשונה, "בכל זאת, הייתי בצד השני של המתרס". להפתעתו, הוא מצא עמיתים למקצוע, מאירי פנים, שדאגו להבהיר שמבחינתם "מה שהיה היה". "תשמע מישקה", העיר לו בחביבות שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר, "אם אביך היה ציוני ולא קומוניסט אדוק, ובשנות ה-30 היה בורח לפלשתינה ולא למוסקבה, הרי שהיום היית ראש המוסד בדימוס". וולף אהב את ההערה הסחבקית הזאת.
"אתה אימנת את אנשי פת"ח, אני לכדתי אותם", הקניט אותו ברוח טובה, יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, שהדגיש כי בשביל הדור שלו השם מרקוס וולף גובל באגדה. "כן, אבל תדע לך שמעולם לא העברנו לערבים מידע על ישראל שהגיע אלינו בכל מיני דרכים. אתם הרי מעולם לא הייתם יעד שלנו", העיר וולף במהירות.
וולף נפגש גם עם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, "שוחחנו שעה ברוסית, בארבע עיניים, ואני יכול רק לגלות לך ששנינו הסכמנו שגורבצ'וב הרס את ברית המועצות", וכן עם דייב קמחי, מראשי המוסד ואישים נוספים.
במרכז למורשת המודיעין בגלילות הצטלם וולף על רקע סמלי ארגוני הביון של ישראל. "אני חושש שהתמונות האלה חוללו סערה קטנה בקרב עמיתיי לשעבר מהקג"ב", הוא התבדח, "הם לא יבינו מה אני עושה כאן. ואם אראה להם תמונות מהמפגש שלי בארבע עיניים עם יצחק שמיר, אז הם בכלל יתחילו לתהות אם לא היו לי קשרים איתכם קודם לכן. . ."
בהמשך , ועל פי בקשתו, הגענו ל"יד ושם". וולף עבר בסבר פנים מהורהר באולם התצוגה. אשתו הצעירה ממנו בעשרות שנים ושגדלה בגרמניה הקומוניסטית, לא הצליחה להסתיר את סערת רוחה. בפגישה עם יוחנן ביין, סמנכ"ל "יד ושם", העביר וולף מסמכים שונים הקשורים לדודו, יהודי שומר מצוות ששמו מאייר, שהיה שופט ונרצח על ידי הנאצים במחנה הריכוז מאטהואזן.
"יש הבדל בין לקרוא דוח על רמת הגולן, ובין לעמוד כאן ולהסתכל למטה", הוא ציין. עמדנו במחפורת טנקים סורית מעל עמק החולה, ואף שמעולם לא היה בישראל, הכיר וולף את השטח. "גנרל וולף, יש לך רעיון איך פותרים את הבעיה? " שאלתי, שכן באותה עת התפרסמו דיווחים על מגעים בין ישראל לסוריה על הסכם אפשרי. "מסובך, מסובך מאוד", ענה וולף ברצינות תהומית, "נראה לי שהפתרון הטוב ביותר הוא שמדינת ישראל תחכיר למשפחת וולף את רמת הגולן, ואני כבר אסתדר עם אסד. אני הרי מכיר אותו טוב, ואפילו זוכר קצת מהפרטים העסיסיים מהתיק שלו". ניסיון שלי לברר קצת יותר פרטים נתקל בחיוך רחב, ובסירוב מוחלט. "גדי, אני יודע שאתה גם כן מהמשפחה (הוא התכוון לעובדה שבעבר שירתי במוסד), אבל אתה הרי לא מצפה שאתן לך מידע כזה בלי תמורה", וצחק.
בשלב הזה כבר היינו מיודדים באמת.
יומיים קודם לכן הצלחתי לקלף את שכבות הבידוד של המרגל המפורסם ביותר של המלחמה הקרה. זה קרה בדירתו התל אביבית הקטנה והחמה של שחקן הבימה שמעון פינקל, שבינתיים הלך לעולמו.
מעיון בתיקי ארכיון נודע לי שפינקל שיחק ב-1934 בתפקיד הראשי בהצגת הבכורה העולמית של "פרופסור מנאהיים", מחזה שכתב אביו של וולף ועסק בנהיית העם הגרמני אחרי היטלר. "הר וולף, זאת מחברת הטקסט מאותה הצגה", אמר פינקל לוולף.
בידיים רוטטות אחז וולף את המחברת המרוטה ובה המילים המתורגמות לעברית שהגה אביו, היהודי הקומוניסט שרצה כל כך להיות חלק מגרמניה מתורבתת, ונאלץ בכורח הנסיבות לאחוז במקל הנדודים ולחפש מקלט לו ולמשפחתו.
מרקוס וולף, בכיר מרגלי המלחמה הקרה נשבר, ומאותו רגע נפרצה חומת הקרירות שבנה סביבו. אבל את הדמעה שהיתה בדרך להתגלגל החוצה הוא עצר. מרקוס וולף, רב המרגלים של המלחמה הקרה, שגרם למאות ואולי לאלפי בני אדם אינטליגנטים ומסורים לסכן את חירותם כדי להביא לו מידע חסוי, למד להיות חזק. עד הסוף. וולף התרגש כל כך מהמפגש עם פינקל עד כי קבע עמו פגישה נוספת, כמה ימים אחר כך, בבית בתו של פינקל בקיבוץ חוקוק שבצפון.
ביום חמישי שעבר, ביום השנה ה-68 לליל הבדולח, ויום השנה ה-18 לנפילת חומת ברלין, נפטר וולף בדירתו, המשקיפה על שער ברנדנבורג, סמל עוצמתה של גרמניה בעבר, וגם סמל חצייתה של העיר בתקופת המלחמה הקרה, שהוא נמנה עם שחקניה הראשיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
