קרנבל החיות
הזעמן מתחפש לצפע, הפרפר לינשוף, גמל השלמה לעלה והתמנון יודע פשוט להיעלם. בעולם החי כל יום פורים
לא, הכוונה איננה לתחפושת מחומרים ממוחזרים וידידותיים לכדור הארץ. יש בעלי חיים שלובשים במשך כל השנה, למשך כל חייהם, תחפושת המאפשרת להם להתמזג עם הסביבה ולהפוך ל"דני דין" של עולם החי – רואים ואינם נראים. ממש כמו במבצע צבאי שבו הלוחמים מסתווים בכדי להיעלם מעיני האויב. התופעה של "צבעי הסוואה" נפוצה בכל הקבוצות של עולם החי, מקטן ועד גדול, ונתעכב על כמה דוגמאות נאותות.
קחו, לדוגמה, גמל שלמה. בכל המינים של גמל שלמה (או כפי שאנשי השטח מכנים אותו בקיצור – גמ"ש) – ויש בעולם מאות ואולי אלפי מינים, בארץ לפחות עשרות – ולכולם יש צבעי הסוואה. לרוב נראה את הגמ"ש (או שלא נראה, בעצם) כשהוא עומד על צמח שמתאים לצבעי ההסוואה שלו: אם הוא ירוק, יעמוד על צמח ירוק, ואם הוא אפור או חום, אזי יעמוד על צמח יבש. אצל גמ"ש משובץ, המרשים בגודלו (אורכו עד 10 ס"מ), ההסוואה משתנה עם הגיל, לרוב בתיאום עם מחזור החיים של הצמחייה: הצעיר חום, משובץ משבצות לבנות, ומוצאים אותו בסתיו, כאשר הצמחייה יבשה בתום הקיץ. כשהוא מתבגר כעבור חודש-חודשיים כבר יש לבלוב ירוק של הצמחייה, והפלא ופלא… הגמ"ש המשובץ הבוגר הוא ירוק עם משבצות לבנות!
נעבור בהדרגה לחיות קצת יותר גדולות. אם נביט בלטאות ארצנו, ויש לנו ברוך השם עשרות מינים שונים, נגלה שבמרבית המקרים הן מוסוות היטב לסביבתן הטבעית. דוגמה מרשימה במיוחד נמצא בשממית
רוצים יותר גדול? תקבלו. אבל צריך לטוס לרגע להודו, כי אני נותן לכם טיגריס. כן, ההוא שאצל פו הדוב היה קצת פחדן, מצחיק כזה. לא, זה לא נמר, זה טיגריס – בכלל לא אותה חיה. טיגריס הוא גדול וצבעו מעין בז'-כתום יפה, עם פסים לרוחב (מלמעלה למטה) על פרוותו המרשימה. כל-כך מרשימה שהטיגריסים הם ממש על סף הכחדה, עקב צייד פרוע וחסר אחריות של האדם במאתיים השנים האחרונות.
רגע, אתם אומרים, הפרווה היפהפיה הזאת, הכתומה עם הפסים, זה הסוואה זה? למה הוא מסתווה, למועדון לילה? תחשבו על זה כך: הטיגריס חי ביערות ובג'ונגלים סבוכים באסיה, יש שם המון משחקים של אור וצל. הפסים הכהים, יחד עם המרווחים הג'ינג'ים שביניהם, מחקים בצורה מושלמת את משחק האור והצל הנ"ל. אתם יכולים להיות מטר וחצי ממנו, ולא תראו אותו… אולי תספיקו לחוש את הבל פיו לפני שהוא זולל אתכם לארוחת שחרית. תשאלו את ההודים – אם אתה רואה את הטיגריס, כנראה כבר מאוחר מדי. בעצם קשה לשאול את אלה שבאמת יודעים את זה.
