ורק פרץ נותר מחוץ ללופ
המשולש הביטחוני נסדק, כשנודע לפרץ שקיבל את מכתבו של חלוץ יממה לאחר אולמרט. שטח צבאי
במטה הכללי כבר ערכו ניתוח משוער למה שקרה. פרץ לא הפגין חיבה יתרה לרמטכ"ל, בלשון המעטה. למרות הנאום בכנס הסגל הפיקודי, בו תמך פרץ בחלוץ, הרמטכ"ל לא בהכרח קנה זאת. הוא יודע היטב שפרץ מחזיק בלשכתו תמונה של אודי אדם מאחורי ראשו, ובכל פעם שמגיע מקורב של חלוץ הוא דואג להסיר אותה. דודו של אלוף פיקוד הצפון לשעבר הוא יו"ר הוועד של חברת החשמל. דמות שחשובה מאוד לפרץ, בטח בימים פוליטיים סוערים שכאלה. עניין זה ודאי לא הוסיף חיוך לחלוץ, ובטח מסביר מדוע מכתב ההתפטרות הוגש על ידי חלוץ לאולמרט כבר ביום ראשון, בניגוד לפרץ, שקיבל אותו רק אמש.
חלוץ, ללא ספק, הוא אחד האנשים הכי מותקפים מילולית במדינת ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שנפגשנו שאלתי אותו מאין הכוח להמשיך הלאה. פעם אחת הוא השיב כי לכל אדם יש קיבולת מסוימת שהוא יכול לסחוב על גבו. כששאלתי האם הוא נמצא על הסף הוא השיב בנחרצות, "אני עדיין לא שם. אני אדם חזק".
בתום תדרוך שביצע לפני מספר שבועות לכתבים צבאיים, שאלתי אותו שוב כיצד הוא מצליח לתפקד, כשהוא יודע שלצדדיו במטה הכללי יושבים אנשים שלא בהכרח מאמינים בו. שנושפים בעורפו. הוא השיב בלי להסס: "אני לא מקבל מהפקודים שלי את הסמכות אלא מהממונים עליי. וכמו שאתה רואה, אני מקבל גיבוי".
אז מה קרה? מה השתנה מאז? בצה"ל כבר יש מי שמעריכים שחלוץ הבטיח וקיים שהוא ישלוט במערכה הזו. הוא יבחר את הדרך החוצה וכיצד היא תיעשה. וכך זה קרה. אחרי שביצע חריש בצבא באמצעות עשרות תחקירים, אך הבטיח לא לערוף ראשים. אחרי שהציג את תוכנית העבודה, הוא מכוון לכך שלא יצטייר כאחד שברח. כאחד שהותיר את העבודה המלוכלכת לאחרים. יש מי שיאמר שהוא גם רצה להיות אחראי על כתיבת המסקנות. אמנם זה כמו לבצע את תרגיל השושנה של מטוס ה"צוקית" עם "הרקולס", אבל זה מה שהוא עשה, למרות הכידונים והחניתות שהושלכו לעבר גבו.
התוכנית שלו כרגע עובדת כמו שעון שוויצרי. הוא סיים את המלאכה בתוך הצבא. הוא ייצא החוצה כשהוא יותר משוחרר לנהל מערכה נוספת במגרש של השופט וינוגרד, אם יידרש לכך. מה שיכול לשבש את התוכנית שלו הוא שפן נוסף שיישלף מהכובע. משהו מסעיר שטרם ידענו עליו. אך אני מתקשה להאמין שאחרי כל כך הרבה זמן, יש עוד שפנים שלא
הוא לא טייס קמיקאזה. פליטות הפה שהיו לו נובעות מהתום שעוד נשאר בו. משהו צברי שובבי. אבל הוא חכם, חד ומחושב. כשהוא עולה על הקוקפיט ומקבל את נקודת הציון אליה הוא צריך להביא את החימוש, הוא יפגע. זו עובדה.
חלוץ של לפני המלחמה הוא לא חלוץ של אחרי המלחמה. לפני המלחמה הוא נתפס כאלוהים בצה"ל. חכם. גאון. כולם חיכו להגיגים שלו. הוא טייס. הוא כחול. אבל אחרי המלחמה דמותו ספגה חבטות רבות. בטח שבעיניי המטה הכללי. האמון היה החלק המרכזי שהתנפץ כאן אחרי ההחלטה להצניח את קפלינסקי בפיקוד הצפון. עכשיו, כשמתבוננים פנימה, מבינים שסטגנציה זו מילה עדינה למה שיתחולל כעת בצה"ל עד למינוי הרמטכ"ל הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
