"לא חושבת שיש ערבי שמקבל פחות ממני"
היא לא מפחדת מהמילה "גזענות", מבהירה שהמילה "טרנספר" היא עיוות של השמאל ולא זזה לשום מקום בלי נשק. מה מסתתר מאחורי ח"כ אסתרינה טרטמן?
אחרי הפגישה, היא מספרת, הבטיח לה ראש הממשלה שיביא את החוק לדיון בשמו. אין מי שלא אמר משהו על הצעת החוק לעיל. "קשה להאמין שבמאה ה-21 יש אנשי ציבור שמערערים על זכות בית המשפט העליון לפסול חוקים", קבע ד"ר שלמה כהן, ואחריו יצחק זמיר, ואחריו דן יקיר ועוד עשרות אם לא מאות, ממומחים ועד טוקבקיסטים.
השורה התחתונה של הטענה נגדה מדברת על אי הבנה מוחלטת של עיקרי הדמוקרטיה וזכויות האדם. טרטמן, כמובן, לא מבינה על מה מתקיפים אותה. "אני לא דמוקרטית?", היא מתריסה, "אף אחד מהם לא קרא את ההצעה, את סעיף 2 בהצעה.
"להפך, הצעת החוק שלי אומרת שחובתנו לשמור על עצמנו כדמוקרטיה. יפנה בג"ץ ליושבת ראש הכנסת וישאל מדוע חוק זה או אחר אינו חוקי וכנסת ישראל תבטל, תשנה, תוסיף. נראה לי אבסורד שיושבים חברי כנסת שהם נציגי הציבור ופתאום באה הרשות המשפטית ומתערבת. יש לכם הערה, בואו נעשה את זה בצורה מתוקנת".
כולם טועים כשהם שולחים אותך ללמוד היסטוריה ומשפטים?
"אנשים מחפשים ספינים. משהו שיתפוס, שיהיה מעניין לחמש דקות, שיהיה מדמם. אוהבים פה דם ואני אומרת את זה בצער. אני מתוסכלת, טעונה, מאוכזבת. אני מבקשת תשובה על שאלה אחת: למה התכוונו כשהכריזו על מדינת ישראל כמדינה יהודית?".
ולשיטתך, מדינה שהרוב בה יהודי צריכה להפלות את כל מי שלא יהודי?
"תראי לי איפה הם מופלים".
איפה לא? ברמת החיים שלהם, בתשתיות, בבתי ספר, באוניברסיטאות, במעונות, בכל מקום.
"לדעתי, העובדה שיש להם פחות חובות מעניקה להם יותר זכויות. אני לא חושבת שיש ערבי שמקבל פחות ממני. לא באוניברסיטאות ולא במעונות. לא שמעתי על דבר כזה. ובעניין התשתיות אני רוצה להגיד שישבתי בוועדה לביקורת המדינה ודנו בכפר כנא, ויש לי הוכחות להעברת תקציבים
בואי נלך לפי הראש שלך, איפה הבעיה שלנו?
"שאנחנו כעם פוחדים מעצם המילה גזענות, שלא תתקרב אלינו, כי גזענות בעינינו היא מילה רעה. אני נגד כל מה שגורם רע לאחר, אבל אם בשביל שאני אראה בעיני הציבור הומנית כלפי דת אחרת - או בואי ניקח מילה יותר טובה, אם אני צריכה להיראות מיופייפת - כשהמחיר הוא כריתת הענף שלנו כעם יהודי, אני לא מוכנה לשלם את המחיר הזה, כי כך אני בעצם כורתת את הגורל שלי".
מה, כולם? כולם טיפשים ואת וחברייך למפלגה היחידים הנבונים שדואגים לגורלנו?
"ליברמן הוא היחיד השפוי. אנחנו היחידים שרואים שיש כאן תהליך של הרס עצמי. היחידים שלא מוכנים למחוק את עצמנו בגלל רפיסות וכניעה, בגלל אי יכולת לשלם את המחיר של להיות לא אהובים על הגויים".
אסתרינה טרטמן רק שנה בכנסת. היא פרלמנטרית פעילה שמאחוריה 11 הצעות חוק, חלקן שנויות במחלוקת. היא מצולמת, נראית ונשמעת בעיקר בגללן או בגלל התבטאויות קיצוניות, אבל גם נלחמת בכמה זירות מהותיות.
היא פנתה לשר האוצר שיקפיא את חוק האשראי לניהול עסקים בצפון כדי שהתושבים לא ייפגעו מהמלחמה. במקביל, ביקשה מהמפקח על הבנקים להכפיף את ההתנהלות הזאת מול הבנקים. היא נלחמת על משכורת מינימום לעובדי קבלן ויודעת לכוון אצבע מאשימה כלפי משרדי הממשלה שדורשים מהקבלנים חוזים נמוכים. לא מזמן שכנעה את נערי האוצר לספוג 60 מיליון שקל כדי לפטור 300 אלף קשישים מתשלום אגרת טלוויזיה.
יש לה עבר של מתמחה בדיני עבודה אצל פרופ' רות בן-ישראל, עם התמחות בדיני עבודה, לימודי חשבונאות וניהול פיננסי באוניברסיטת בר-אילן. לפני שנים, כשעבדה בבנק יהב, עלה לה רעיון. למה, שאלה את יושב ראש דירקטוריון הבנק, הבנק לא פותח מסלולי אשראי ממקורות מימון שלו. אחרי שמונה חודשים קרא לה המשנה לבנק והודיע שיש החלטת דירקטוריון להקים מסלול אשראי והיא ממונה לבצע את המהלך הזה בפועל.
היא בנתה את המערכת בלי להבין בה כלום (ניסוח חוזים, בניית מסמכים משפטיים, מערכות מחשוב, טופסי ריבית). עברו 20 שנה, אגף האשראי של בנק יהב חי ופעיל. לפני שבוע קיבלה ממיכה לינדנשטראוס מכתב תודה חם על העבודה שלה במשרד מבקר המדינה: "ביושרך, בכושר המנהיגות, בהחלטות ללא משוא פנים, בהגינות, לפעמים בתקיפות, אבל תמיד בפתיחות". ובברכת "עוד נכונו לך תפקידים מרכזיים" חתם בידידות ובהוקרה לינדנשטראוס.
היא אמא חד הורית קשוחה, שסירבה לתת לבן שלה כסף לטיול בתאילנד לפני הגיוס. מי שהיה לידה יודע לצטט משפטים שאמרה לו: "לך תקריא לעיוורים ספרים", או "לך תתנדב במוסד למפגרים". היא אומרת שהיא מתרוצצת 15 שעות ביום גם כשלילדה הקטנה שלה יש חום והיא שוכבת לבד בבית. כלומר, אמא שמשלמת מחיר יקר על קריירה.
היא גרושה שמנהלת משק כלכלי עצמאי, ואת הזוגיות הנוכחית שלה בנתה כמערכת נפרדת שבה כל אחד מבני הזוג חי בביתו וישן במיטתו. היום, היא אומרת, לא חשוב לי המראה, הכסף, הגיל או מה שיגידו עליו. מה שחשוב לי בזוגיות זה שיהיה לי פרטנר שיפרה איתי רעיונית. שיהיו חברות, אכפתיות, עניין ורגש. בן זוגה כבר כמה שנים הוא גבר חילוני שמבוגר ממנה בעשור, "אדם עסוק מאוד, ואנחנו מתמרנים בין היומנים כדי להיפגש".
כשעולה סיפור ההטרדות המיניות במערכת הפרטית והציבורית, היא אומרת, "אני מכירה גברים מצוין. עבדתי כל החיים במערכות גבריות, אין לי הרבה כבוד לחולשות שלהם. אני מכירה מצוין את נקודות הפיתוי שלהם ואני לעולם לא אשתמש בזה". במילים אחרות: לא תמצאו אותה עם חיוך רך מעפעפת בעיניים או פותחת כפתור בחולצה.
היא ישירה מאוד, נטולת ציניות, חרוצה ומתעקשת להבין לעומק כל נושא שנכנסה אליו, מקירוי מנהרות ועד הסעיפים הכי קטנים בנבצרות או בהדחת הנשיא (נבצרות, היא מתעקשת אחרי שעברה על הפרטים, טובה יותר לציבור וגרועה יותר לנשיא).
