כך קרס קו ההגנה של רמון
השופטים בהכרעת הדין סתרו את כל טענות ההגנה שהציגו פרקליטי רמון, וצידדו בגרסת המתלוננת
- בית המשפט: חיים רמון ביצע מעשה מגונה
- לקריאת הכרעת הדין של רמון - לחצו כאן
- פרשנות: לערעור של רמון אין סיכוי
- "הרשעתו של רמון - ניצחון ליועץ המשפטי"
- אחרי ההרשעה: יחל סבב שיבוצים בממשלה
- התובעת במשפט: "נתנו אמון מלא במתלוננת"
- ארגוני הנשים: "פסק הדין - אירוע מכונן"
השופטים לא האמינו, בלשון המעטה, לגרסתו של רמון. חוץ מלקרוא לו במילה המפורשת "שקרן", הם השתמשו
סוגיית אמינות המתלוננת היתה הנושא הראשי אליו התייחסו השופטים בבית המשפט. רמון טען כי המתלוננת פלירטטה איתו ורמזה על רצונה בקשר מיני וכי גרסתה שלא היה לה כל רצון במגע איתו, אינה נכונה. השופטים קובעים כי אמינות המתלוננת אינה מוטלת בספק והיא שידרה "אמינות, כנות ואותנטיות, לא נכשלה בלשונה, דייקה בפרטים ועמדה בצורה עקבית על גרסתה בלי להפריז ובלי להגזים".
עורכי דינו של השר לשעבר טענו כי המתלוננת רשמה את מספר הטלפון שלה, ומסרה אותו לרמון, התנהלות שאינה עולה בקנה עם טענה שנעשה בה מעשה מגונה. השופטים לא קיבלו את הטענה וקבעו כי "קשה להגדיר מהי התנהלות רציונלית ומהי התנהגות בלתי רציונאלית לאחר אירוע טראומתי - איש איש ותגובתו, איש איש ותרבותו".
נושא נוסף שנעקר מן היסוד הוא השיחה המקדימה בין רמון למתלוננת. רמון טען כי בשיחה היו אינטימיות ופלירטוט, ואילו השופטים קבעו כי מדובר היה לכל היותר "בשיחה קלילה, שלא חרגה משיחה שגרתית, בין קצינה לשר", וכי רמון עצמו היה שותף מלא לדרך בה נוהלה לרוחה ותוכנה.
השופטים דנו גם באקט הנשיקה, וגם בסוגייה זו דחו את טענות רמון. השר לשעבר גרס כי היתה הסכמה מצד המתלוננת ה' לנשיקה, והשופטים מצאו לנכון לצטט את דברי ה', שאמרה: "זה גבר בן 56, להיצמד אליו או להתנשק איתו זה דבר לא שפוי. אני קצינה בצה"ל, אגש אליו כשהדלת פתוחה, איזה אומץ צריך לזה? איזו תעוזה? זה מופרך מהמציאות. זה פשוט לא היה". בהתייחס לדברי המתלוננת כותבים השופטים:
במקרה אחר, בו הכחיש רמון את גרסת המתלוננת לפיה ראה אותה בלשכת ראש הממשלה ביום ראשון שלאחר האירוע, אחז במותניה וליווה אותה ללשכה כשידו מונחת על גבה, כתבו השופטים: "גם כאן מיהר הנאשם להרחיק עצמו מאירוע שעלול לסבכו, גם אם הדבר כרוך בעיוות העובדות. מכל מקום, ברור לנו שאין מדובר בשקרים ובבדיות שהפריחה המתלוננת, ועל כן הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה של הנאשם להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי, ובה בעת לה ובה בעת להתנער מאשמה. דווקא מגמה זו מצביעה על תחושת אשם ברורה של הנאשם".
רמון טען בפני בית המשפט כי מטרת החקירה הייתה "להפיל עליו תיק". על כך כותבים השופטים כי ניצב יוחנן דנינו, שהורה לפתוח בחקירה, לא ידע באותה עת מיהו השר המדובר. "מדובר באמירה מקוממת, כאילו המתלוננת עשתה יד אחת עם חוקריה ובדתה את הסיפור מליבה", כתבו השופטים. "להגיד תפרו לי תיק, זה לרוב מפלטם של עבריינים, לרבות נבחרי ציבור, שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר, כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט, הנכרך סביב צווארם".
השופטים התייחסו גם לעדי ההגנה שהביא רמון, ובהם שולה זקן, מנהלת לשכת רה"מ, וישראל מימון מזכיר הממשלה. שבעה עדי הגנה הביא רמון, אשר אמורים היו לבסס את גרסתו, בכל הנוגע לטענתו בדבר קלות דעתה של המתלוננת ה', ואופייה הפלרטטני. השופטים קבעו כי "רובם ככולם של עדי ההגנה אשר הובאו לביהמ"ש, מטרתם הייתה אחת ויחידה, והיא להשחיר את פניה של המתלוננת ה', ובדרך זו לפגוע באמינותה".
בנוסף התייחס בית המשפט גם לעדויות שלוש עובדות לשכת רה"מ, שהגיעו בתום המשפט. שלוש הנשים, ובראשן יועצת רה"מ לענייני חרדים, רבקה פאלוך, טענו כי המתלוננת אמרה בנוכחותן שרמון "עושה לה את זה".
על כך אומר בית המשפט כי מדובר ב"עדויות שמשקלן אפס, ובעדות בלתי אמינות ובלתי מהימנות, אשר תיאמו את גרסתן בניצוחה של רבקה פאלוך". על פאלוך עצמה אומר ביהמ"ש כי "התייחסותה הבוטה כלפי המתלוננת זועקת לשמיים, וחושפת את גישתה העוינת כלפיה ללא כל הצדקה". השופטים הוסיפו עוד כי עדויות אלו "הזיקו לנאשם יותר מאשר הועילו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם