'שתפו הערבים בקבלת החלטות'
מסמך שהציגו ראשי הציבור הערבי מנתח את היחס הישראלי למיעוט וקורא לשינוי מהותי בכללי המשחק
המסמך, שהוצג היום תחת הכותרת "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל", הוא פרי עבודה שנעשתה בשנה האחרונה ביוזמתו של יו"ר ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל ויו"ר ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, שאוקי ח'טיב.
לחיבורו של המסמך היו שותפים שורה של אישי רוח ופעילי ציבור מקרב האוכלוסייה הערבית, והוא נועד לפתח תוכנית אסטרטגית חדשה למי שמחברי המסמך מגדירים "הערבים הפלשתינים בישראל", במגוון תחומים, בהם מעמד משפטי; מדיניות הקרקע, התכנון והבנייה; אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי ואף תרבות.
בראשית המסמך מדגישים המחברים את היות הערבים בישראל חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני, מהאומה הערבית ומהמרחב התרבותי הערבי, האיסלאמי והאנושי, ומתארים כיצד הפכו למיעוט לאחר הקמתה של מדינת ישראל. "מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטח פלשתין ההיסטורית", נכתב במסמך. "אנו, שנותרנו במולדתנו (כ-160 אלף נפש), מצאנו עצמנו בתוך גבולות המדינה היהודית, מנותקים משאר בני עמנו הפלשתיני ומהעולם הערבי, נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית".
במסמך נכתב עוד כי "מאז הנכבה (הטרגדיה שפקדה את העם הפלשתיני ב-1948 – א.ע) ותקומתה של מדינת ישראל סבלנו ממדיניות מובנית של הפליה קשה ודיכוי לאומי, מממשל צבאי שנשאר עד 1966, ממדיניות של נישול קרקעות, מהפליה בחלוקת משאבים, בדיכוי זכויות אזרחיות בסיסיות עד כדי חיים בצל איום בטרנספר ומהתקפות אלימות בהן הרגה המדינה אזרחים פלשתינים דוגמת: הטבח בכפר-קאסם (1956), יום האדמה (1976), ואירועי אוקטובר (2000)".
מחברי המסמך אומרים כי למרות אירועים אלו ולמרות מדיניות הממסד, הצליחו הערבים בישראל לשמר את זהותם, את תרבותם ואת שייכותם הלאומית, ומדגישים כי הם ממשיכים במאבקם לשלום צודק, כולל ויציב באזור על ידי הקמת המדינה הפלשתינית העצמאית, ופיתרון בעיית הפליטים
מנסחי המסמך מצהירים כי הם אינם שבעי רצון מהגדרתה של המדינה כמדינה יהודית ומן השימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה, ש"מדיר את רגלינו משורותיה ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים". הפיתרון המתבקש לדעת מחברי המסמך, הוא דמוקרטיה הסדרית, שתאפשר לאזרחים הערבים שותפות אמיתית בקבלת ההחלטות ובשלטון כדי להבטיח את זכויותיהם הלאומיות, ההיסטוריות והאזרחיות, הן האישיות והן הקולקטיביות.
הדמוקרטיה ההסדרית, אומרים מנסחי המסמך, הינה בגדר משטר שיחזק את קיומן של שתי קבוצות לאום במדינה, הן הפלשתינית והן היהודית, ויבטיח שותפות אמת בשלטון, במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות עבור שתי הקבוצות.
המסמך כולל הצעות אופרטיביות לשינוי חייהם של האזרחים הערבים בישראל במגוון תחומים. כך למשל קורא המסמך לשנות מן הקצה לקצה את מדיניות הקרקע, התכנון והבנייה הנוגעת לאזרחים הערבים.
מנסחי המסמך קוראים לאמץ בחוק את עיקרון הצדק החלוקתי בין כלל האזרחים במדינה, לבטל את חוקי ההפקעה ואת ההסדרים והתהליכים שמפלים את המיעוט הערבי לרעה ולחולל שינוי מהותי במדיניות הקרקע והתכנון, ולהכיר ב"עוול ההיסטורי שנעשה כלפי המיעוט הערבי הפלשתיני". נושאים נוספים הכלולים בדוח הם אימוץ תוכנית פיתוח חברתי, שכוללת בין השאר את העלאת מעמד האישה, אימוץ אסטרטגיית פיתוח כלכלי ותכנון אסטרטגי ואימוץ "חזון חינוכי" למערכת החינוך הערבי בישראל.
אחד החלקים המעניינים במסמך הוא זה הנוגע לתרבות הערבית. מעבר להצעה להקים מוסד-על לענייני התרבות הפלשתינית בישראל, מדגיש המסמך כי מדינת ישראל לא הצליחה, חרף ניסיונותיה, ליצור זהות חדשה לאזרחים הערבים, שתהיה מנותקת מ"פלשתין ההיסטורית". "אנחנו חלק מהמקום הזה והוא צורב את תודעתנו ואת השפה הספרותית שלנו ומגבש את זהותנו", נכתב במסמך.
עוד נכתב במסמך: "ברור לכל כי ישראל, המדינה העברית-ציונית-יהודית, ניסתה במשך העשורים האחרונים לנתק אותנו מהמקום הזה. לא רק באמצעות טרנספר פיזי, אלא גם טרנספר רעיוני ואמוציונאלי. כלומר, יצירת זהות חדשה שמאפיינה העיקרי הוא 'נאמנות למדינה' – כפי שנאמר במטרות החינוך בכלל והחינוך הערבי בפרט.
חברי הצוות טוענים כי מדיניות זו לא צלחה, "והראייה לכך היא העובדה כי כאן, בתוך ישראל, קמה תנועה תרבותית ערבית פלשתינית, תנועה שהיא המשך טבעי – בתנאים שאינם טבעיים – לתרבות הפלשתינית שנתגבשה בתחילת המאה ה-20".
נא להמתין לטעינת התגובות