ויחד עם כל אלה, יש רגע שבו אדם, שחושב שהוא מבין פחות או יותר על מה החיים, מאבד אותה. והתהום מולה נפערת ברגע אחד. בלי הכנה. ומאיפה שלא מנסים לחזור לדיאלוג נטרקת דלת. לאוויר עולים משפטים שלא ברור על איזה היגיון הם נשענים. הרציונליזציה מתעקמת. ואי אפשר לעשות צעד אחד קדימה.
למשל, המשפט "צריכים לבער את הנגע מקרבנו", שטרחה להשתמש בו כתגובה על החלטתו של עמיר פרץ למנות את ראלב מג'אדלה. רגע, היא מבקשת לתקן, הנגע הוא לא מג'אדלה עצמו, כמו שבטעות חשבו כל אלה שרצו אל מזוז וביקשו להסיר מיד את חסינותה ולהעיף אותה "על גזענות" מהכנסת. לא ולא! במילה "נגע", היא מדגישה, התכוונה למעשה של פרץ, שמשתמש "באופן ציני בבחירה הזאת לאינטרסים הפוליטיים שלו".
אין לה ולא כלום עם מג'אדלה עצמו, היא חוזרת ומדגישה. אפילו אדם נחמד בעיניה, באמת נחמד. יחד עם זה, היא כן אמרה את המשפט שאינו משתמע לשתי פנים: "מדובר בהנפת גרזן ענק על הגזע שנקרא ציונות ומדינה יהודית", אבל זה לא טיעון אישי נגד האדם, היא שוב ושוב אומרת, אלא טיעון עקרוני. מה בדיוק עקרוני? שאנחנו מדינה יהודית, ובמדינה יהודית אין לטעמה מקום לשרים ערבים.
למשל, כשהיא מגיעה לפגישה שקבענו, היא מתיישבת ושואלת: "על מה את רוצה לדבר, רוצה לדבר על ירי? אני לא זזה בלי נשק".
למה חשוב לך להסתובב עם נשק, ממה את פוחדת?
"תמחקי את המילה 'פחד'. אין דבר כזה בשבילי. אני גרה בשטחים ואני מישירה מבט ממקום של אומץ".
מישירה מבט ויורה?
"בעיני חיים זה ערך עליון, אבל אם על כף המאזניים עומדים החיים שלי מול האויב - אני אשמור על החיים שלי".
ירית?
"נופפתי באקדח לשם הרתעה".
סוף שבוע של סיעת ישראל ביתנו בצפון. שהות בפנסיון יפהפה במטולה פלוס סיור בגבול - סוג של גיבושון. מרצדס ממוגנת שחורה עם מאבטחים מלפנים ומאחור, באוטובוס ממוגן יושבים חברי הכנסת, חלק מעוזריהם ועוד כמה פעילים של המפלגה. כולם מזועזעים מהדגלים הצהובים של חיזבאללה שקרובים לאוטובוס מרחק ריצה קצרה.
הדמות של טרטמן נמתחת לגובה. עקבים דקיקים, מינימום שבעה סנטימטרים. באופן מפתיע, הם לא מפריעים לה להתרוצץ בקלי קלות על הגבעות או בין החיילים. טרטמן מדלגת מעוצבה לעוצבה, בתוך גבעות העפר, בין קוביות הבטון, בין ראש מטה פיקוד צפון למג"ד העמק למפקד ימ"ר צפון, מרגישה ביניהם מצוין, טבעית לגמרי, לוחצת ידיים.
בין מוצב למוצב שיחת בנות מהירה באוטובוס: בת 49, ארבעה ילדים, הקטנה בת 12. מתגוררת בשטחים. עובדת מתוך תחושת שליחות פנימית, עצומה, כמעט מיסטית. באה מבית חרדי. איך כל הפאזל הזה מתחבר יחד: העקבים, האקדח, החד הוריות והעצמאות המובהקת עם העם היהודי והעם היהודי מול אויבינו והגויים ולהשמידנו ולימוד הקבלה ושמירת שבת ומצוות? איך כל אלה תפורים יחד? מבחינתה, בקלות וללא היסוס.
