בטהרן וגם בתל-אביב

בתירוץ של "חופש הביטוי האקדמי" אירחה השבוע אוניברסיטת תל-אביב כנס שנועד להבין את האסירים הביטחוניים הפלשתינים. כשמכחישי זכות הקיום הציוני מקבלים במה כזאת, כנראה איבדנו את השפיות

בן דרור ימיני | 13/1/2007 8:05

ביום שני השבוע ערכה הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב כנס מרתק בכותרת: "אנסים או אסירי מגדר?". רבים הרימו גבות, אבל כדאי להתייחס לתוכן. הכנס עסק בעברייני מין, בעיקר אנסים, על רקע סוגיות מגדריות. רבים מהדוברים בכנס ביקשו לשנות את ההתייחסות ולראות בעברייני המין קורבנות של יחסים בעייתיים בין המינים.

באווירה של פתיחות ומתירנות, אמרה אחת הדוברות, מול אוכלוסייה המצויה במצוקה, בעוני ובסגירות מינית, יש להתייחס לתופעות האונס כביטוי לצרכים בלתי ממומשים. דוברת אחרת הפתיעה ואמרה שמדובר בביטוי פוליטי של פטריארכליות נוכח עידן שחרור האישה, לכן הטיפול באנסים צריך להיות בהקשבה לתביעותיהם, לבעיות הזהות המינית שלהם ולתסכוליהם. הכליאה מאחורי סורג ובריח, טענו רבים מהדוברים, כוללת גם הפרות גסות של זכויות אדם. הפגיעה בהם רק מחריפה את הבעיה, אמרו הדוברים. אם רק היינו באות לקראת האנסים וקשובות להם לא היה צורך בהתפרצות אלימה מצדם, אמרה דוברת נוספת, שהטילה את מלוא האחריות למעשי האונס על הנשים עצמן.

נציגות רבות של ארגונים פמיניסטיים עמדו מחוץ לאולם הכנס ומחו נמרצות על הדיון האקדמי בזכויות האנסים. אנחנו הקורבנות והם הפושעים, טענו המפגינות. ולפני שדואגים לזכויות של בני סלע, שידאגו לנאנסות.

אלא שבתוך האולם הגישה היתה שונה. דוברות ודוברים שונים הציגו את הרקע שעליו צומחים עברייני המין, את ההתנכלות המגדרית לשאיפות הלגיטימיות שלהם, את ההתייחסות המפלה והמחמירה של מערכת המשפט לעברייני מין. רוב הדוברים גם הסכימו שהתנכרות החברה הישראלית לעברייני מין רק מחריפה את היחסים בין המינים, ואף מסכלת את הסיכוי להשגת הבנה ויישוב הקונפליקט הבין-מיני. אחד משיאי הכנס היה כאשר הופיע בפני המשתתפים עבריין מין וסיפר לקהל על מסכת הפגיעות בזכויות אדם, בו ובבני משפחתו, וזכה למחיאות כפיים מהנוכחים, ולמרבה ההפתעה, גם מהנוכחות.

יש לציין שבמסגרת הכנס ניתן ביטוי, גם אם שולי, לגישה הממסדית. כך, למשל, הופיע היועץ המשפטי של השב"ס רב-גונדר חיים שמולביץ, והציג את הבעיות הייחודיות של עברייני מין המוחזקים במתקני הכליאה. הדברים שלו נתקלו בעוינות על ידי הקהל הביקורתי. עורכת דין דבורה חן, שהיתה בעבר בכירה בפרקליטות המדינה, הציגה את שיקולי המדינה במסגרת ההליכים המשפטיים נגד עברייני המין. עורך דין אמי פלמור, מנהל מחלקת החנינות במשרד המשפטים, דיבר על הליכי החנינה ועל שיקולים בקי? צוב עונשים ובקיצור תקופות מאסר.

ועד הפעולה למען עברייני מין, שהשתתף בארגון הכנס, הציג שורה של מקרים שבהם מופרות זכויות העצירים. כך, למשל, מתברר שהאסיר אליהו מורגנשטרין, שאנס ורצח נערה צעירה בשנת 1986, נידון למאסר עולם והנשיא סירב לקצוב את עונשו. ועד הפעולה הודיע שיעתור לבג"ץ בגין הפגיעה החמורה במורגנשטרין.

היה או לא היה?

הכנס שתואר עד כאן לא היה ולא נברא. ובעצם, היה גם היה. רק שהכותרת לא היתה "אנסים או אסירי מגדר?", אלא דווקא "אסירים ביטחוניים או פוליטיים?". ממש כך. גיבורי הכנס לא פגעו בנשים, אלא ביהודים ובישראלים, בעיקר משום שהם יהודים וישראלים. וממש כמו האנסים, גם להם יש מצוקות ובעיות. גם הם באים מחברה המתאפיינת בסגירות ובבעיות זהות מול חברה פתוחה ומתירנית.

וכמו

שלאנסים יש דרישות ספציפיות מאוד מהנשים - כניעה מוחלטת כתוצאה מהפעלת אלימות - כך גם הרוצחים שבהם עסק הכנס. גם הם רוצים כניעה מוחלטת כתוצאה מהפעלת אלימות. דה-קונסטרוקציה של המפעל הציוני. אז נכון שמי שדורש דבר כזה מנשים ראוי לכליאה, אלא שאנחנו עוסקים ב"לוחמים" שדורשים את זה מהיהודים. ולכן הם ראויים להתייחסות רצינית. כולל כנס מכובד באוניברסיטה ישראלית.

כלי נשק של אויבי החברה החופשית

בכניסה לאולם חולקו כרוזים של "ועד הפעולה הישראלי למען אסירים ועצירים פלשתינים", שהשתתף בארגון הכנס. אותו ועד פעולה מייצג בין השאר את וליד דקה, שלפי הארגון "הורשע ב-1986 למאסר עולם על חברות בחוליה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם, אף שהכחיש כל קשר למעשה". מעניין. האם מישהו רואה את הוועד הציבורי למען יגאל עמיר או החבורה שמכחישה כל קשר בין עמיר לבין הרצח שותפים בארגון כנס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב? האם אותה פקולטה מהוללת תעניק במה לאלה שדורשים לקצוב את עונשו של עמיר? הצחקנו אותם.

שיח הזכויות, שבצדק יסודו, הולך והופך לכלי נשק של אויבי החברה החופשית. מה שקרה באוניברסיטת תל-אביב, בפקולטה למשפטים, מתרחש בהרבה מאוד מקומות בעולם. העיסוק המרכזי הוא באחר, במצוקותיו, בבעיותיו. גם זה בסדר. אבל אז גם מגיעים השלבים הנוספים: הבנה והצדקה של האחר, גם אם האחר הזה קורא לחיסול החברה החופשית. גם אם הוא טרוריסט ורוצח המונים. בצורה זו או אחרת יסבירו לנו ההגמונים של כוחות הקידמה שהאחר הזה הוא למעשה קורבן. שהחברה אשמה. כלומר המערב בכלל, ואמריקה והציונים בפרט. ואם רק נתייחס אליו יפה, לכלב האמסטף הזה, אז הכל יהיה בסדר. ובכלל, התוקפנות שלו מוצדקת.

לכן הגבלות על חופש הביטוי, כמו על הכחשת השואה, אינן מנוגדות לשיח הזכויות. משום שהכחשת השואה היא עמדה אידיאולוגית ולא אקדמית. פוליטית ולא מחקרית. סארטר כבר כתב ב"הרהורים על השאלה היהודית" שאנטישמיות, כמו גזענות, אינה במחלקת הדעות. זו לא עמדה. זה מצב, הוא טען. המכחישים מנסים לנצל את שיח הזכויות ואת החופש האקדמי כדי לקדם את האג'נדה האנטישמית. כך שהאיסור אינו על חופש המחשבה או על חופש המחקר. זה איסור שנועד להתמודד עם גזענות. העובדה שאותם מכחישים מוצאים את עצמם בטהרן של אחמדינג'אד מעידה משהו על טיבם. הם אינם חוקרים. הם אנטישמים.

יש גבול לחופש האקדמי?

הכנס באוניברסיטת תל-אביב מהווה עוד ציון דרך. אחד מני רבים. איבדנו את השפיות. תהליך ההתאבדות בעיצומו. והכל בנימה רצינית. לא, המשתתפים אינם מכחישי שואה. לחלוטין לא. בכנס השתתפו גם אנשים רציניים, רגישים לסבל, מזדהים עם מיעוטים. יש להם גם טענות ראויות. הרי יש עוולות וצריך להתריע.

אבל רבים מהם נמצאים על מדרון חלקלק. משום שאם היה מדובר במאבק נגד העוולות בלבד - הארגונים הללו היו ראויים רק לברכות. הבעיה היא שכמעט לכל ארגוני הזכויות הפועלים בישראל יש אג'נדה פוליטית מוצהרת. ואם אין אג'נדה מוצהרת, אפשר לאתר אותה באמצעות עמדות הפעילים המרכזיים. ואיכשהו, כדאי לשים לב, האג'נדה הזאת חביבה גם על מכחישי שואה. מדובר באג'נדה השוללת את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך הם מרחיקים ישראלים רבים, שמתנגדים להרבה מאוד ממעללי הכיבוש, אבל מתנגדים הרבה יותר לשלילת זכות היהודים למדינה.

לא, זה לא מצדיק עוולות. זה לא מצדיק התעללות במחסומים. זה לא הופך את כל הפעילים למסוכנים ואת כל הפלשתינים לרוצחים. אבל מי שמערבב בין זכויות אדם לבין אג'נדה פוליטית של חיסול המפעל הציוני-הוא זה שפוגע במאבק המוצדק למען זכויות אדם.

אחד מחברי חבר הנאמנים של האוניברסיטה שלח שאילתה: האם הכנס הבא יהיה תחת הכותרת "איך להרוג יהודים וליהנות"? "למה לא?", שאל האיש, "אחרי הכל, אין גבולות לחופש האקדמי".

והוא לא לבד. יש רבים באקדמיה - גם אנשי שמאל - שרואים, זועמים, חוששים ושותקים. הם יודעים שמדובר בפוליטיקה. לא באקדמיה, לא בזכויות אדם. הם יודעים שהחופש האקדמי מנוצל ונרמס. הם חייבים לעשות מעשה. משום שבקצב הזה האירוח של מכחישי זכות הקיום של המפעל הציוני באוניברסיטת תל-אביב מתקרב לאירוח של מכחישי השואה באוניברסיטת טהרן. והתירוץ של "חופש הביטוי האקדמי" נשמע יותר ויותר לעוס ומאוס. לא רק בטהרן. גם בתל-אביב.