לא הרמטכ"ל הראשון שהתפטר

לחלוץ קדמו יגאל ידין שהסתכסך עם בן-גוריון, ודוד אלעזר שהגיש התפטרותו בעקבות מלחמת 73'

nrg מעריב | 17/1/2007 9:10

רא"ל דן חלוץ, שהודיע אמש על התפטרותו, אינו הרמטכ"ל הראשון שנוקט צעד זה ובוחר שלא להמתין לסיום תקופת כהונתו. קדמו לו הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהתפטר בעקבות מחלוקת עם ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל התשיעי, דוד (דדו) אלעזר , שהתפטר בתום מלחמת יום כיפור בעקבות המלצות ועדת אגרנט.

- חלוץ הולך הביתה - סיקור מיוחד ב-nrg מעריב
- מכתב ההתפטרות של חלוץ
- האלוף אשכנזי - הרמטכ"ל הבא?
- "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא"

ידין, ששירת כבר מגיל 15 בארגון "ההגנה", שימש גם כראש אגף מבצעים במטה הכללי של הארגון. למרות שפרש ללימודים, בשנת 1947, סמוך למועד הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, הוא נקרא על ידי בן-גוריון לשוב לשירות.

עם פרישתו של יעקב דורי מתפקיד הרמטכ"ל הראשון, קיבל עליו ידין תפקיד זה ב-9 בנובמבר 1949. הוא מילא את התפקיד במשך שלוש שנים. ב-7 בדצמבר 1952 התפטר מכהונתו כרמטכ"ל, בעקבות חילוקי דעות עם בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. הוויכוח נסב על קיצוץ בתקציבו של צה"ל. ידין פרש מהשירות הצבאי בגיל 35.

יגאל ידין ודוד בן-גוריון. הסתכסכו צילום: פריץ כהן

דומה להפליא לחלוץ

המקרה של אלעזר (דדו), לעומת ידין, דומה הרבה יותר לזה של הרמטכ"ל הנוכחי דן חלוץ. דדו, ששירת כבר בשנת 1946 בפלמ"ח, התבלט כחניך מצטיין. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בדרגות, גם לאור הנפגעים הרבים שהיו לפלמ"ח.

בין תפקידיו כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר, עבר הסבה לשריון ושימש בהמשך כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון. לאחר כהונה כראש אגף המבצעים, הוא מונה ב-1 בינואר 1972 לרמטכ"ל.

המפנה אירע ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, כאשר פרצה מלחמת יום כיפור. במידה רבה היתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו. בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות".

המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו עד היום. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את

הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.

מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית. בתום המלחמה, ביום 21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. ב-1 באפריל 1974 נמסר דוח ביניים, בו המליצה הוועדה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל. בדוח נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".

בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה באפריל 1974, אך במקביל טען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. ב-15 באפריל 1976 לקה דדו בהתקף לב בעת ששחה בבריכה, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שבו לקה, לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל מלחמת יום כיפור.