ממחנה גיבור אנחנו נוסעים לתצפית על ריכוזי סמים בכפר רג'ר, עצירה לסקירה בנקודת חטיפת החיילים ותדהמה של ליברמן, שאומר למח"ט אופק: "אני לא מבין כלום באסטרטגיה צבאית, אבל הרי ממרחק כזה הייתם צריכים למחוץ אותם, להשמיד אותם". אחר כך באוטובוס הוא מתיישב לידי וצוחק. "השמאל לא מתעניין בשלום", הוא אומר לי. "השמאל מתעניין בתעשיית השלום שממנה הוא מתפרנס מצוין. נסיעות במחלקה ראשונה לכל בירה בעולם, ארוחות ומפגשים במסעדות פאר. בחורי אוסלו לא רוצים שלום כי זה יפסיק להם את הפרנסה. בכסף שהם מבזבזים על דיבורים ופגישות ברחבי העולם אפשר להאכיל ארבעה מחנות פליטים".
זה בדיוק ההבדל בין האסתרינה לליברמן. לאסתרינה אין את הקריצה של ליברמן, ההומור שלו, העין השלישית שהוא מפעיל גם כשהוא שותת דם ("אם אני לא אהיה חבר כנסת תמיד אני יכול להיות אוליגרך"). כשהיא מתחילה לדבר בשיא הרצינות על "הציבור", "הערכים", "האיום הדמוגרפי", "הגורל היהודי", אי אפשר לעצור אותה. אין לה טיפת מרחק מהמילים. הכל דרמטי, הרה גורל, טוען נגד הפשע שלנו כלפי תפקידנו היהודי וחותר לקטסטרופה קיומית. טיפת הומור היא לא מפעילה בתוך צרורות המשפטים הרציניים שדנים בהתרפסות שלנו בפני אויבינו הגויים.
מה העיקר בעינייך?
"להיות אדם ישר".
איך אפשר להיות פוליטיקאי וישר?
"אני באמת מתענה. יום אחרי יום יצאתי ואמרתי שאני מתביישת להיות חברת כנסת. למשל, בישיבה על פטור ממע"מ לתרופות שמצילות חיים. הקואליציה הצביעה נגד בגלל הוראה קואליציונית. את שומעת איך שיקולים פוליטיים גוברים על ענייני לב".
אבל הרי דווקא את רואה את העולם בשחור-לבן. אנחנו מול אויבינו. ואת אויבינו יש להשמיד. "להשמיד" זאת מילה ששמעתי אותך משתמשת בה אינספור פעמים.
"מי נכנס לבתי קפה עם חגורות נפץ? מי שולח מחבלים מתאבדים לכל פינה בארץ?".
בואי נחשוב, אולי הם פועלים מייאוש. אולי ככובש את גוזרת עליהם לחיות במצוקה כזאת שההתאבדות שלהם בתוכנו היא צרחה איומה של ייאוש?
"אני כבשתי את לבנון? תסתכלי על המלחמה האחרונה. אני נסוגותי. תראי איך בחרנו בתרבות הצימרים וניסינו להיות נחמדים ואיך זה חזר אלינו, בבומרנג. הכל כי אנחנו נכנעים".
במסגרת נחמדותנו מחקנו להם 450 כפרים?
"למה את הולכת 50 שנה אחורה? תלכי אחורה למלכות דוד ושלמה".
מחקרים מוכיחים שכדי שבת תגדל להיות אישה בעלת זהות עצמאית וכלכלית היא זקוקה לדמות אב חזקה ותומכת בביוגרפיה שלה. סיפור חייה של אסתרינה טרטמן מוכיח מצוין את המחקר הזה. "אבא שלי", היא אומרת, "היה השוביניסט הכי פמיניסט. קראו לו אברהם צבי-שבתאי והוא היה חרדי, רופא אורתופד במקצועו שטבל כל בוקר במקווה, למד תורה ונתן דרשות בבית הכנסת. אמא שלי מתה כשהיתה בת 42 ואני הייתי בת 12".