יש מצבים שבהם עדיף לאמא לא להתנהג כמו פולנייה ולא להשוויץ בשום פנים ואופן בילדים. מתי זה קורה? למשל, אם את אמא חוגלה, ויש לך קן מלא אפרוחים שזה עתה בקעו. הזאטוטים, לעתים 15 במספר, אצים רצים איתך ללקט זרעים וגרגרים ושאר אוכל הטעים לחוגלות. בגיל הרך האפרוחים הם טרף קל ביותר לחבורה שלמה של טורפים (והם תמיד רעבים) – שועלים, בזים, נחשים, חתולים – ממש סכנת נפשות. לאמא ולאבא חוגלה יש צבעים בולטים בגרון, בלחיים, מעין "דגלים" בכנפיים, ורגליהן אדומות. השאר בצבע אדמה, אבל בסך הכל אי אפשר להגיד שהיא בלתי נראית.
לא כך אצל האפרוחים הרכים – הם מפוספסים ומקושקשים בצבעי הסוואה של סיירת מובחרת, כצבע העשבים והגבעולים החומים-צהובים. כאשר מישהו מהמבוגרים משמיע קול אזהרה, צוללים כל האפרוחים ארצה ומתכווצים, וכמו שאמרו – "עושים קולות של שטיח" (או בעצם קולות של אדמה). המצב דומה במינים רבים של עופות שיש להם אפרוחים, מה שקרוי "עוזבי קן" – המסוגלים ללכת ולאכול בכוחות עצמם מרגע בקיעתם; בניגוד למיני עופות שיש להם גוזלים, מה שנקרא "חובשי קן" – נולדים חסרי אונים, ללא נוצות ולרוב עיניהם עצומות בהתחלה, חייבים טיפול צמוד של ההורים בהאכלה, שמירה וניקיונות. אצל גוזלים, אם כן, אין למעשה משמעות להסוואה; מלבד, אולי, הסוואה של הקן עצמו על-ידי ההורים.
במינים רבים של נחשים ולטאות, הצבע והדגם המופיע בצעירים שונה מהותית מזה של הבוגרים, ותמיד יש קשר בין ההופעה החיצונית של הצעיר לצרכי ההסוואה שלו בשלבי חייו המוקדמים. לדוגמה, בנחש זעמן שחור, רק הבוגר הוא באמת שחור. זהו נחש לא ארסי, המגיע בארץ עד לאורך של 280 ס"מ, והוא נחשב ידידו הטוב של החקלאי – שכן הוא אוכל גם מזיקים, כגון חולדות ויונים, וגם נחשים אחרים (כולל את הצפע הארסי והמסוכן). זעמן שחור בוקע מהביצה בצבע חום בהיר או בז'-אפור, מנוקד.
בטבע קיימת תופעה של חקיינות. אין כאן עניין של להריץ דאחקות על פוליטיקאי או סלב שהקומיקאים חפצים ביקרו (או בהשפלתו) – יש כאן מניעים פרקטיים למדי, לעתים של חיים ומוות. לרוב מדובר בבעל חיים בלתי מזיק שמתחפש לבעל חיים ארסי או רעיל או מסוכן בדרך כלשהי אחרת. החקיינות יכולה להיות בצורה ובצבע, בהתנהגות, או בשני המרכיבים הללו יחדיו.
יש את הדוגמה הקלאסית אצל פרפרים. בצפון אמריקה חי פרפר העונה לשם דנאית מלכותית, Monarch butterfly, שזחליו אוכלים לתיאבון צמחים המכילים רעל. הזחל, ואחר-כך בבגרות - הפרפר חסינים לרעל הזה, אבל אם ציפור, למשל, תאכל כזה פרפר – היא תרגיש ממש, אבל ממש, רע עם עצמה למשך כמה שעות טובות. היא כבר תזכור שאסור לאכול את הפרפרים הכתומים עם השרטוטים השחורים והנקודות הלבנות על כנפיהם, זה פיכס!
