מדינת וסלים

כאשר מגיעים לסוגיה הסורית, רה"מ מכריז שאין לנו שום עמדה משל עצמנו. תמיד סיפרנו שידנו מושטת לשלום, אלא אם כן האמריקנים מכופפים לנו אותה

בן דרור ימיני | 23/12/2006 9:21

כבר שנים רבות שלארצות-הברית יש מדיניות ברורה ובוטה: ההתנחלויות אינן חוקיות. לא מדובר רק במדיניות בעלמא. כבר היו עליה משברים. כבר היו ימים שבהם הסיוע לישראל הותנה בשינוי המדיניות הישראלית. בנושא המאחזים, האמריקנים ברורים אפילו יותר. ישראל הבטיחה להוריד אותם. הממשל האמריקני דורש ביצוע.

וישראל, ראו זה פלא, מצפצפת על ארצות-הברית. רפובליקת בננות? ממש לא. מדינה עצמאית שעושה בדיוק מה שהיא חושבת לנכון (אף שבמקרה הזה האמריקנים חושבים הרבה יותר נכון, ואין כמו מפעל ההתנחלויות והמאחזים כדי לחבל ברעיון הציוני ובמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל זה עניין למאמר אחר ). ולא רק בעניין התנחלויות ומאחזים. כאשר נחקק החוק לסיפוח הגולן ב-14 בדצמבר 1981, ארצות-הברית זעמה. היא גם נקטה עיצומים כלכליים. מנחם בגין, אז ראש הממשלה, הגיב בזעם: "האם אנחנו מדינת וסלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?".

והנה , כאשר מגיעים לסוגיה הסורית, ראש הממשלה מכריז בקולי קולות שאין לנו שום עמדה משל עצמנו. אנחנו מדינת וסלים. "בוש לא רוצה", אומר אולמרט, והודף פעם אחר פעם את הקריאות מהכיוון הסורי. תמיד סיפרנו שידנו מושטת לשלום. אלא אם כן האמריקנים מכופפים לנו אותה.

עניין קיומי

ברית עם ארצות-הברית היא עניין אסטרטגי. צורך קיומי. אלא שיש הבדל בין אמריקה לבין הנשיא בוש. השינוי במדיניות האמריקנית הוא כבר עובדה. זה לא רק סקרי דעת קהל. זה לא רק דוח בייקר-המילטון. זה לא רק התחזקות הדמוקרטים. זה אפילו רפובליקנים רבים, כולל שר ההגנה החדש רוברט גייטס.

בין ארצות-הברית לבין בוש, אולמרט בוחר בבוש. הוא מסרב לראות את השינוי. הוא מציית באופן עיוור. אסור לדבר עם סוריה. לגמרי לא ברור שזה מה שטוב לארצות-הברית. על פי רוב האמריקנים, ואפילו רוב אנשי הממשל, נראה שלא. אבל ברור שזה רע, רע מאוד, לישראל.

וזה מוזר, משום שהספירה לאחור של בוש כבר החלה. כל נשיא שיהיה אחריו, ואפילו יהא זה רפובליקני, יאמץ מדיניות שונה. הכתובת על הקיר. ייתכן שחלון ההזדמנויות של היום לא יהיה בעוד שנתיים. ואז מה? מישהו יזכור לנו את הנאמנות

התמוהה לבוש?

בוש יצא למלחמה הצודקת ביותר המלחמה בטרור העולמי בדרך המטומטמת ביותר. את המעצמה שבראשה הוא עומד הכניס לפיאסקו הגדול מכולם הבוץ העיראקי. שלושה שבועות לקח לצבא האמריקני לכבוש את עיראק. שלוש שנים הם לא משתלטים על רובע אחד בבגדד. מה שהיה לנו בלבנון הוא רק דוגמית לעומת מה שיש לאמריקנים בעיראק.

אלא שיש הבדל. ארצות-הברית היא מעצמה. גם עשרות או מאות אלפי העיראקים שנהרגו, גם אלפי החיילים האמריקנים שנהרגו, גם מאות המיליארדים שהלכו ללא שוב, גם התחזקות אל-קאעידה ואיראן בגלל בוש, לא ימוטטו את ארצות-הברית. הם רק יחלישו אותה. הם כבר מחלישים אותה. אבל ישראל היא לא ארצות-הברית. שום דבר לא יקרה לאמריקה אם היא תעזוב את האזור. אצלנו הסיפור שונה. האופציה של עזיבה לא קיימת. אנחנו כאן. אצלנו מדובר בעניין קיומי.

סרבנות או הידברות?

ייתכן שמתקפת השלום הסורית היא שקר והונאה. ואין גם ויכוח על כך שסוריה מחזיקה את החיזבאללה ונותנת חסות לחאלד משעל, ראש הנחש של הנהגת החמאס. אלא שזה בדיוק הסיפור. שהרי מה יוביל לניתוק סוריה מאיראן ומהחיזבאללה? סרבנות או הידברות? התשובה ברורה. בינתיים נסראללה חוגג על הסרבנות הישראלית. היא מצילה אותו. היענות, לעומת זאת, תעמיד את סוריה במבחן. סוריה תצטרך לבחור: איראן, החיזבאללה והחמאס או שמא פיוס עם ישראל ועם המערב.

הרי גם ויתור על הגולן תו המחיר הידוע מראש לא יתבצע לפני שיהיה ברור שהסיוע לחיזבאללה מופסק ושמשעל הוא כבר לא בן חסותו של אסד. ובכלל, ישראל גם רשאית, וחייבת, לדרוש תו מחיר גבוה יותר מצדה בכל מה שקשור לסיכון הביטחוני שנובע מהסכם כזה. אז על מה ולמה הסרבנות? הרי היענות לקריאות מסוריה יכולה רק להיטיב עם מצבנו. לנו אין מה להפסיד. לחיזבאללה יש.

אלא אם כן המדיניות של אולמרט היא שגם אם סוריה תתנתק מאיראן, תפסיק את הסיוע לחיזבאללה ותשים את חאלד משעל בכלא הוא לא מוכן לרדת מהגולן. אפילו בנימין נתניהו נשמע מפוכח הרבה יותר. מה שמגביר את התמיהות על מי שעומד עכשיו בראשות ממשלת ישראל.