אחרי שהתייתמה החליטה שהיא רוצה ללמוד בקיבוץ הדתי חפץ חיים ויצאה למלחמת העצמאות הראשונה מול אביה. הוא סירב, והיא פתחה בשביתה. יום-יום, ברגע שנכנס למיטה לישון, היתה יושבת ליד המיטה שלו ובוכה. שבועות. בסוף ניצחה.
הצהרת עצמאות נוספת היתה כשהחליטה להתגייס לצבא. "גדלתי בבית שלגבי גברים תורתם היתה אומנותם ובטח כלפי נשים כבודה של בת מלך פנימה. יום אחד, הייתי בת 19, זה היה יום שישי, קיבלתי החלטה. לקחתי את פתק הפטור, נכנסתי ללשכת הגיוס, עמדתי לפני הפקידה ושאלתי, 'איפה המפקד?', ובלי לחכות להסבר עליתי במדרגות. לא עצרתי לפני הפקידה השנייה ונכנסתי לחדר שלו. אמרתי, 'תראה, זה הפטור שלי, ואני רוצה להתגייס'. ראיתי את המבט הנדהם על הפנים שלו, אבל גם שמעתי את התשובה: 'אני אעזור לך'.
"ערב לפני הגיוס, כשאבא שלי נכנס הביתה, אמרתי לו, 'אבא, אני מתגייסת'. הוא עשה תנועה עם היד, של 'נראה מחר', ואז אמרתי, 'אבא, זה באמת מחר', והראיתי לו צו גיוס. הוא השתנק. הסתכל על הצו, הבין שמאוחר לו מדי לעשות משהו, הסתכל עלי ואמר: 'בתי, תלכי ותצליחי, תזכרי שאת יהודייה גאה ולעולם אל תעשי משהו שתצטרכי להשפיל ראש בגינו בפנייך, בפני ובפני העם היהודי'. את המשפט הזה שלו אני מחזיקה כצוואה".
היא בחרה לשרת בצנחנים, שם גם פגשה את עמוס טרטמן, בעלה לעתיד, שהיה מפקד חטיבה. "הוא היה מבוגר ממני ב-14 שנה, לא הבין שום דבר עלי ועל העולם שממנו באתי. יום אחד, די בתחילת היחסים, הוא הזמין שולחן במסעדה הסינית היחידה שהיתה אז בתל-אביב. ראיתי את השלט של המסעדה והייתי נבוכה. 'עמוס', אמרתי לו, 'אני לא יכולה להיכנס למסעדה הזאת, היא לא כשרה'. 'מה לא כשרה?', הוא אמר, 'כנסי למטבח שלהם ותראי כמה הוא נקי'. אלה היו המושגים שלו על כשרות. היום הוא כבר לא בעלי והוא יותר דתי ממני".
טארק, המלצר הצעיר והסימפטי שעובד במלון ארזים במטולה כדי להשלים הכנסה, ושבא והלך מהשולחן שלנו עם מיני צלחות, נבחן השבוע בבחינה האחרונה שלו בסטאז' לרפואת שיניים. איפה למד שש שנים? בסוריה. לימודים בחינם. התגורר כסטודנט בדמשק ומותר היה לו לחזור לכפר שלו ברמה פעם בשנה. השיניים שלו צחורות, הפנים שלו שמחות, ואני מאושרת בשבילו. הפנים של טרטמן, לעומת זאת, לא שמחות בעליל. הן הולכות ומתקשות: "את חושבת שיש לנו שלום עם סוריה, אה? מה שיש לנו עם סוריה זה יתרון אסטרטגי מוחלט מולם, זאת הסיבה שהגבול שקט".
דווקא נראה לי שהם באו הצעות שלום חוזרות ונשנות דווקא כשהשליטה שלנו על הקו הצפוני היתה רופפת, כמו במלחמה האחרונה?
"את מאמינה שהם רוצים שלום? איזו מין הצעת שלום זאת אם הם מבקשים מאיתנו שנרד מהגולן?".
ואת לא משלמת בגולן הכבוש תמורת שלום?
"אנחנו לא משלמים בשטחים תמורת שלום חד-צדדי? אני עושה הקבלה לעולם העסקים. לא יעלה על הדעת שאחד ייתן והשני רק ייקח".
את מחזירה מה שכבשת מהם ב-67'?