מה שהציפור לא אמורה לדעת, זה שישנם גם פרפר חקיין – ששמו Viceroy butterfly, והוא דומה שתי טיפות צוף לדנאית. אבל זחליו אינם אוכלים רעל, והוא בעצם ראוי למאכל לחלוטין. ברור לאנשי הביולוגיה שביניכם מה קורה כאן: במקום להשקיע אנרגיה בפיתוח מנגנון חסינות מפני הרעל של הצמחים הרעילים, הפרפר מתחפש לפרפר שכן השקיע במערכת כזאת, והוא נהנה מהרתיעה של הטורפים שמשתדלים לא לזלול את בני מינו בשל הדמיון למין הרעיל.
ויש כאן תרגיל מעניין, שימצא חן בעיני אנשי המתמטיקה: התנאי להצלחה של העסק הזה, הוא שהחקיין חייב להיות יותר נדיר מהמקור במקום שבו שניהם חיים. למה? כי אם הציפור תפגוש למעלה מ-50 אחוז פרפרים טעימים, היא לא תצליח לקשר וללמוד שהצבעים מצביעים על משהו בלתי אכיל!
חקיינות קיימת במינים רבים של נחשים, ובמקומות שונים בעולם ניתן לפגוש מקרים של נחש לא ארסי שדומה ביותר ולמעשה מחקה נחש ארסי ומסוכן שחי באותה הסביבה. דוגמה יפה מהארץ היא צמד-החמד צפע מצוי (ארסי ומסוכן) וזעמן מטבעות (ממש לא מסוכן, למרות שהוא לא נחמד – נושך כהוגן כשמנסים ללכוד אותו). לצפע דגם עקלתון (זיגזג) חום על רקע בז'-אפור, ואילו אצל זעמן המטבעות כתמים חומים שאינם מחוברים ביניהם (לרוב) על רקע בז'-אפור. לשניהם יש מעין V מצויר על הראש. זעמן המטבעות מגדיל באמנות החיקוי ואף מתנהג כנחש ארסי, תוך תנועות של הכשה, ניפוח ושיטוח של גופו כדי להיראות יותר רחב, הפעלת שרירי לסת שגורמים לראשו להיראות "משולש" ונשיפות חזקות – כל זאת בכדי שנחשוב שהוא צפע ונעזבו במנוחה.
יש כל מיני תחפושות ממש ביזאריות בטבע, על גבול פיצול אישיות. למשל, הפרפר הגדול שבתאי השקד, המצוי גם בארץ, מתהדר ב"כתמי עיניים" – כלומר, על כנפיו מצוירים שני זוגות עיניים (אחת על כל כנף, ויש לפרפרים ארבע כנפיים) שבמבט חטוף נראות ממש כמו עיניים של ינשוף. ככל הנראה ההיגיון העומד מאחורי זה הוא הטעיית טורפים פוטנציאליים – מי שמנסה לטרוף את השבתאי מגלה לפתע שהוא מתעמת עם זוג עיניים שאולי שייכות למישהו שעלול לטרוף אותו עצמו! נוצרים בלבול והסחה, שזה מספיק בשביל שבתאי שלנו להימלט בינתיים ולהסתתר וכך לשרוד עוד קצת.
דוגמה נוספת משעשעת לתכסיס מבלבל אויבים קיימת אצל נדל ארסי – הראש והחלק האחורי של הגוף נראים קופי אחד של השני. ה"זנב" של הנדל למעשה איננו זנב כלל, זהו הזוג האחרון של רגליו (מתוך סה"כ 40-50 רגליים שיש לו). אצל מרבית הנדלים בארץ הגוף בהיר, בגווני אדמה, ואילו הראש ובעיקר המחושים בצבע בולט יותר – אדום או שחור, וכך גם הזוג האחרון של רגליו. כשהנדל נמלט על נפשו מפני טורף פוטנציאלי, הטורף מתבלבל ולא יודע באיזה צד הראש – אולי הנדל רץ אחורה? ואז הטורף מנסה בדרך-כלל לתקוף לסירוגין את שני הצדדים – אתם יודעים, ליתר בטחון, כן? זה נותן לנדל את הסיכוי הקטן (והחשוב) אולי להגיע למחסה לפני שהוא "מקבל בראש".
אם תשאלו אותי (ושאלו אותי, אז אני עונה), הדבר המרשים ביותר במסגרת הפורים-שפיל של החיות הוא העניין של החלפת צבעים. כולנו מכירים הרי את הזיקית, ואנחנו יודעים שהיא מסוגלת להחליף צבעים. מה שרוב האנשים אינם יודעים זה שזיקית אינה מחליפה את גווניה רק ואפילו לא בעיקר לפי הרקע של סביבתה. מה שמשפיע עליה אלו בעיקר אינטראקציות שלה עם שאר העולם, ובעיקר עם זיקיות אחרות.
בעור הזיקיות יש תאים מיוחדים הנמצאים בשליטה של מערכת העצבים, בתוכם הפיגמנטים (צבענים בעברית תקנית) "נודדים" מעומק העור אל קרוב לפני העור וחזרה, בהתאם לפיזור שלהם ולעומקם – הזיקית נצבעת בקשת מרשימה של גוונים, מבהיר כמעט צהוב, דרך גוונים הולכים וכהים של ירוק, חום לסוגיו ועד כהה כמעט שחור. וזאת הזיקית שלנו בארץ. באפריקה ובעיקר במדגסקר ישנם מיני זיקיות עם רפרטואר עוד יותר מרשים.
אבל עם כל אהבתי ללטאות ולנחשים, אפילו אני חייב להודות שהיצור בעל היכולות המרשימות ביותר בתחום הזה הוא דווקא רכיכה… שחיה בים. אני מתכוון לתמנון. מי שלא ראה מימיו תמנון חי, אמיתי, בפעולה בסביבתו הטבעית לא מסוגל לתפוש במה מדובר. רואים את זה בסרטי טבע וזה נראה מרשים, אבל המציאות אכן עולה על כל דמיון. מדובר ברב-אמן בענייני תחפושות, אשר מתאים את עצמו בצורה מושלמת לחלוטין לצבעים ולצורה התלת-ממדית של הרקע שלו. והוא עושה זאת לא בתוך שניות, כפי שהזיקית יודעת לעשות, אלא תוך שבריר שנייה. כהרף עין.
במובן הכי מילולי. אפשר לעקוב אחר תמנון שוחה להנאתו, ואז הוא מחליט להתיישב על סלע בקרקעית החוף, ואם מצמצתם – אין תמנון. היה, הלך, נעלם. כן, הוא עדיין שם, אבל אתם כבר לא רואים אותו, הוא הפך להיות בלתי נראה. דני דין תת-ימי. ואם הלחצתם אותו, והוא חושש שהתגלה, יש לו עוד תכסיס שמסתתר בין שמונה זרועותיו: כתם הדיו. כשהתמנון מאוים, הוא מתיז סילון של דיו שחור מתוך בלוטה מיוחדת, ואז מסתלק כמה שיותר מהר בעוד הכתם מתפשט במים ונראה כמו תמנון מנפנף בזרועותיו… זה עובד יופי, תשאלו את הדגים הגדולים שמנסים ולעתים נכשלים בצייד תמנונים.
אז מה היה לנו הפעם?
חיות שמתחפשות לעצים, לאבנים, לעלים, לאדמה; חיות שהילדים שלהן תמיד מחופשים, כי אחרת נורא מסוכן; חיות שמתחפשות לחיות אחרות; חיות שמתחפשות לחלקים של חיות אחרות, או לחלקים של עצמן; וחיות שמסוגלות להחליף צבע ואפילו צורה. אם תשאלו את בעלי החיים, הם יגידו לכם: מי אמר לכם שלא כל יום פורים?
בעז שחם הוא מנהל המרכז לזוחלים ולדו-חיים של החברה להגנת הטבע
נא להמתין לטעינת התגובות
