הכל בראש
סוגיית כיסוי ראש לנשים היא אחת האינטימיות, הפרטיות הרגישות ביותר שבין האישה לעצמה ובינה לבעלה. הבעיה היא שמדובר גם בסממן חיצוני מובהק, שכל שינוי בו חשוף לעיני ולפיות כל. אז מה לעשות כשאתם רואים לפתע את השכנה בלי כיסוי ראש? תתאפקו
לא, הן לא רק מהמרכז, יש מהן אפילו שגרות בכמה מהיישובים השמרניים ביותר (ברור שבכניסה ליישוב היא מחזירה את הכיסוי, אחרת עוד יעלו אותה לדיון נוסף בוועדת קבלה). כמו כן, התופעה לא פוקדת רק את הדיאטה ההלכתית של הדתיים-לייט, אלא תוקפת גם אצל היותר אדוקות. למעשה, כמו בהרבה דברים, אי אפשר לשים בדיוק על האצבע אצל מי זה קורה ולמה.
זה הזמן להתנצל בפני כמה מחברותי שקיבלו את ההחלטה על בסיס תגובותי. ברגע שחזרתי לראות שוב את השיער החום הגולש או את התלתלים הבהירים, הייתי צווחת: "נו, באמת ברוך ה'. סוף סוף קיבלת שכל". לפעמים הייתי מתלהבת ומחמיאה, רק מתוך איזו מוטיבציה חולנית לעודד את המהלך. רק היום, אחרי שגם דיברתי איתן על זה, הבנתי שההחלטה לא כל-כך פשוטה, ושהתגובות שלי היו פשוט מדכאות.
בכל מה שקשור לכיסוי ראש, תמיד טענתי שמעבר לאלמנט הדתי-אמוני, יש פה גם הרבה עניין של גיל. אני זוכרת את עצמי בגיל 16-17 מתבוננת בעיניים כלות בנשואות טריות ורצה למדוד את הכובעים של אמא. בשירות הלאומי כבר מצאתי את עצמי דרך קבע בחנות הכובעים "רוחליתה", מסבירה למוכרת שזה עתה התארסתי ואני לא מצליחה להחליט איזה כיסוי ראש הכי יהלום אותי. שעות הייתי עומדת, ומודדת ומודדת. שם, מול המראה, סוף סוף הייתי מאושרת, סוף סוף הייתי מבוגרת, סוף סוף הייתי נשואה.
אבל החיים מבגרים, ולמרות שבכל שבת כלה עד גיל 25, גולת הכותרת הוא טקס חשיפת הכובעים המלווה בצרחות
אלו רק חלק מהתובנות אליהן מגיעות גם חברותיי שהורידו את הכיסוי. אחת הרגישה שהיא מסתתרת מאחורי הכובע, ודווקא פחות מקפידה מבעבר. אחרת הרגישה שהכיסוי מדיי מתייג אותה, ושקשה לה עם זה בעבודה. מצד שני היו גם כאלה שאמרו: "התחתנו צעירים, התבגרנו ביחד והיום אני מרגישה שזה פשוט לא מתאים".
המעבר הזה הוא לא פשוט. אני מכירה נשים שעד היום לא אוזרות אומץ לספר לאמא או לחמות על ההחלטה, ובכל אירוע משפחתי מביאות את הכובע איתן. אין לתאר את ההיסטריה שהן חוטפות כאשר הן פוגשות באקראי איזו חברה של הדודה בהיותן גלויות ראש, ובטוחות שזהו - ממחר הן מנושלות.
חוץ מזה, במגזרנו, מלבד למשפחה, אתה חייב דין וחשבון לכל הקהילה. השכנה, המורה של הילד, החברות שעדיין חבושות – כולן שואלות וחוקרות. מה, יש בעיות בבית? קצת מתחילים להקריח אז נשברים? את לא יודעת שזה איסור חמור יותר מסדום ועמורה?
יש גם את המגיבים המעצבנים, שיש בהם איזו חדווה לא ברורה: "הנה, הדתיים הסרוגים של פעם ניצחו! לא צריך להפוך לקיצוניים, בדור של ההורים שלנו אפילו היו פעולות מעורבות בבני עקיבא". שלא לדבר על החשיפה לחברים החילוניים שבטוחים שהנה קרבה לה ישיבת סמים משותפת או אכילת סטייק בחמאה, או הבוסית החרדית שהודיעה לך חגיגית שממש לא מעניין אותה מה קורה לך בבית, למשרד הזה את מגיעה מכוסה.
אנחנו חייבים לדעת שהמהלך הזה הוא מורכב, ובכלל לא פשוט. ברוב המקרים הוא לא נובע סתם מ: "יאללה, נשבר לי". לכסות את השיער שלך לכמה שנים טובות, זה קטע חזק ושואב, שנוגע עמוק בנשמה ובנשיות. לקבל החלטה לשנות, חטא או ברכה, לא משנה – קשה מאוד לבוחרת. החלטה שמשפיעה עליך ברמה הנפשית והגופנית ביחד.
אז בפעם הבאה שאתם יורדים לגינה ורואים איזו בחורה שפתאום בלי כיסוי ראש, אל תחייכו או תזעפו או תתחילו לחקור. פשוט תסתמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
