מלחמת ט"ו בשבט
נטיעת עץ ביער אשתאול. עם ישראל מכה שורשים, וגם בנסראללה. רוגל אלפר חושב שזה כנראה בלתי נמנע שהאופי הלאומי שלנו יפרוץ בכל מצב בחוסר סדר, היעדר מוחלט של ארגון ותכנון, כאוס רווי כוונות טובות, עדריות, והיענות ממושמעת לצווים ממלכתיים
הנהגים צופרים. הסצנה מזכירה מרכז עירוני הומה ביום של הפנינג חגיגי שהתנגש בעבודות שיפוץ בתשתית הביוב, שפשוט לא סבלו דיחוי. "כך הולכים השותלים," רועמים הרמקולים, והשיר האידילי מנותק לחלוטין מהמולת המציאות הסואנת, "רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן ההר," ועכשיו כולם ביחד, כאיש אחד - "בט"וווווו בשבאאאאט, בט"ווווו בשבאאט." והנה, ליד הפעוט שתחתוניו מופשלים, אמו אוחזת אותו מתחת לבית השחי, רגליו הקטנות מתנועעות באוויר, השקדייה פורחת ומשהו ריחני נוזל לו מהתחת. עוד חג ישראלי נרמס תחת גלגלי העדר העולץ.
ישראלים אוהבים צפיפות. ההצטופפות וההידחסות הן מהות החג, כל חג, לא משנה איזה. המועד הרשמי הוא אך תירוץ להזרים כמה שיותר אנשים לכמה שפחות מקום. כנראה שהם נהנים מזה, או חושבים שאי אפשר אחרת. למה באו כל האנשים ליער אשתאול בט"ו בשבט? הם באו לנטוע עץ. למה הם באו לנטוע עץ? לכאורה, כי זה חג האילנות. יותר מדויק לומר שרבים מהם הגיעו לראות במו עיניהם את הראפר סאבלימינל נוטע עץ. לא שר, רק נוטע עץ.
יתרה מזאת, קרן קיימת לישראל החליטה מזמן, עוד ב־,1901 בקונגרס הציוני החמישי בבזל, להפקיע את העצים מהטבע. בישראל, עץ הוא סמל ציוני ראשון במעלה. מלמדים את הילדים עוד בגיל הגן וחוזרים ומשננים באוזניהם מדי שנה, שהם אולי קטנים מדי לשרת בצבא, אבל לנטוע עץ הם יכולים וגם זו תרומה צנועה למפעל הקוממיות היהודי. נטיעת עץ היא עשייה ציונית שמניעיה אידאולוגיים. זה סיפור טריטוריאלי, זה עניין של כיבוש הארץ, של סימון האדמה. גם ב־2007 ילד נוטע עץ זה מחזה חלוצי. זו אמירה. זה תמיד היה כך, וביתר שאת השנה, כשלט"ו בשבט קדמה מערכה פרסומית מאסיבית של קק"ל שהזמינה את הציבור בהמוניו לטעת עץ כנגד כל עץ שנגדע על ידי קטיושות במלחמת לבנון השנייה.
למה באו כל האנשים ליער אשתאול? ובכן, מדובר בשליחות לאומית, לא פחות. לא עשייה ציונית בנאלית גרידא אלא תגובה קולקטיבית למלחמה שזיכרונה עדיין טרי, לאיום
לשבת בפקק במעבה היער זה מגוחך וחסר תוחלת. זה מחטיא את כל המטרה. זו התנהלות שמביסה את עצמה. לראות ילדים צועדים בין מכוניות חונות ותנועה סואנת כשהם אמורים להיות ב"טבע" זה עצוב. זה פרדוקס. זה מעוות את משמעות ט"ו בשבט. מה שיפה בטבע זה שהוא אמור להיות אדיש לעסקים של בני אדם. זה חלק מהשקט שלו. לכן הוא מציע מפלט. ט"ו בשבט הוא חג עונתי. לבלוב הפרחים הלבנים של השקדייה לא קשור למלחמת לבנון השנייה. הסמטוחה הרעיונית שיצרה קק"ל היא קומית. לך תסביר לילדה שעצים הם נייטרליים. משגויס היער לשירות הציונית הוא חדל להיות יער והפך לחניון. ומדוע לא? זה רק הגיוני. שהרי כוחו של מפגן פטריוטי טמון במספרים. כמה שיותר אנשים - יותר טוב.
וזה כנראה בלתי נמנע שברגע שזה המצב יזקוף האופי הלאומי את גבו: חוסר סדר, היעדר מוחלט של ארגון ותכנון, כאוס רווי כוונות טובות, עדריות, היענות ממושמעת לצווים ממלכתיים. מבצע הנטיעות )מבצע ליטני, מבצע קדש, מבצע נטיעות, מה זה משנה( נראה ממש כמו המלחמה האחרונה. תגובה ספונטנית בשלוף, איזה רפלקס ציבורי מתלהם שאין לו גנרל.
לו היו כל הנוכחים ביער אשתאול עוצרים לפתע, כולם יחד, מדוממים את המנועים, יוצאים מהמכוניות, חדלים מהתמרון עם העגלות בין הפגושים, עוצרים ושותקים ומביטים סביבם, מרשים לעצמם לשקוע בקצת חשיבה ביקורתית, הם היו מן הסתם מתפכחים, כפי שהתפכחו בתום המלחמה. מה עשינו ליער? מה עשינו לעצמנו? מה הקשר בין כל הטררם הזה לבין חג האילנות? מה למשתלה החביבה באשתאול ולנסראללה? איזה מין סיפור מופרך מכרנו לעצמנו.
אבל הציבור לא מסוגל להרהור הזה. האינרציה חזקה מכל. אם כבר הגענו לצומת שער הגיא הרי שנמשיך עד צומת שמשון. ואם הגענו לצומת שמשון הרי שניכנס ליער. ואם נכנסנו ליער הרי שנחפש חניה. ואם כבר מצאנו, חנינו על שקדייה פורחת מעוכה, הרי שנצא מהאוטו. ואם כבר יצאנו מהאוטו נצעד בתוך הפקק. ואם צעדנו בפקק ניטע עץ. ואם נטענו עץ ננופף בדגל ונחזור הביתה. נלך חזרה לאוטו. נתיישב. נעמוד בפקק. ואם אנחנו כבר בפקק, נצפור, כי זה מה שעושים בפקק. כך מתגלגלים כאן העניינים. זו מנטליות לאומית, אין צורך בוועדת חקירה כדי לאבחן אותה. מה זה, גיהנום? לא, זה ט"ו בשבט.
"השקדייה פורחת ושמש פז זורחת... הארץ משוועת, הגיעה עת לטעת, כל אחד ייקח לו עץ, באתים נצא חוצץ." נצא חוצץ!? כן, נצא חוצץ! כמו בתוכנית אקטואליה, כמו בוועידה מפלגתית. סלח לי, לא הפרעתי לך לשתול, אתה אל תפריע לי. מי ב־עד השקדייה? מי ב־עד השקדייה? עץ הוא עץ בנורווגיה. פה העץ יוצא חוצץ. השקדייה פורחת, לנסראללה יש קרחת.
לפי נתוני קק"ל השתתפו ב"מבצע הנטיעות" ברחבי הארץ 60 אלף איש. זה נתון מטעה. ניטעו 20 אלף שתילים. קק"ל מחשבת שתיל אחד למשפחה בת שלוש נפשות. משפחות של שלוש נפשות יש בנורווגיה, לא כאן. לאיש אין מושג כמה אנשים נדחקו ביער אשתאול, אבל גם בקק"ל השתאו מעט נוכח כוח המשיכה הניכר של סאבלימינל. אלפים נהו לראות את הפלא, סאבלימינל נוטע שתיל. זו כבר הפאתטיזציה המוחלטת של ט"ו בשבט. עזבו את האילנות, תשכחו מהקטיושות. יש סלב ביער! אל תשכחו את המצלמות. את זה לא לומדים בבית ספר. את זה לומדים מהטלוויזיה, משרד החינוך האמיתי של המדינה. הלקח, כרגיל, הוא שעדיף להישאר בבית ולדשן את העציצים במרפסת. זה אולי מעשה בודד, גלמוד ממש, אבל יש בו למצער קורטוב של כבוד עצמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