"למה לי להתייחס לזה כאל כיבוש? למה זה הגבול שאליו אני צריכה להתייחס אליו?".
איזה גבול אחר יש לך?
"גבול מלכות דוד ושלמה".
אבל אנחנו חיים בקונטקסט. ההצעה שלך נטולת קונטקסט רלוונטי.
"מי קובע את הקונטקסט הזה? זה קונטקסט לטווח קצר. זאת דוגמה לרפיסות. רפיסות שלנו, היכנעות שלנו, הרצון שלנו למצוא חן בעיני הגויים. אני רוצה שאנחנו נהיה מייצבי דעת קהל ולא נתרפס. ויחד עם זה, אם את שואלת אותי איפה אני נמצאת על המפה, אני אגיד לך שאני במרכז, לא ימין. כי אני מוכנה להחזיר שטחים תמורת שטחים".
למשל?
"למשל אום אל-פאחם תמורת ריכוזי יהודים בשומרון".
מה שמכונה בפי בני האדם "טרנספר"?
"זה עיוות של אנשי שמאל. פעם אחת תקשיבו לי. אני מדברת פה על מסלול לוגי, לא רגשי. הלוגיקה אומרת שיש לנו כעם יהודי סכנה דמוגרפית ואנחנו נעשה הכל כדי לשמור רוב יהודי בארץ. מכאן אני מייצרת מטרות דרך ההיגיון הקר. לשיטתנו כמפלגה אנחנו מוכנים לוויתור גדול. אני מוכנה לוותר על אום אל-פאחם, ואת הוויתור הזה אני רוצה לעשות דרך צד שלישי בהסכמה בינלאומית, כי אני לא סומכת על הסכם בין הפלשתינים לבינינו, ואת האוכלוסייה שגרה שם אני מעבירה למשטר של ריבון מוסלמי. כך אני חוסכת להם ולי את הטענה המוצדקת והמתמדת שהם מופלים וסובלים בגלל שהם מיעוטים".
ואיך, באופן מעשי, את מעבירה את אנשי אום אל-פאחם ולאן?
"שיטת העברה היא פורמלית. היא לא גורסת לגרש שום אדם מביתו או מאדמתו או מהחצר שלו או מהשכונה שלו. היא לא עוקרת אותו כמו שאריק שרון עשה לחברי. אני משאירה אותם בביתם ונסוגה מהשטח. נסוגה מטר על מטר אחורה לתוך ישראל ואת אותם מטרים אני מחזירה לעצמי בקו השני. מטר תמורת מטר. הדרך היחידה שלנו לשקט היא בהיפרדות. ההיסטוריה הוכיחה שאיפה שיש חיכוך לאומי יש פיצוצים".
ומה חושבים אנשי אום אל-פאחם על הרעיון שלך, לדעתך?
"אין לי מושג וזה לא מעניין אותי. זה ייעשה באמצעות גורם שלישי".
מעל ראש התושבים?
"כן, כמו גם מעל ראשי".
וזה הרגע שבו את מאבייקטת אותם, הופכת אותם לחפצים, לא מתייחסת אליהם כבני אדם בעלי דעה, מכפיפה אותם, והכי פשוט, מחליטה בשבילם. איזה אדם בוגר רוצה שיחליטו בשבילו?
"אז ברגע הביקורת הזה אני צריכה להחליט אם אני רוצה להישמע יפת נפש או פרקטית. 'לאבייקט' אותם, כמו שאת אומרת, זאת בעיני התפלפלות פילוסופית מתחכמת. אני רוצה פתרון וגם אני מוכנה להיות כאן אובייקט כמו שאת קוראת לזה. ותאמיני לי, מאוד כואב לי לוותר על אום אל-פאחם, שזה שטח שניתן לי כדין ב-48'".
