אובדן המוסר של אולמרט
אמירותיו של רה"מ לגבי מצבם של החיילים החטופים לא ממש תורמות למוטיבציה של החיילים הקרביים שמתייצבים ללא היסוס לשירות המילואים. שטח צבאי
הצו הגיע. מתקשרים לחברים מהפלוגה כדי לוודא שאת כולם גייסו ואתה לא "הפראייר" היחידי. אף אחד לא אוהב שמגייסים אותו ללא החבר'ה. מהרגע שהגיע הצו סופרים את הימים מתוך כמיהה לפגוש כבר את החברים לנשק. יש הכנות. ממש איסוף מודיעין בתוך הגדוד. איפה עושים את פעילות הבט"ש הפעם? מה יש בגזרה? איך התנאים? מי מהחבר'ה טס לחו"ל ולא יגיע? יש מינויים חדשים? ותמיד על הדרך אוספים את מדור הרכילות של הגדוד : מי התחתן, למי נולד בן, למי יש אישה בהריון ומי בדיוק פוטר מהעבודה. הקדימון הסתיים ומתגייסים.
החבר'ה מביאים ציוד מהבית כי אין דרך אחרת להיות "מדוגמים". רצועת נשק, פק"ל קפה, סדינים, שמיכה (או שק"ש בתוך ציפית), כרית, מעיל אמריקאי עם ביטנה (חובה) עוד מהשירות הסדיר, חרמונית מהגיס שעדיין משרת בגולני, משקפי מגן, פליז, עודף בשקלים בודדים למכונות שתייה במוצב, ספרים, סטוק של גרביים, סטוק של תחתונים, וצ'ופרים. הרבה צ'ופרים.
המפקדים קבעו בעשר בבסיס וכולם מאחרים. כרגיל. חלק מ"זריקת הזין". בכל זאת מילואימניקים. מי מקדים ומגיע ראשון? רק ה"צעירים", שזה עתה מצטרפים לגדוד והם עדיין בראש של השירות הסדיר.
ביום הראשון מתארגנות כל ה"כנופיות" של הגדוד. יש את הכוכבים שתמיד מסודרים ברשימות שמירה של הימים הראשונים, יש את הליצנים, יש את הנגררים, יש כאלה שתמיד בהלם בקו"ם ויש תמיד את המוזר התורן שאף אחד לא מכיר שגורר את עצמו היישר למרפאה בניסיון אחרון להתחמק מהמילואים. הוא מגיע עם כרס של אישה בחודש תשיעי וזקן ארוך. אחר כך הוא יספר לכולם במטווח או בלילה באוהל, שבתקופתו היו מבצעים תרגיל חולייה ממש אחרת.
מהר מאוד נבין כי לבחור הישיבה בן ה-38 שהבריז במשך שנים ו"תקע"
זמן האפסנאות הגיע. מתחבבים על המש"ק שמת לעוף כבר הביתה כי הוא ג'ובניק ומבקשים (וגם מתחננים אם צריך) שלא יחתים אותנו על השמיכות שעמוסות ב"סקביאס" ולא במעיל דובון שתופס מקום בקיטבג. אחרי הכל, גם ככה אני מצויד כבר מהבית כאילו מחר אני משרת במוצב על הרי האלפים.
אח"כ לפי הסדר: חלוקת נשק, אימון לפני תעסוקה מבצעית, ירי לילה ירי יום. אין אוכל בזמן אבל ממשיכים לירות ושלא יעזו לירות בלי רכב פינוי שבתוכו ישן חובש. יש דייקנים יש משקיעים ויש תחמנים, כאלו שאחרי איפוס הנשק מדווחים שירו עשרה כדורים במקבץ של מ"מ על מטרת ראש קרטון. עברו יומיים והנה תרגיל חוליה. תמיד יש מי שאוכל אותה ונבחר לטפס עם חוליה נוספת איזה ג'בל של הר תלול בצפון כי מה לעשות שלחוליה הזו חסרה צלע?!
סיימנו את האימון. כולם "רעבים" לפעילות. סיורים ומחסומים ומכל הבא ליד. בדרך למוצבים כבר מתכננים על מי להפיל את תפקיד ה"טבח". כל הפלוגה בידיים של האיש. מנות קטסטרופה וכולם טוחנים טונה ונקניק. מנות "גורמה" מגוונות והמוצב שמח ובועט. תהיו רגועים תמיד יש אחד בפלוגה שמגשים חלום ישן והופך במקום טבח ל"שף". תפקידו לא רק לבשל אלא גם לשנורר יותר מנות/גבינה צהובה ו"הפתעות" ממשאית האספקה שמגיע פעם בשבוע.
זהו מתחילים לבצע פעילות מבצעית, על בסיס אחווה והרבה זיעה ומאמץ שאין להם תחליף בשום מקום. אחרי הבנה שאם זה לא אנחנו אז אין אחר. אחרי חציית הקושי להשאיר משפחה, בנות זוג ועבודה מאחור כי יש משימה למרות הפחד והחששות. אני מאמין שכך חשים הרוב בכל גדוד מילואים.
באירוע מצער קשה וכואב נחטפו השנה שני חיילי מילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב (וכמובן חייל בשירות סדיר גלעד שליט). אחרי כל הנתינה והאהבה הגדולה הזו בא ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ומשחרר הצהרות חסרות אחריות לתלמידי תיכון מנהריה בנוגע לאהוד ואלדד. איך הוא העז? האם זו פליטת פה מקרית או רחשי ליבו באמת? אחר כך לפתע שוחרר הדוח הסודי אודות חיילי המילואים החטופים ומצבם. ממש צירוף מקרים נדיר.
כמילואימניק אני יכול רק להצטער עבור המשפחות על חוסר המנהיגות וחוסר המוסריות שמגלה ראש הממשלה רק בשבוע האחרון. בהמשך ישיר לכך אני חולק על שר הביטחון, עמיר פרץ, בלא מעט סוגיות ביטחוניות, אבל בדבר אחד אני בוודאי מסכים איתו, כשהוא מתבקש לדבר על נושא החיילים החטופים, הוא תמיד אומר "צריך לדבר פחות ולעשות יותר". שמעת אולמרט?
בשבוע שעבר נכתב בטור זה על מפקד עוצבת "עמוד האש", תא"ל ארז צוקרמן וחייליו. חשוב לציין כי לצד הביקורת מדובר באוגדה שלא תוכננה להתגייס למלחמה, אך מכיוון שלא היה די כוח מבצעי לבצע פעולות התקפיות נרתם תא"ל צוקרמן למשימה. זו היתה האוגדה האחרונה שהתגייסה למלחמה ולכן נלחמה רק חמישה ימים. לוחמיו של תא"ל צוקרמן היו הראשונים להיכנס לאזור מרג' עיון ואל חיאם.
האוגדה רשמה הישגים כמו צמצום שיגורי הקטיושות לעבר קריית-שמונה, פגיעה והריגה של עשרות מחבלים ופגיעה בתשתיות של חיזבאללה בגזרה. לאוגדה נהרגו שלושה מלוחמיה בקרבות הקשים. באוגדה מודים כי היו טעויות, אך נושאים אלו תוחקרו, וכעת נלמדים לצד האימונים שעוברים בימים אלו הלוחמים.
מדי שבוע מתפרסם כאן הטור "שטח צבאי" של אמיר בוחבוט, כתב nrg מעריב לענייני צבא וביטחון. "שטח צבאי" מתייחס לסוגיות הביטחון של ישראל מזוויות אחרות מאלה שאנו קוראים עליהן במשך השבוע, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטות והמהלכים שמשפיעים על בטחונה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