האלוהים וההלכה, מאמינה טרטמן בלי שום התפלפלות פילוסופית מתחכמת, מוציאים אותה בשלום מתהומות אישיים שאליהן היא מתגלגלת. "יום אחד גילו לי גידול בבטן. זה התחיל מבדיקה הכי רגילה. לפי הפנים של הרופאים הבנתי שמדובר בגידול ממאיר. חזרתי הביתה ולא סיפרתי לבן זוגי או לאף אחד אחר. התחילו טיפול בזריקות חנקן. בזריקה השלישית הגוף קרס, לא עמד בזה, התעלפתי וכשהתעוררתי ראיתי ייאוש על הפנים של הרופאים. חזרתי הביתה ודבר ראשון שעשיתי היה לשטוף את הרצפה. אני לא אשכח את זה, ניקיתי טוב-טוב בפינות וחשבתי לעצמי, 'לפחות, שכשיבואו לשבעה, שלא יהיה מלוכלך'.
"הכנתי את מסיבת בר המצווה של הילדים ובירכתי אותם כמו אחת שנפרדת. ציוויתי להם את הדרך מתוך מחשבה שאני לא אהיה שם כשהם יגדלו ועדיין לא סיפרתי לאף אחד. בבדיקות הבאות גילו שמשהו קורה לגידול, בלי שום טיפול, הגוף הגיב והרופאים לא הבינו מה קורה וביקשו ממני להמשיך לבוא למעקב כי מה שהתרחש לא היה מובן להם. עם אחד הרופאים התחילו להתפתח שיחות על אמונה ואלוהים והוא אמר: 'במה את בדיוק מאמינה, אם אישה כל כך צעירה כמוך חוטפת מחלה מהסוג הזה?'. התווכחנו והתווכחנו והגענו עד לשואה. ואמרתי לו, 'אולי אני נשלחתי כדי שתתחיל להאמין'.
"בבדיקה האחרונה ראו שהגידול מיטשטש וביקשו שאגש לעשות אולטרה סאונד ברחם. שכבתי שם, עם אינפוזיות, כי הגוף היה חלש, והאולטרה סאונדית אומרת לי: 'יש ממצא'. זה היה רגע שבירה. עשיתי אחד ועוד אחד ואמרתי לעצמי: 'הגידול עבר מהבטן לרחם, הנה הגרורות'. ובאותו רגע רציתי לסיים עם הדבר הזה שנקרא חיים. בכוח הכניסו אותי לעוד בדיקה. חפרו וחפרו ואני שומעת אותה אומרת: 'הסימן שמצאנו זה זקיק עוברי'. 'סליחה?!', אמרתי לה, 'אני בלי מחזור כבר חצי שנה'. אבל היא רק חזרה על עצמה ואמרה שוב: 'זקיק עוברי, הנה תראי בעצמך'. צלצלתי לבעלי וסיפרתי לו שאני בהריון. 'חצי שנה את באה לבד לבית חולים לטיפולים ואני לא יודע מזה כלום?', הוא נעלב עד עמקי נשמתו.
"את ההריון עברתי בשכיבה בבית חולים, ולילדה קראנו נופר-נס. והרופא, אותו רופא מבוגר שעבר את השואה ולא האמין באלוהים, בא אחרי הלידה, חיבק אותי ואמר, 'השתכנעתי, יש אלוהים'".
אחרי ההריון היתה תאונת דרכים קשה. איומה. רגע של תשישות, של התעטשות על הכביש ואיבוד הכרה, ותשעה חודשים במיטה. פיליפינית ו-52 אחוזי נכות. "כל הדברים האלה", היא אומרת, "קורים לי כדי שאעצור לרגע, שאוכל לחשוב ולא להיות כל הזמן בעשייה. את כל המחשבות שעלו לי כשהייתי במיטה לא הייתי יכולה לחשוב אלמלא התאונה. היום, המקום היחיד שבו אני סוגרת את הטלפון הוא בשעת הלימוד שלי אצל הרב".
טרטמן לומדת קבלה וזוהר אצל רב בפתח תקווה. מסגרת ההלכה היא נר לרגליה, הפריים שבתוכו היא פועלת ושמשחרר אותה, כך היא אומרת, מהתלבטויות מיותרות. יש לה עשה ולא תעשה, ובתוך אלה היא חיה. מגיעה כל יום ראשון לרב ויושבת איתו שלוש-ארבע שעות. כולנו, היא אומרת שוב ושוב ושוב, כולנו ילדים של אלוהים. כולנו, אני מסכימה איתה, כולנו חוץ מאלה שאנחנו מחליטים שהם אויבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
